"מבחינה עובדתית: ישראל היא המקום המוגן בעולם"

זה אמנם נשמע מוזר לומר את זה, אבל מבחינה עובדתית ישראל היא המקום המוגן ביותר בעולם בפני מתקפות טרור מהסוג שראינו בסוף השבוע האחרון בפריז.

בישראל מפגעים בודדים יכולים לקחת סכין ולדקור עוברים ושבים ברחובות (והם מנוטרלים בתוך שניות ספורות), או לבצע פיגועי ירי ספורדיים, אולם מרבית ההתארגנויות החבלניות מונות מחבלים בודדים בלבד, וגם הן מיורטות על-ידי השב"כ עוד לפני שביצעו ולו פעולת טרור בודדת. התארגנויות הטרור, שחומקות זמנית מעיני המודיעין הישראלי ומבצעות פיגועים בודדים, מיורטות תוך זמן קצר.

הבוקר פורסם כי שירותי הביטחון הצרפתיים מעריכים שכעשרים מחבלים היו מעורבים בתכנון ובביצוע המתקפה בפריז. שבעת המחבלים שביצעו את הפיגוע, מומחה חבלה, מסיעים, מלינים, מגייסים, ספקי אמל"ח וסייענים שסיפקו מעטפת לוגיסטית. התארגנות שכזו אינה אפשרית בשטחי יו"ש. המחבלים לא יכולים לסמוך על איש. השליטה של השב"כ ושירותי המודיעין של ישראל בשטח היא כזו שכל התארגנות עוינת, שמונה יותר מ-3-4 פלסטינים, נחשפת תוך זמן קצר.

המציאות הזו אינה מובנת מאליה. העובדה שחמאס וארגוני הטרור נכשלים שוב ושוב בניסיונות לבצע פיגועים גדולים היא תוצאה של מדיניות ממשלתית נכונה ומפוכחת, והיא נגזרת ישירות מהשליטה הישראלית הביטחונית המוחלטת בשטחי יו"ש.

רק לפני 13-12 שנים ראינו מה קרה כשישראל נהגה באופן שונה. הסכמי אוסלו העבירו את ערי יו"ש לשליטה ביטחונית פלסטינית, וכך קיבל הטרור בסיס להתארגנות באין מפריע. הפלסטינים קיבלו אוטונומיה מוחלטת בשטחי A, ולא פעלנו אפילו כאשר היה מידע מודיעיני על התארגנויות טרור. היום זה נשמע מופרך, אבל באותן שנים ראשי זרועות הביטחון היו אנוסים להתחנן בפני מקביליהם הפלסטינים, רג'וב, דחלאן, טיראווי ודומיהם, שיואילו בטובם לעצור את המפגעים. בתמורה קיבלו את שיטת "הדלת המסתובבת" שבה מחבל היה נעצר לזמן קצר ומשוחרר כשהדבר שירת את ערפאת.

כך נוצרה אימפריית טרור חסרת-תקדים ביש"ע, עם עשרות מעבדות נפץ ותשתיות טרור שמנו מאות מחבלים, מומחי חבלה, מטיפים, מגייסים, מסיעים ומלינים. את התוצאה חשנו היטב החל מחודש ספטמבר 2000, כשערפאת החליט שהתקפת טרור תשרת את מטרותיו. הנתון של 130 הרוגים במתקפת טרור אחת נשמע היום דמיוני, אבל במרס 2002 – החודש שקדם למבצע "חומת מגן" – נרצחו ברחובות ישראל לא פחות מ-135 ישראלים ב-12 פיגועי התאבדות שונים. בשנת 2002 איבדו את חייהם 450 ישראלים.
כללי המשחק השתנו
גל הטרור של שנת 2002 הוביל את ישראל לשנות את כללי המשחק. במבצע "חומת מגן" עצרו צה"ל והשב"כ מאות מחבלים וריסקו את תשתיות הטרור הפלסטיניות. המנטרה השמאלנית, שלפיה אין פתרון צבאי לטרור, הופרכה. מאז עוסקים כוחות הביטחון בגיזום רציף של מדשאת הטרור. בשנת 2003 ירד מספר נרצחי הטרור הפלסטיני ל-213, בשנת 2004 ל-124, בשנת 2005 ל-53 ובשנת 2006 ל-29 נרצחים ישראלים. ישראל שיפרה את אחיזתה המודיעינית בשטח ומונעת מהפלסטינים את היכולת להוציא מתקפות טרור אפקטיביות.

אבל בישראל גם השקט הוא דבר מסוכן. הוא עשוי להוליך שולל ולגרום לנאיביים בארץ ובעולם להאמין שהפלסטינים "התמתנו", ולכן אפשר להרפות מהשליטה הביטחונית ולעבור למהלכים מדיניים. רק לפני חודשיים הציע יאיר לפיד יוזמה מדינית על בסיס תכנית "השלום" הסעודית, שמשמעותה הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יו"ש. גם מפלגת "העבודה", שאחראית לאיוולת אוסלו, מסרבת לערוך חשבון נפש וממשיכה לדבוק במנטרה שלפיה אין פתרון צבאי לטרור, וכי חייבים לקדם הסדר מדיני באופן מידי.

מי שסופג את שלל הלחצים המקומיים והבינלאומיים הללו הוא בנימין נתניהו. בהקשר זה הוא ראוי להערכתנו על שני דברים מרכזיים. הראשון הוא ההנחיה השוטפת והגיבוי המלא למערכת הביטחון לשלוט בשטח ולסכל פעילות טרור, גם כשיש לדבר מחיר בזירה הבינלאומית. השני הוא דבקותו במספר דרישות עקרוניות לכל הסדר עתידי: פירוז מלא של המדינה הפלסטינית, אחיזה ישראלית בבקעת הירדן, וריבונות בגושי ההתיישבות הממוקמים ברכסי יו"ש השולטים על מרכז הארץ ועל פרוזדור ירושלים. התוצאה של המדיניות העקבית הזו היא היכולת המוגבלת מאוד של הטרור הפלסטיני לפעול בישראל.

ההצלחה של ישראל בסיכול הטרור תלויה בעקרונות הללו וביישומם היומיומי. כל יוזמה מדינית שמוותרת על הדרישות הללו תוביל אותנו שוב למראות מסוג אלו שראינו בפריז. זו איננה ספקולציה. זה השיעור שאנו לומדים מהעבר שלנו ומן ההווה של פריז.