האם השליחות בחינוך נחשבת 'פחות' משליחות רגילה?

בחורף האחרון הייתה לי הזדמנות יוצאת דופן: טסתי עם כל משפחתי לברלין שבגרמניה. מעולם לא טסתי לחו"ל עם כל המשפחה. כיוון שאשתי ואני עוסקים בחינוך, ובתקציב המוגבל שיש למחנכים (נושא לדיון בפני עצמו), אין זה הגיוני או מעשי עבורנו להרשות לעצמנו טיולים כאלה.

אך כאשר גיסי, אח אשתי, השתדך עם בתם של הרב וגב' טייכטל – שלוחי הרבי לברלין – ידעתי שנצטרך למצוא פתרון. השמחה והכנסת האורחים של השלוחים היו מאוד מיוחדים. היה מדהים לבקר באותם מקומות בברלין בהם חי הרבי ולמד. אף שאוכל לכתוב באריכות על החתונה המיוחדת, ברצוני לשתף אתכם בחלק משיחה שהתקיימה אחרי החתונה.

אחרי שהילדים נרדמו, הלכתי ל'חדר אורחים' כדי להביא כיבוד קל. בחדר היו כמה מחבריו של החתן שהגיעו מ-770 לחתונה, ואז התפתחה שיחה בלתי פורמלית. הבחורים הללו הם בחורים חסידיים, ומוקד השיחה עסק בנושא, כיצד כולם היו רוצים להקדיש את עצמם להיות שלוחים של הרבי וחיילים בחזית צבאו של הרבי.

מכיוון שראיתי שהם תמימים מסורים לענייני הרבי, שאלתי אותם: האם מישהו מהם חושב להיות שליח במוסדות חינוך. כולם כאחד אמרו: בוודאי שלא!

למה לא?

התשובה מצידם הייתה "חינוך זה שליחות מדרגה שנייה" ואילו הם היו רוצים להיות "שלוחים דרגה ראשונה".

אחד מהם אפילו סיפר לי סיפור ששמע מהמשפיע שלו. המשפיע הזה התחתן והוצעה לו משרה במוסד חינוך. הוא הלך למשפיע שלו, ושאל האם לקבל את המשרה. המשפיע ענה לו שלמרות שחינוך זה לא השליחות האידיאלית, הוא עדיין צריך לקבל את המשרה כי "לא כולם זוכים להיות שליח בדרגה ראשונה"…

במלוא הכנות והפתיחות, הייתי בהלם. שמשפיע יחיה את חייו מתוך ידיעה ומחשבה שהוא לא "שליח אמיתי" של הרבי – ואפילו יביע את זה באוזני תלמידיו – זה מזיק לו ולשליחותו!

למרות השעה המאוחרת, ביליתי את שלוש השעות הבאות בניסיון להסביר לבחורים הצעירים והאידיאליסטים הללו, עד כמה הרבי מעריך את ההתמסרות לחינוך (לפחות) באותה מידה כמו שליח המקדיש את עצמו ל'בעלי בתים' בעיר שלו.

אמרתי להם – והם הופתעו לשמוע זאת – שזה מטריד אותי כשאני שומע שיהודי צעיר המלמד כתת ילדים ומצליח בה, עוזב את המוסד כדי להיות (ולהרגיש כמו) "שליח אמיתי" בעיר קטנה שיש בה מעט יהודים.

[כמובן שיש הבדל ברור בין שני סוגי השליחויות האלה:  כשאדם הוא מחנך, הרבה יותר קל לשכוח שאתה שליח ולהתחיל להסתכל על זה כעל עבודה 'רגילה' שמבצעים. זו הסיבה שכל מחנך חייב לדעת את התשובה שקיבל הרב שלמה זרחי – משפיע ב-770 – מהרבי. כשר' שלמה זרחי הפך למשפיע ב-770, הוא שאל את הרבי אם הוא נחשב להיות 'שליח'. הרבי ענה ש"אם זה במסירה ונתינה" – כלומר, להיות מוקדש לחלוטין למשימה – "אז כן, זו שליחות”.]

עבורי זה מאוד ברור שיש לרבי שני מסלולים שווי ערך של עבודת השליחות: 1) שליחות בחינוך 2) שליחות כללית בערים השונות. לצד חובתנו לעורר בתלמידינו השראה להקדיש את עצמם להיות שלוחים של הרבי, אסור לנו להטמיע בהם תחושה שלהיות מורה זה פחות רצוי בעיני הרבי. הסתכלות כזו עלולה להביא לקריסת מוסדות החינוך ולהרס הדורות הבאים של חסידים. מחנכים צריכים לקבל חיזוק והערכה, ולא הדחקה וזלזול חלילה.

כל יהודי צעיר צריך לערוך חשבון נפש אמיתי וכנה, אפשר גם עם המשפיע שלו, היכן הכישרונות שחונן בהם משמים יכולים להתבטא הכי טוב בשירותו של הקב"ה. כשאדם מנצל את הכישרונות שלו במקום המתאים – הוא מאושר, הוא מצליח ונשאר מסור לעבודתו. אם אתה יודע שתוכל להצליח בחינוך, אל תרגיש שאתה לא באמת "חייל בחזית של הרבי" בשעה שאתה מקבל את התפקיד "בלית ברירה".

אני אף מציע כי בשלב מסוים, בחורי ישיבה צעירים יעשו "מבחני כישרון" – בהכוונת המשפיע – כדי לראות מה הכישרונות והיכולות האמיתיים שלהם.

הרגשה זו התחזקה כשראיתי את הסיפור הבא שנכתב על ידי המורה האהוב ביותר שלי: הרב שמריהו קצין ז"ל.

"אחרי שלמדתי תקופה מסוימת בישיבה, הרגשתי צורך לצאת לעולם העבודה, אך לא הייתי בטוח מה אני צריך לעשות. כמו תמיד, פניתי לרבי, שהמליץ לי לעבור מבחן כישורים בו אזהה את הנטיות הטבעיות שלי. עשיתי כן, והמבחן הראה שאני אוהב ביותר 'לעזור לאנשים'. אבל לא הייתי בטוח מה זה אומר מבחינת מקצוע: האם להפוך, למשל, לעובד סוציאלי?

"כשיידעתי את הרבי בתוצאות, הוא אמר, 'אם אתה רוצה לעזור לאחרים, כדאי שתשקול להיות מורה. אפשר להועיל לאחרים על ידי לימוד אהבת השם, אמונה, ביטחון עצמי ואהבת הזולת היהודי'".

הרב קצין היה מורה אגדי בקראון הייטס שבמשך עשרות שנים העמיד על רגליהם מאות ילדים. הוא הוביל את ה'מסיבות שבת' מדי שבוע ב-770 והעניק השראה לדורות.

וזו ההזדמנות לומר לכל המחנכים: תודה רבה!

אשמח לקרוא את מחשבותיכם על הנ"ל, אתם מוזמנים לשלוח לי מייל אישי: rabbiavtzon@gmail.com