-
כאשר חיים בתוך בועה, לא פלא שגם כאשר מדברים על רעיון אמיתי ונכון, כמו הרחבת 770, מתנהלים אתו בהתאם. וכאשר רואים שדברים לא הולכים כפי שקיוו ורצו, ממשיכים בכל התוקף דקדושה, עם הראש בקיר (כפשוטו), בלי לחשוב רגע אחד קדימה, מה ההשלכות של המעשה. ולמעשה, התוצאה המצערת לפנינו. תוהו ושבירת הכלים. לא תיקון ולא הרחבה • הרב שלום בער וולף בטור על הפרק • לקריאה
חב"ד אינפו|ז׳ בשבט ה׳תשפ״דהרב שלום בער וולף
כדי לרפאות משהו, צריך דבר ראשון להגדיר אותו נכון, ואז לדעת איזו תרופה צריך לחפש. ובקשר למאורעות ביום שני הקודם ב-770, לענ"ד הבלתי קובעת, הבעיה אינה פריקת עול, או החרבת בית כנסת, או אלימות. וגם אם בפועל היו במקרה זה או במקרים אחרים דברים מעין זה או דוגמתם, אבל אלו סימפטומים, ולא ההגדרה המהותית.
הרי במהות הדברים, ברור שאף אחד לא התכוון להחריב ביהכנ"ס, אלא חשב שהוא עושה סותר על מנת לבנות. וברור שלפחות חלק מהאנשים שקשורים לזה או מגבים את זה הם אנשים שבחייהם הפרטיים הם אנשים של קבלת עול ויראת שמים שאינם גונבים ואינם מרביצים.
הבעיה היא הניתוק. יש חברה שחיה בתיאוריות מנותקות מהמציאות, חיה בבועה המנותקת מהחברה הרחבה יותר, ואז טבעי שעושים מעשים תוך ניתוק והתעלמות מהתוצאות המידיות והמשמעות הכללית שלהם. ומתבקש שהתוצאה תהיה בלתי מוצלחת כלל.
לכל אדם נורמלי יש גבולות בהם הוא מרגיש שצריך לעמוד על הקדוש והיקר, גם שלא במסגרת החוק, וגם אם צריך להשתמש בכח. אך כשאדם חי בתיאוריות מנותקות, הוא מגיע לגבולות האלו הרבה יותר מהר. הוא לא מחפש את זה, זה פשוט מגיע אליו. הניתוק גם מאפשר לכל נטיה לפריקת עול ואלימות, לקבל תירוץ אידיאולוגי המתיר ומכשיר. אך בכל זה הבעיה היא לא המעשים, הבעיה היא הסיבה, הניתוק.
וכאשר חיים בתוך בועה, לא פלא שגם כאשר מדברים על רעיון אמיתי ונכון, כמו הרחבת 770, מתנהלים אתו בהתאם. וכאשר רואים שדברים לא הולכים כפי שקיוו ורצו, ממשיכים בכל התוקף דקדושה, עם הראש בקיר (כפשוטו), בלי לחשוב רגע אחד קדימה, מה ההשלכות של המעשה. ולמעשה, התוצאה המצערת לפנינו. תוהו ושבירת הכלים. לא תיקון ולא הרחבה.
[בשעתו היה מי שארגן הפגנות נגד מדינת רוסיה, לקרוא לה לאפשר ליהודים לצאת ממנה. הרבי דיבר אז שאצל הרוסים ההפגנות לא עוזרות אלא רק מזיקות וגורמות שילחצו יותר את היהודים. באחת השיחות באותו הקשר אמר הרבי, "יהודי הוא למעלה מהשכל, אך לא היפך השכל".
ברור שאותו יהודי, שהיה ירא שמים ובן תורה, התכוון לטוב, וחשב שהוא עושה משהו טוב. אבל הרבי אומר לו תסתכל צעד אחד קדימה, תצא רגע מהתיאוריה שלך. תראה מה ההשלכות של מה שאתה עושה, אם אתה מקדם את המטרה שלך או להיפך. ואם מתברר שאתה גורם נזק ישיר, אז זה סתם היפך השכל. וההשוואה לעניננו, מובנית מאליה].
ועל כל זה אני חוזר ואומר. אני לא רואה פה רוע. אני רואה פה ניתוק.
גם לאנשים רעים, וגם לאנשים מנותקים, צריך להציב גבולות ברורים וחד משמעיים. אבל בכל סיטואציה, הצבת הגבול נעשית במנגינה שונה, ובמילא, באופן קצת שונה. מול אנשים רעים צריך לעמוד במדת הנצח, עם אגרוף בפנים. מול אנשים מנותקים צריך לעמוד בגישה אחרת, לחשוב איך לעזור להם. זה לא נושא לבדיחות המשוות אותם לשונאי ישראל חלילה. זה אנשים שלנו, כי הם אנשים של הרבי. נראה לי שהם רוצים אותו, ויותר חשוב, ברור לי שהוא רוצה אותם.
[דוגמה פשוטה: אצל כולנו, שומרי המצוות, שבת היא ערך מקודש. יש בינינו יהודים שלקחו לעצמם דרך בעבודת ה' של מחאה במחללי שבת, ובשוליהם יש כאלו שעושים מחאה זו בדרכים בלתי מתאימות, כמו זריקת אבנים וכו'. ובמקרים כאלו התקשורת מיד מתייגת אותם כאלימים וטירוריסטים, אויבי החברה.
ונראה לי שברור לכולנו שחובתנו למנוע מקרים כאלו ולהציב להם גבול ברור. אך גם ברור שאסור לנו להגרר לפרשנות התקשורתית השטחית, ולדעת שאלו אנשים שלנו, של היהדות שומרת המצוות, והם לא האויב חלילה, ואחריותנו לראות איך להוציא אותם מזה. וההשוואה לעניננו, מובנת מאליה]
וחשוב לשים לב לכך, כדי שנתקדם מכאן למקום יותר טוב, לעזור לאותם אנשים ולכולנו, ולא לפתח עוד מעגלים של מצוקה.
*
ר' מנחם שי' ברוד כתב פעם מאמר מאלף בקשר לתופעת נוער הגבעות ותגי המחיר. בניתוח עדין היורד למהותם של דברים, ובהגדרות ברורות ובהירות.
למיטב זכרוני ממרחק הזמן, ויתכן שאיני מדייק, הוא נגע בשלשה נקודות: א. מהותם של נוער הגבעות – אנשים מלאי כוונות טובות, הזקוקים להדרכה. ב. הבעיה האמיתית – הניתוק בין רשויות החוק והמתנחלים החלוצים (שאינם נוער גבעות). ג. האשמים האמיתיים – התקשורת הכאילו אלגנטית, שמציגה דברים בצורה מגמתית, שטחית וחלקית, ובמילא מנפחת ומכלילה, והיא האחראית על הניתוק הנ"ל בסעיף ב. אלו עיקר דבריו, וישלים הקורא הנבון את משפטי הקישור וכו'.
כשקראתי זאת בזמנו, אחרי שהתפעלתי – באמת – מתוכן הדברים וצורת הצגתם, התבקשה מאליה המחשבה הבאה, לקחת את הדברים האלה, כפי שהם, ולעשות להם העתק הדבק למעגל הפנימי בתוך אנ"ש. הרי גם בתוכנו יש את אותם משבצות של רשויות חוק, מתנחלים, נוער גבעות, ותקשורת, עם אותם בעיות בדיוק. ושוב אני סומך על הקורא הנבון, שגם כאן, ישלים לבד את הפרטים, כיצד לעשות את ההשוואה.
ובתקשורת המגמתית שלנו, באתרים וברשתות, יש אנשים שלא הייתי מגדיר אותם כמנותקים, אלא לפעמים כטפשים וחסרי אחריות, ולפעמים סתם רעים, בכוונה. ולכל מקרה כזה, צריך להתייחס בהתאם, וכנ"ל.
*
ליתר חידוד:
כמה פעמים אני רואה שאנשים שאמורים לשים גבולות, ורוצים לשים גבולות, לא מצליחים לשים גבולות. ולעניות דעתי יש כאן ענין עמוק יותר מאשר הצבת גבולות. יש צורך לעשות 'נסירה' ברורה. לא חס ושלום בין יהודי לרעהו, אך בין רעיון לחבירו. ואדרבה, 'נסירה' שתאפשר ליהודים להתחבר באמת, לעבור מחיבור חיצוני ומאולץ לחיבור פנימי אמיתי.
כלומר: יש יהודים שאני יכול לאהוב אותם, להסתכל עליהם בעין טובה ולדבר בשבחם, ולדעת שבאופן כללי אנחנו באותה שיטה, השיטה של אמונה בה' אחד, בתורה ומצוות, וכו', ולהרגיש באופן כללי תחושת אחריות וערבות זה לזה. אך בפרטיות, יש בינינו הבדלי שיטות ברורים, ואני יודע שהשיטה הפרטית שלו היא במפורש לא השיטה שלי. ולכן במקרה שאני רואה שצריך להבהיר טעות בשיטתו, אני יכול לעשות זאת בהרגשה בטוחה, בדרכי נועם ובתוקף המתאים, בלי כעס ובלי פחד, בלי להרגיש שאני מערער את השיטה והמקום שלי.
אך במקרה שלא ברור ההבדל בין השיטות, ואני מרגיש שאני אתו באותה סירה, יהיה לי מאד קשה להעביר עליו ביקורת ברורה ולהציב לו גבולות. העדיפות הראשונה תהיה לשתוק ולהכיל, ואם תוגדש הסאה וארגיש שעוד רגע הוא עושה חור ומטביע את הסירה, אז בלית ברירה אתפרץ ואומר את מה שאני חושב. אך סביר להניח שזה כבר לא יהיה בדרכי נועם, ובמילא לא בטוח שיביא את התועלת הרצויה.
ובפשטות, לעניננו, לא נעים ולא רוצים, אבל צריך לעשות נסירה. לא הכל צריך להכיל. זה שפלוני מכריז יחי המלך, זה לא יכול לתת הכשר על כל הפירושים שהוא מלביש על הכרזה זו, ועל כל התיאוריות שהוא אומר בשמה. ואני לא צריך להרגיש מחוייב אליהם. צריך לומר בבירור, שגם אם באופן כללי יש בסיס אמיתי משותף של ה' אחד, תורה אחת, ורבי אחד, ואנו רוצים וצריכים להדגיש את הבסיס הזה, אך באופן פרטי יש כאן שיטה שהיא טעות ואין לה הסכמה. השיטה הזו היא לא השיטה שלנו.
צריך לעבוד בסדר ובנעימות של תורה, ימין מקרבת ושמאל דוחה. לא להסחף לאמירות חד מימדיות ואישיות, כפי שקרה יותר מדי פעמים בשיח בינינו, אלא לגופם של דברים. לתת ביקורת שתגרום לדברים להיפתר ולהתחבר, ולא תגרום להם להחריף ולהתנתק עוד. אך צריך להציב גבול ברור ובוהק, לומר שצד אחד שלו מתאים על פי הלכה חסידות ואנושיות, וצד שני שלו אינו מתאים על פי הלכה חסידות ואנושיות. ובסגנון הנ"ל, צד אחד הוא למעלה מהשכל, וצד שני הוא היפך השכל.
*
בש"פ נח תשנ"ב, הרבי מדבר על הענין של חשבון צדק שצריך לעשות מדי פעם, ומבאר כיצד צריך להיות אופי החשבון בזמננו זה:
"שלילת רגש של צער ומרירות כתוצאה מהחשבון-צדק (כשרואה שיש ענינים הצריכים תיקון) – כיון שנרגש אצלו בעיקר (לא החסרון שבענינים הפרטיים, אלא) תנועת ההתעלות לדרגא נעלית יותר, להמשיכה ולגלותה בעניניו הפרטיים, ובעומק יותר, שנרגש אצלו שכוונת הירידה למעמד ומצב הדורש תיקון היא בשביל השלימות שנעשית ע"י התשובה, שמתגלה בפועל תוקף ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה גם בהיותו במצב ירוד".
ובפשטות, לעניננו, המאורעות הנ"ל והחשבון הנ"ל יכולים לעורר צער ומרירות, אך הרבי מכוון אותנו להתמקד בעיקר, בכוונה האלקית שבזה. לעורר אותנו לחשוב שוב על תפקידנו, ולעשות אותו בצורה הכי ברורה, לטובת עצמנו ולטובת כולנו, יותר טוב ממה שעשינו אותו עד עתה.
תגיות: 770, הרב שלום בער וולף