סליחה אדוני, יש לך תאווה? • הרב מני ששון

תמלול הדברים המעוררים שנשא הרב מנחם מענדל ששון בהתוועדות י״א שבט מטעם נשי חב״ד צפת

פצצת התאווה של הדור השביעי 

בעומדנו ביום הגדול והקדוש י"א שבט – יום קבלת הנשיאות של הרבי מלך המשיח, מתעורר כל חסיד ברגשי ליבו ברגש של קירבה ואהבה לרבי, ובהזדמנות זו כל אחד שואל את עצמו – מה הרבי רוצה ממני? באיזו משבצת הרבי רוצה לראות אותי?

על מנת להבין מהי המשבצת האישית שלי, עלי להעיף מבט לדברי הרבי בנושא, וכמאמר הגמרא – "ניתי ספר ונחזי" (נביא את הספר ונראה) – מה הרבי דורש מאיתנו ביום גדול זה, ראש השנה להתקשרות ולקבלת המלכות.

במאמר 'באתי לגני' בשנת תשכ"ד (השייך לשנה זו) הרבי הטיל פצצה. פצצה אדירה, טעונה, וכפי שאומרים בימינו – קטלנית. הרבי אמר תוך כדי המאמר שלוש מילים עוצמתיות ומהותיות מאוד, שלא התפרסמו לאחר מכן כשהוגה המאמר ונדפס לרבים, אך ניתן למצוא מילים אלו בשמיעת קולו הקדוש של הרבי באמצעות ההקלטה ובמאמר הבלתי מוגה שנדפס.

במרכז המאמר הוזכר הפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", עליו התבטא אדמו"ר הזקן שאיננו חפץ באף הישג ופסגה אלוקית כלשהי, אף לא גן עדן ועולם הבא, אלא רוצה הוא רק את הקב"ה בכבודו ובעצמו; ובמטרה לבאר זאת, הזכיר הרבי אשר רעיון זה דומה במהותו למשל הידוע המופיע במדרש אודות המלך שהגיע עם פמלייתו לעיר, וכל אנשי העיר באו לקבל פניו. אחד מאנשי העיר ביקש לדבר עם שר החוץ, השני עם שר הפנים, השלישי עם שר הכלכלה, והיה פיקח אחד שלא הסתנוור לאף שר גדול ככל שיהיה – ואמר "אנא נסיב מלכא", אני רוצה רק את המלך  בכבודו ובעצמו.

עד כאן המשל הידוע לכולנו. אך כאן הטיל הרבי את הפצצה: כאן אמר הרבי שנדרש מכל אחד ואחד מאיתנו שתהיה אצלו התנועה של – "אנא תאב מלכא". וכאן פתאום הקהל מתבלבל לרגע… אלו לא המילים של המדרש… המדרש אומר "אנא נסיב מלכא" (אני בוחר במלך) וכאן אמר הרבי "אנא תאב מלכא" (אני תאב למלך)… אך הכל שמעו שאלו היו מילותיו של הרבי, ללא תיקון, ללא בלבול, בצורה חדה וברורה.

כן. זו לא טעות, זו מהות

כאן בעצם הרבי דורש מאיתנו להשתמש בכוח התאווה שלנו. אין דבר חזק יותר ומושך יותר מכוח וחוש התאווה של האדם. וכפי שניתן ללמוד זאת מביאור אדמו"ר הזקן על מילות המדרש הידוע – "נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים", מדוע המדרש משתמש בלשון תאווה על רצונו של הבורא בבריאת העולם ולא בלשון מקבילה אחרת (שאיפה, משאלה, רצון, בחירה), כיוון שכוח התאווה הוא הכוח החזק ביותר שאינו נתון למגבלות של הבנה רציונלית שניתן לערער עליה בלוגיקה מפולפלת, אלא רצון וסחף אדיר שעליו לא ניתן לשאול שאלות, וכמאמרו – "על תאווה לא שואלים שאלות".

וזו דרישת הרבי במאמר כאן. העמידה שלנו בצומת הדרכים המתעתעת האם לבחור בענייני העולם, בנכבדי ושרי המלוכה, או להתפקס ולהתמקד אך ורק במלך – ברצון הבורא ובשאיפתו וקיום רצונו, צריכה להיות לא רק מתוך בחירה הגיונית או הליכה טכנית ("אני נסיב מלכא" – ברובד השטחי), כי אם מתוך תאווה, מתוך משיכה עזה-טבעית-אנושית למלך, לקדוש ברוך הוא – "אנא תאב למלכא", כמו תאווה לענייני העולם.

כולנו בני אדם, בשר ודם, ילודי אישה, קרוצי חומר, המונעים בתדירות ממשיכות טבעיות ותאוות בלתי-פוסקות, ולגיטימי לגמרי שהמילה "תאווה" נתפסת אצלנו באסוציאציה ראשונית כעבירה, כנפילה וכפריקת עול. אך בהסתכלות בפרספקטיבה הרחבה והאמיתית של הבורא על בריאת העולם, כולנו מבינים שלא ברא הקב"ה בעולמו דבר לבטלה, וחוש התאווה אף הוא בשורשו קדוש וטהור הוא (כביאור אדמו"ר הזקן בספרו ליקוטי תורה בפרשת חוקת) ועלינו רק לווסת חוש זה למקומות הנכונים, וזו בעצם דרישת הרבי במאמר כאן.

יחידי סגולה או דרישה קולקטיבית?

הבעיה האמיתית היא שזו דרישה גבוהה למדי. כשאנחנו מסתכלים 'אחורה' על היסטוריית היהדות, אנחנו מוצאים בהחלט תנועה כזו של תאווה לקב"ה – אך אצל גדולי האומה ואנשי הקודש ולא אצל האנשים הפשוטים כערכנו.

ולדוגמא: כולנו מכירים ושרים בתדירות את הפסוק הידוע שכתב דוד המלך בתהלים –  "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". על מילים אלו פירש רש"י – "לשון תאווה ואין לו דמיון". ופירש הבעל-שם-טוב בספרו שזו תאווה שאין לה דמיון, כיוון שכל התאוות שבעולם לא יגיעו לרמת תאוותו של דוד המלך לקדוש-ברוך-הוא ("אין לו דמיון").

וכך הוא אצל שאר גדולי עולם, כמאמר הנזכר מאדמו"ר הזקן שרוצה רק את הקב"ה לבדו, וכן מהסיפור המרגש אודות הרבי הרש"ב שהגיע בגיל 4-5 לסבו אדמו"ר הצמח-צדק ושאלו בבכיה: "מדוע הקב"ה נגלה לאברהם אבינו ולנו אינו נגלה?"… כן. ילד בכזה גיל צעיר, כאשר שאר חבריו משחקים כעת בחוץ ב'תופסת' או מחבואים ומשתוקקים לעוד ממתק ולעוד משחק, בוכה הילד הקטן שלום-דובער לסביו מדוע ה' לא נגלה אליו, כי הוא תאב ומשתוקק לה' בדיוק כמו לשאר התאוות הלגיטימיות של ילד בכזה גיל.

אך בהחלט נדמה שזה שייך אך ורק לגדולי האומה, ולא לאנשים כערכנו… והאמת היא שגם אני באופן אישי נתקלתי לפני כמה שנים בשאלה זו מול עצמי: האם רמת התאווה והמשיכה הזו שייכת גם אלי, לאנשים כערכנו, בעקבות רגע מכונן ומרגש שנכחתי בו בניקולייב שבאוקראינה:

בשנת תשע"ו למדתי בישיבת תומכי תמימים בנתניה. במסגרת הפרס על 'מבצע תורה' שהתקיים בישיבה נסענו קבוצת תלמידים גדולה למסע בעקבות ילדותו של הרבי. ביקרנו תחילה בעיר ניקולייב, בבית של הרבי, בבית סביו – מקום הברית של הרבי, ב'חיידר' של הרבי, בבית הכנסת בו התפלל הרבי, ולאחר מכן אף בעיר דנייפר לשם עבר הרבי בגיל מאוחר יותר.

רגעים רבים זכורים היטב במוחי וחקוקים בליבי, אך רגע אחד היה הרגע המכונן והמרגש ביותר: היה זה כאשר נכנסנו לחדר בו הרבי נולד, כל בחור נכנס בתורו, הביט בתמונה של הרבי, עצם עיניים וחשב מה אירע בחדר הקטן הזה בי"א ניסן תרס"ב, ברגעי הולדת מלך המשיח, כאשר נתמלא העולם כולו אורה.

אך משם היעד הבא היה הליכה לכיוון ה'חיידר' של הרבי. בעצם – כולנו פסענו באותו מסע שהיה עושה הרבי יום יום בתור ילד בהליכה מביתו לכיוון ה'חיידר', יציאה מהבית והליכה ללימודים. ואז ארע הרגע המיוחד: ראש הישיבה הרב משה אורנשטיין שי', הזכיר את האגרת הידועה שכתב הרבי למר יצחק בן צבי, אשר "מיום הולכי לחדר ועוד קודם לזה התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה", וכולנו הבנו שכעת זה הזמן – בעת הולכנו ל'חיידר' מביתו של הרבי – לחשוב ולצייר את ציור הגאולה העתידה, כפי שעשה הרבי בעצמו בתור ילד קטן על מדרכה זו, על כביש זה, ברחוב זה.

התחלנו לנגן בטבעיות את ניגון האמונה "אני מאמין", וצעדנו רגלית לכיוון ה'חיידר'… לא אגזים את אגלה שהיו דמעות של התרגשות… אני באופן אישי נמסתי באותם רגעים.. "אני מאמין… באמונה שלימה… בביאת המשיח אני מאמין"… הרבי כילד קטן צעד בדרך זו והשתוקק למשיח, חלם על הגאולה, התאווה לבית המקדש, ואיפה אנחנו בסיפור הזה? גם אנחנו בתנועה הזו? גם לנו יש את אותה תאווה?

לא הייתה לי תשובה לשאלה. רק משאלה – שנזכה להיות באותה תנועה של הרבי… עד שבשבוע האחרון נחשפתי למילים המיוחדות הללו במאמר 'באתי לגני' תשכ"ד.

תאוות הראש, תאוות הרגל

ואסביר את כוונת הדברים: נכון שבהסתכלות כללית על תנועת התאווה לאלקות אנחנו מוציאים את עצמנו מיידית מהמשבצת הערטילאית הזו, ומחפשים לעצמנו מקום אלוקי נוח יותר להתגדר בו ולא להיתפס בענן הכבוד הזה (עם כל הכבוד לו). אך ברגע שהרבי דרש מכל אחד מאיתנו – במאמר זה – לעמוד בתנועה של "אנא תאב מלכא", הרבי נתן גם את הכוח שכל אחד מאיתנו יעמוד במקום זה, בדיוק כמו דוד המלך, אדמו"ר הזקן, הרבי הרש"ב והרבי מלך המשיח בעצמו, כיון ש"איני מבקש אלא לפי כוחן", ובעצם הדרישה הזו גילה לנו הרבי שיש לנו את הכוח להגיע לרמת התאווה האלוקית הזו.

זו התשובה היסודית לשאלת השאלות – כיצד נוכל להגיע לדרגה זו. אך על מנת להוריד זאת יותר לשכלנו ולהבנתנו, ניתן להסביר זאת מכיוון נוסף, פנימי ועמוק, הקרוב יותר לכל אחד מאיתנו:

"רבי" – ראשי תיבות 'ראש בני ישראל', והוא אכן בדוגמת הראש המנהל את הגוף כולו בפקודותיו ובהוראותיו, ובלעדיו לא שייך כלל קיום הגוף וחיותו. אם הרבי הוא הראש – כולנו חלק מהגוף, האברים והרגליים, וכפירוש הפסוק הידוע "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנוכי בקרבו", שהעם כולו הם הרגליים של משה רבינו, ראש בני ישראל.

וכאן טמון הרעיון הנפלא: כאשר הראש תאב לדבר מסוים, כאשר הראש חפץ במשהו, בדרך טבעית הגוף כולו נמשך לכך. הראש יוצר את היווצרות הרעיון והרגל והיד מתפקדים בדרך ממילא כפי רצון הראש. כך מתנהל גוף בריא ותקין, וכך צריכים להתנהל אברי הגוף של הרבי – החסידים – בצורה בריאה ותקינה. ומכיוון שזו תאוות הרבי – הראש, בדרך ממילא בפנימיות העניינים זו גם תאוותנו, תאוות הגוף כולו.

זה שהגאולה וביאת המשיח זו תאוות הרבי – אין על כך חולק. בנוסף לאלפי השיחות, המאמרים, האגרות, המענות והעידודים בנושא הגאולה שמהווים את נקודת היסוד של הרבי לאורך כל שנות הנשיאות, ניתן לראות ברגעים מסוימים עד כמה זו תאוותו העיקרית של הרבי, בבחינת תאווה, ולא רק בבחינת משאלה וחלום רחוק; כמו לדוגמא השיחה של ט"ו בשבט תשל"ט, י"ב תמוז תשד"מ, הושענא-רבה תשמ"ו, כ"ח ניסן תנש"א, ט' אדר תשנ"ב, בהם ניתן לראות עד כמה הגאולה נוגעת לרבי בגשמיות, בבכי, באכפתיות פנימית, בתאווה שאין לה מדד וגבול.

ומכיון שזו תאוות הראש, זו תאוות הגוף כולו. כולנו בפנימיות תאווים לאלוקות, למשיח, לראות את הרבי, לבית המקדש.. כי כולנו חלק מהראש, ולכולנו יש את ה'ניצוץ משיח' הפנימי, את עצם הנשמה שזו תאוותה וזה רצונה.. אלא מאי? אצלנו התאווה נמצאת וקיימת אמנם – אך עם כמה עטיפות ומסכים, ועלינו מוטלת העבודה להסירם ולגלות את התאווה הפנימית שלנו, את הרצון העמוק שבכל אחד ואחת מאיתנו.

התאווה הגאולתית בפרקטיקה מעשית 

לפני כשבועיים שוחחתי עם ראש הישיבה הרב יוסף יצחק שי' וילשאנסקי (בראיון לתוכנית עבור תלמידי הישיבות) ושם הוא סיפר לי אודות רצונם העז בתור ילדים לראות את הרבי כששהו בצרפת, באמצעות סיפור מרתק:

לאחר מלחמת העולם השנייה הרוחות לא פסקו לנשוב והיסודות היהודים מבחינה גשמית ורוחנית עדיין לא קיבלו את עמדתם היציבה. באותה תקופה אחד מהארגונים שסייעו לביסוס היהדות הגיעו לבקר את הילדים בצרפת, ובהזדמנות שאל מנהל הארגון את אחד הילדים – "מה תרצה שאביא לך בתור מתנה"?.. הילד ענה בטבעיות: "כרטיס טיסה לראות את הרבי"… המנהל היה בהלם מוחלט, במיוחד לאחר שקיבל תשובה כזו מכמה ילדים נוספים… (יש המשך נפלא לסיפור, אך לא כאן המקום).

רק לחשוב קצת על האפיזודה הזו: ילדים קטנים, לאחר מלחמה קשה ונוראה בה הם איבדו חלק מיקריהם, במצב של עוני וחוסר כל, עם בגדים בלויים, מה הם מבקשים? מה הם רוצים? למה הם משתוקקים? על מה הם חולמים? לראות את הרבי! להגיע לרבי! להיות עם הרבי!… הם בעצם לקחו את תאוות הילדות שלהם, תאוות הסוכריות והמשחקים, לתאווה האמיתית-הפנימית שלהם: לראות את הרבי.

זו האמת. זה סיפור אדיר שמעניק לנו הצצה קטנה מה בעצם כל אחד מאיתנו רוצה. "איני מתפלל אלא לדעת זה התינוק", כהסברו של הרבי על אימרה זו – אשר לכל אחד מאיתנו יש את הבחינה הזו, את התמימות הזו בתוך-תוכו, בדרגת הנפש הפנימית, בעצם הנשמה. מוטל עלינו רק להכיר בכך שזו תאוותנו הפנימית, זה רצוננו האמיתי, וכך יוסרו הקליפות והעטיפות ותאוותנו האמיתית תוצג בקדמת הבמה בנפשנו.

ובפרקטיקה המעשית: ניתן להתחיל מהחלטה טובה מינימלית אך גורלית, לחשוב פעם ביום (!) על התאווה האמיתית שלי. לחשוב על כך שמעבר לתאוות היום-יומיות שמנהלות לנו את סדר היום בהיותנו אנשים בשר ודם בעולם הזה הגשמי, ניצבת ועומדת בנפשנו התאווה הפנימית – "אנא תאב למלכא", לראות אלוקות, לראות גאולה, לראות רבי.

החשיבה העקבית הזו, בקימה בבוקר או קודם השינה, תניב את התוצאה הרצויה בנפשנו – להכיר את תאוותנו הפנימית ולהביא למימושה תיכף ומיד ממש!