עכשיו הזמן להביא את הבשורה

ר' מתי טוכפלד עיתונאי ואיש תקשורת

מימין ומשמאל

בעם ישראל – ובעצם בבריאה כולה – יש אנשים השייכים יותר לקו ימין, ויש שיותר שייכים לקו השמאל. למרות שיש פערים בניהם, הרי שניהם למעשה משלימים אלה את אלה.

פה בארץ ישראל יש את החבר'ה הנמצאים בקו ימין ויש הנמצאים בקו השמאל… לכל אחד יש את המאפיינים שלו, ולכל אחד יש יתרונות שאין לרעהו. האנשים בקו הימין, הם אנשים מהסוג השמרני יותר. יש להם אמת אחת, מטרה אחת, והם חותרים כל הזמן למטרה הזאת, גם אם ההגעה לשם היא איטית. הם לא אוהבים שינויים גדולים, מתרחקים מזעזועים ומתזוזות. הם אוהבים ללכת בדרך בטוחה ורגועה.

אלה הנמצאים בקו שמאל, אין להם אמת אחת. יש להם כמה סוגי אמיתות, וזה לא מפריע להם. הם יכולים להאמין בכל נפשם ב'אמת' מסוימת, לגלות שטעו ואז הם יאמצו 'אמת' אחרת שהם יחשבו שהיא יותר אמיתית מהדרך הקודמת. אין להם בעיה עם זה.

העולם מכנה את אנשי 'קו הימין' כ'שמרניים', ואת אנשי קו השמאל: 'פרוגרסיביים', (קידמה). הם כל הזמן מחפשים 'להתקדם', כל הזמן מחפשים את האמת הבאה, את המציאות הבאה, והם לא נחים. זה אחד האפיונים המרכזיים שלהם.

הם יודעים אפילו מי המשיח

אחד מפלאי הטבע שרואים באפריקה, בשעה שבעלי החיים מגיעים בשעות אחר הצהריים לשתות מתוך האגם. קורה ופתאום הזברות מרימות את הראש, ומתחילות לברוח במהירות ממקור המים. שאר החיות לא מבינות מה קורה; יש מהן שרצות אחרי הזברות כתופעת העדר גם אם הן עדיין לא הבינו מה קורה, ויש שמסתכלות ימינה ושמאלה באדישות – לא מבינות למה הזברות ברחו, וממשיכות לשתות בשלווה.

מה מתברר? שכאשר מתחוללת רעידת אדמה, היא מתחילה בזעזועים חלשים שמגיעים עמוק מתוך האדמה. בהתחלה כמעט ולא מרגישים את זה. אבל לזברות יש רגישות מיוחדת, והן הראשונות שמרגישות את רעידת האדמה. ולכן, ברגע שמתחילות תזוזות קטנות, הן מיד מתחילות לרוץ.

אותם אנשים הנמצאים בקו שמאל – יש להם את התכונה הזאת; יש להם סנסורים מאוד מפותחים. בגלל שאין להם אמת אחת, ובגלל שאף פעם הם לא נחים על מקומם, והם תמיד בתנועה של חיפוש, אז הסנסורים שלהם מחודדים, רגישים ומפותחים.

בשנה האחרונה אנחנו רואים בארץ ישראל תופעה מאוד מעניינת: הזברות – אנשי קו השמאל – רצות פתאום לכל הכיוונים. אנשי השמאל נמצאים באי שקט והם יוצאים לרחובות ומפגינים; הם זועמים, הם פוחדים ומוציאים החוצה את כל התחושות שלהם…

אלה שנמצאים יותר בקו ימין – השמרנים – מסתכלים: מה קרה? למה אתם לא רגועים? ממה אתם פוחדים? למה רצים לכל הכיוונים כאילו האדמה רועדת?

האמת היא שהאדמה אכן רועדת. אנחנו אולי קשה לנו להרגיש את זה, כי אנחנו לא הזברות, אבל אנחנו צריכים להיות חכמים ולהסתכל על הזברות ולראות דרכן שהאדמה רועדת. הם אכן מרגישים את רעידת האדמה הזאת מזה שנה.

איזו רעידת אדמה הם מרגישים? אז צריך לשמוע מה שהם עצמם אומרים.

הם אומרים שאנחנו בפתחה של דיקטטורה ופגיעה בדמוקרטיה, ועוד מעט עומדת לקום פה מדינת הלכה משיחית. על זה הם צועקים ומכך הם פוחדים.

הם צודקים! הם מרגישים את המהפכה המשיחית שמתחוללת פה בארץ ישראל הרבה יותר טוב מאיתנו. כמה שאנחנו חיים משיח, אוהבים משיח ורוצים משיח – אבל הם מרגישים את פעמי משיח. לכן הם נמצאים באי שקט. הם שופכים המון כספים, יוצאים לרחובות, מפגינים, לא נחים ולא שוקטים.

אז הם נגד משיח כי הם לא למדו, ולא הסבירו להם דבר אודותיו. אבל הם מרגישים שזה מה שקורה, זו עובדה.

ליד הבית שלי, בכביש בגין בירושלים, הם הציבו שלט ענק: "התנגדו ל–225 חוקי דיקטטורה משיחית". התפלאתי איך הם הגיעו ל–225 חוקים? אני יודע שכששר המשפטים הודיע על הרפורמה המשפטית, הוא הודיע על ארבעה חוקים שהוא מבקש להעביר.

נכנסתי לאתר שלהם והסתכלתי על פירוט 225 החוקים. הם הכניסו שם כל מיני חוקים מן היקב ומן הגורן שהעלו כל מיני חברי כנסת מהשורות האחרונות של הקואליציה. בעודי גולל את רשימת החוקים, פתאום צדה את עיניי הצעת חוק – אני לא זוכר מי הח"כ שהציע אותה – שהכנסת תאשר יום הוקרה שנתי לרבי מלובביץ'.

כעת הבנתי למה הם קוראים לזה "חוקי דיקטטורה משיחית". הם רואים את יום ההוקרה לרבי, ונבהלים. לא רק שהם יודעים שהמשיח מגיע, הם יודעים אפילו מי המשיח… לכן הם כותבים את זה ברשימת החוקים שלהם של הדיקטטורה המשיחית.

אנחנו מנסים, באמת שאנחנו מנסים

ידוע הסיפור על חכמים ורבי עקיבא, שראו את חורבן בית המקדש, אלה בכו והוא צחק.

למה אתה שוחק?

ולמה אתם בוכים? החזיר להם בשאלה.

ואז רבי עקיבא אמר להם: "כשאני רואה כיצד נבואות החורבן התגשמו – עכשיו אני יודע בוודאות שנבואות הגאולה יתגשמו. עד שלא ראיתי שהתגשמו נבואות החורבן, לא ידעתי שיתגשמו נבואות הגאולה. עכשיו אני יודע שגם נבואות הגאולה יתגשמו".

רבי עקיבא לא מבטל את החורבן. הוא לא אומר: זה לא חורבן, לא נורא, שטויות. הוא גם לא צחק בגלל שהוא חשב: טוב, נהרס, אבל אנחנו בעז"ה נבנה ונקום על הרגליים וכו'. הוא כן נתן מקום לחורבן, אבל יחד עם זאת הסתכל הלאה.

האסון שקרה לפני שבועיים ימים, בוודאי צריך לתת לו מקום: קרה אסון גדול בעם ישראל! מספר הרוגים עצום של יהודים, מספר עצום של נחטפים, מספר גדול של נעדרים, ופצועים שחלק גדול מהם יסחבו את הפציעות שלהם עד סוף ימיהם, במתכונת הגלותית.

צריך בהחלט לתת מקום לתחושות האלה ולחורבן הזה. אבל רבי עקיבא מחדד ואומר: עכשיו כשזה התקיים, אני יודע שהגאולה תתקיים.

הרבי אמר לנו לפני 32–33 שנה, שהכול כבר מוכן לגאולה, ויש כבר את הלוויתן ושור הבר וכו', וצריכים רק לפקוח את העיניים ולראות את זה.

אנחנו מנסים. באמת שאנחנו מנסים. אנחנו לומדים את השיחות של הרבי, ואנחנו מנסים לחיות חיים של גאולה, לפקוח את העיניים מתוך ניסיון שלא להיות כפופים לטבע עד כמה שאנחנו יכולים. אבל במציאות אנחנו כל הזמן נשאבים למטה, ועם המציאות הזאת אנחנו נאבקים כל הזמן.

זה שהצלחנו להתגבר פעם אחת, זה לא אומר שבהמשך לא ניאבק שום במלחמה הזאת בתוכנו. המלחמות הללו לא נגמרות. המציאות – מה שהעיניים שלנו רואות – סוחבת אותנו למטה שוב ושוב.

אנחנו נמצאים בארץ ישראל, 'המקום הבטוח ביותר ליהודים' – אומר את זה הקב"ה, אומר את זה הרבי מלך המשיח, ולהבדיל מיליוני הבדלות, אמר את זה השבוע הנשיא ביידן. ועם זאת, יהודים נרצחים ומתים. מה קורה כאן? זו 'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה'? האם מה שקרה בשמחת תורה, זה מתאים ל'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה'?

זו שאלה בריאה שכל יהודי בריא צריך לשאול.

והרבי גם אומר לנו את התשובה: משנת תנש"א, השנה שמלך המשיח נגלה בה – סיימנו את עבודת הבירורים, סיימנו את עבודת הפצת המעיינות – אלה עניינים שהרבי מונה בשיחותיו. מה שנשאר זו רק השליחות היחידה של קבלת פני המשיח. הכל עבר לאחריות שלנו, וזה התפקיד הבלעדי והיחיד שיש לנו כעת.

הקב"ה רוצה שהעולם יחיה חיים של גאולה – אבל ליהודים יש זכות בחירה, והם יכולים לעשות שזה לא יהיה כך. הקב"ה רוצה שארץ ישראל תהיה בטוחה – אבל אנחנו יכולים להילחם בזה. ליהודי יש כוח, כי הקב"ה נתן לו כוח אינסופי של בחירה, כולל להילחם – כביכול – בקב"ה עצמו ולנצח את הקב"ה עצמו בבחינת "ניצחוני בניי".

ובאמת הקב"ה רוצה שאנחנו נשפיע טוב על העולם, ולשם כך הוא נתן לנו את הכוח העצום הזה, אבל מה שקורה, שאנחנו מתחילים להתרגל לכוח הזה באופן שלילי. כבר 75 שנה שאנחנו מתרגלים לכוח הזה ואומרים: 'יש לנו את הצבא הכי חזק', 'יש לנו את המדינה הכי חזקה', 'כל אומות העולם עכשיו איתנו' וכו'. אנחנו נכנסים לרגילות, והרגילות היא האויב הכי גדול שלנו.

להבין את גודל השעה

דבר ראשון – עלינו להתעורר.

שנית – עלינו להבין את גודל השעה ואת גודל האחריות והתפקיד המוטלים על הכתפיים שלנו בזמן הזה.

הרבי דיבר אז, אבל הוא מתכוון להיום ולעכשיו. האחים שלנו – אלה שיותר בקו השמאל – הם אלה שספגו בעיקר את המכה הכואבת. הם אלו שנחטפו, נרצחו וכו', הם אחינו. אמנם גם אנחנו הזדעזענו מהטבח ומהרצח, אבל שום דבר בשיחה שלנו לא השתנה באופן מהותי. להיפך, קיבלנו חיזוק באמונה שלנו: ארץ ישראל צריכה להיות שלמה ובטוחה. מי שעולמו חרב, גם העולם הפנימי וההשקפתי, זה הם. עכשיו הם מחפשים אלטרנטיבה. הם ה"זברות" שרצות עכשיו לכל הכיוונים כי יש רעידת אדמה.

התפקיד שלנו לאסוף אותם ולהראות להם שיש פתרון ויש דרך. להראות להם מה הרבי אומר על שלמות הארץ (ואת זה הם כבר מבינים מתוך השטח), ולהמשיך להראות להם מה הרבי אומר על משיח. אין שעה יותר בשלה יותר מהזמן הנוכחי כדי להסביר להם את זה.

השליחות הזאת מוטלת על כל אחד ואחד. לכל אחד שנמצא פה בהתוועדות [התוועדות ב'זום'], יש מחשב, זום או סמאטרפון. ויש לו כלים דיגיטליים להגיע להמוני אנשים נוספים. אז צריך להתחיל להעביר את המסר של הרבי בכל מקום.

יש הרבה חסידים יקרים, ברוך ה', שיש להם עצות לראש הממשלה. צריך להפציץ מהאוויר, צריך לכבוש אותם – הכול מצוין. אבל השליחות האמיתית שלנו זה לקחת אחריות על האנשים שסביבנו – כל אחד מול אלה שעוקבים אחריו, אלה שעובדים איתו במשרד, אלה שרואים את הסטטוסים שלו, ועליהם יש לנו אחריות. זה צו השעה.

כשהרבי אמר לשלוחים, שהשליחות היחידה שנשארה היא קבלת פני משיח, הוא התכוון ממש לזמן הזה; לרגע הזה, לשבוע הזה.

בעזרת ה' אנחנו נעמוד בשליחות ונעשה אותה, ולא נוותר לעצמנו וגם לא לסביבה שלנו. ובעזרת ה', כמו שהרבי אומר באותה שיחה, כל אחד יחזור למשלח ויאמר: מילאתי את שליחותי, עכשיו אתה תמלא את שליחותך. שלח נא ביד תשלח.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

(דברים שנשא בהתוועדות חיזוק שהתקיימה ב'זום' על ידי 'מטה משיח' בארץ הקודש)