הדרג המדיני ידע על מלחמת יום הכיפורים • פרשנות

הרב אבישי אפרגון, ראש ישיבת "דרכי תמימים", פרשן לעניני צבא ובטחון

שיחת ט' כסלו תשל"ח – הרבי מדבר בפומבי לראשונה על כך שהדרג המדיני לא איפשר גיוס ומכה מקדימה לפני מלחמת יום הכיפורים – למרות שידע על המלחמה • חלק א'

התרעה מלונדון באישון לילה

לפנות בוקר, ליל יום הכיפורים (וליל שבת), צלצל הטלפון אצל ראש לשכת ראש המוסד, פרדי עיני. בעברו השני של קו הטלפון, בלונדון בירת אנגליה, היה ראש המוסד בכבודו ובעצמו – צבי זמיר.

השיחה הגורלית בין השניים הייתה קצרה, וכללה כמה משפטים ומילות קוד שסוכמו ביניהם מראש, ושמשמעותם הייתה ברורה לשניהם¹:

"בכל זאת, החברה עומדת לחתום החוזה היום לפנות ערב… יודעים שמחר חג…

דיברתי עם המנהל אך לא יכול לדחות בגלל התחייבות עם המנהלים האחרים ורוצה לעמוד בהם…

כיוון שהם רוצים לזכות במירוץ הם מאוד פוחדים שזה יתפרסם לפני החתימה… ואז חלק מבעלי המניות ישקלו פעמיים.

אין להם שותפים מחוץ לאזור.

לדעת המלאך הסיכויים לחתימה הם 99.9%…"

הייתה זו ההתרעה הסופית על מלחמת יום הכיפורים, אותה העביר ראש המוסד לארץ, מיד לאחר פגישתו עם בכיר הסוכנים והמרגלים של ישראל – אשרף מרואן – חתנו של נשיא מצרים הקודם נאצר (שם רשעים ירקב).

כאמור, ההתרעה הועברה במשפטים ובמילות קוד שהיו ידועים מראש לפני השיחה, לראש הלשכה, וזאת משום שהשיחה הועברה מחו"ל, ולא בקו טלפון מאובטח. ראש הלשכה העביר מיד את תוכנה למזכיר הצבאי של ראש הממשלה, לראש אמ"ן, ולמזכיר הצבאי של שר הבטחון – שהעבירו אותה מיד הלאה.

"חתימת החוזה" – פירושה פתיחת המלחמה.

"המנהל לא יכול לדחות" – המלחמה לא תידחה , אלא תיפתח בוודאות מחר.

"פוחדים שזה יתפרסם…ישקלו פעמיים" – מדינות ערב חששו מאובדן ההפתעה [אם אכן היו מאבדות אותה, ורואות שישראל מוכנה, אזי, לפי דברים אלו, מצרים וסוריה היו שוקלות זאת "פעמיים" – ויתכן ונמנעות ממלחמה].

"אין להם שותפים" – הרוסים לא יהיו שותפים למלחמה.

"המלאך" – כינוי לבכיר המרגלים שהעביר את התרעת המלחמה הסופית.

כנ"ל, נאמר בהתרעה במפורש שסיכויי החתימה – דהיינו פתיחת המלחמה – הם 99.9 אחוז – וודאות מליאה בכל קנה מידה.

הטוב שבמרגלים

התרעת המלחמה הזו נמסרה לישראל, כנ"ל, ע"י מי שכונה באגף המודיעין ובמוסד – "הטוב שבמרגלים שהיו אי פעם לישראל¹". אשרף מרואן היה חתנו של נשיא מצרים נאצר, ולאחר מותו של הנ"ל, הצליח מרואן להתברג גבוה מאוד בצמרת המצרית – כעוזר נאמן, אישי וקרוב של נשיא מצרים החדש סאדאת. הקירבה הגדולה ביניהם, התבטאה גם בארוחות ערב משותפות עם סאדאת ואשתו, בשליחויות חשאיות רבות שסאדאת הטיל עליו, ובכך שהוא הפך להיות שליחו האישי של סאדאת למנהיגי מדינות ערב.

העובדה שלישראל היה מרגל ברמה כה גבוהה, בלב ליבו של המוסד הנשיאותי של מצרים מנהיגת העולם הערבי, הינה יוצאת דופן, והיא נחשבת למקרה יוצא דופן בעולם הריגול עד ימינו אלה.

בשנים האחרונות הותר לפרסום סיפורו המלא של מרואן¹, וזאת לאחר ששנים רבות אפילו שמו היה חסוי. העובדה המדהימה בסיפור זה היא שמרואן לא "גויס" לישראל בדרך הרגילה – שבה אנשי המוסד הם שפונים אל מי שהם רוצים להפוך אותו למרגל.

מרואן פנה מעצמו, מיוזמתו האישית, לישראל, ויצר קשר עם שגרירות ישראל בלונדון, כארבע שנים לפני מלחמת יום הכיפורים.  עד היום, לא ברור למפעיליו במוסד, ולבכירי המודיעין הישראלי, מדוע הוא עשה זאת. יתכן שהמניע לכך היה כספי (והוא אכן קיבל עבור שירותיו כסף רב), או על רקע מריבות משפחתיות שהתגלעו בינו לבין נשיא מצרים דאז נאצר, שהיה חמיו כנ"ל.

כך או אחרת, חלומם של אנשי המודיעין והמוסד התגשם, ועם ישראל קיבל בסייעתא דשמיא מתנה נפלאה – חתנו של נשיא מצרים, פנה מיוזמתו האישית אל המוסד, והפך להיות מרגל ישראלי לכל דבר וענין!

לאחר בדיקות עומק, שנועדו לוודא שהוא אינו "סוכן כפול", החל המוסד להפעילו. המידע שזרם ממנו היה בעל איכות מדהימה, חריג בהיקפו, והיה ניכר שהוא מגיע מהעומקים החסויים ביותר של  ההנהגה המצרית ושל צבא מצרים.

בין היתר, התבקש מרואן להביא לישראל את תכנית המלחמה המצרית המעודכנת. בקשה זו נועדה גם לבחון את מהימנותו של מרואן, ואת עומק חדירתו לצמרת המצרית. תכנית המלחמה היא כמובן בעלת הסיווג הבטחוני הגבוה ביותר, אולם, למודיעין הישראלי כבר היו ידועים חלק מהפרטים של תכנית המלחמה הזו (ממקורות סודיים אחרים), ולכן, רצו בישראל לבדוק האם התכנית שיביא מרואן היא מתאימה למה שכבר היה ידוע.

כך רצו לבדוק את אמינותו.

באם היה מביא תכנית אחרת או מידע אחר, חלקי או שגוי, היה מובן שהוא אינו אלא "סוכן כפול". מרואן עמד במבחן הזה (וגם במבחנים אחרים) בכבוד. תכנית המלחמה המליאה והמעודכנת ביותר הגיעה לידיה של ישראל, והיא העניקה למפקדי צה"ל הבכירים מידע רב-ערך בהיקף נרחב, שנתן להם את האפשרות להכין כראוי את צה"ל למלחמה.

מקור מודיעיני מדהים – נס עבור עם ישראל

במהרה התוודעו גם ראש הממשלה גולדה, ושר הבטחון דיין, למקור המודיעיני המדהים החדש – והם דרשו, באופן חסר תקדים, לקבל לידיהם מיידית כל חומר שיעביר מרואן. אנשי מודיעין מאותה תקופה העידו, שגולדה ודיין הפכו במהירות להיות "מכורים" לחומר המודיעיני המיוחד שהזרים מרואן לישראל…

כאמור לעיל, לאחר מותו של נשיא מצרים נאצר ימ"ש, המשיך מרואן לטפס בצמרת השלטון, והפך לאחד מאנשי סודו של נשיא מצרים החדש סאדאת.

המידע שהזרים רק הלך והשביח, והוא כלל, בין היתר, פרוטוקולים של שיחות בין מנהיג מצרים לבין מנהיגי ברית המועצות, דרישות רכש צבאי מצריות ותגובות הקרמלין עליהן, ישיבות קבינט מצריות, ישיבות המטכ"ל המצרי, תכניות מלחמה ומבצעים, היערכות צבאית מפורטת, ולמעשה כמעט את כל סודותיה הכמוסים ביותר של מצרים. מרואן ידע גם להעביר היטב את הלך הרוח בקרב ההנהגה המצרית, את כיווני המחשבה השונים, המאבקים בין גורמי הכח במצרים, וכל זה עזר מאוד להנהגה בישראל לגבש את מדיניותה מול מצרים באופן הטוב ביותר.

סיכול הפיגוע הגדול נגד אל-על – באמצעות מרואן

מרואן הוא גם זה שהעביר לראש המוסד את המידע שבאמצעותו סוכל הפיגוע שתכננה לוב נגד מטוסי אל-על באיטליה, בתור נקמה על הפלת מטוס הנוסעים הלובי שחדר לישראל.

כידוע, בחודש פברואר 1973 למנינם, חדר מטוס נוסעים לובי מדגם בואינג 727 למרחב האווירי של ישראל. המטוס חדר בטעות, אולם בישראל לא ידעו זאת. מטוסי קרב שהוזנקו לעברו אותתו לו לצאת מהמרחב הישראלי, אולם, הוא לא נענה לאותות אלו, וגם לא לשום קריאות שהופנו אליו בערוצי הקשר. המטוס הלובי טס באזור של מטרות אסטרטגיות בסיני, ונראה היה שהוא גם יגיע בהמשך בסמיכות למטרות אסטרטגיות בנגב (בסיסי חיל אוויר, הכור הגרעיני דימונה).

לכן, לאחר ירי אזהרה, שגם אליו הוא לא הגיב, נורו לעבר המטוס פגזים שהפילו אותו. 110 נוסעים נהרגו, רק 3 שרדו.

המשטר הלובי זעם על ישראל והבטיח להוציא לפועל פיגוע נקמה גדול. 2 טילי כתף מדגם 7-SA, ושני משגרי טילים, הועברו למחבלי ארגון "ספטמבר השחור", ויועדו להפלת מטוס ישראלי של חברת אל-על ח"ו.

אולם, מידע מדויק שהועבר במהירות למוסד ע"י אשרף מרואן – שהיה שליחו של סאדאת גם ללוב ולכן הכיר היטב את התכנון הלובי ומעורב בו –  הביא לסיכול של הפיגוע ב"רגע האחרון", ולתפיסתם של המחבלים, שכבר קיבלו את הטילים והתכוננו לשגרם על מטוס אל-על סמוך להמראה שלו, בשדה התעופה של רומא.

בחסדי ונסי ה' הגלויים, חייהם של מאות הנוסעים ואנשי הצוות הישראלים ניצלו!

הייתה זו עוד דוגמא, לאיכות המדהימה וחסרת התקדים של המידע שהעביר מרואן לישראל, ולברכה הנפלאה שעם ישראל קיבל, בכך שאדם כה בכיר הפך למרגל עבור ישראל, בלי שום מאמץ או פניה ישראלית אליו.

לסיכום, זהו נס מדהים, חסר תקדים בעולם החשאי כולו, שבו איש סודו של נשיא מדינה, הופך להיות מרגל מסור ופעיל, שמסגיר באופן שוטף את כל הסודות הכמוסים ביותר של מדינתו,  למי שנחשבת אויבתה הגדולה.

זוהי סייעתא דשמיא נפלאה שזוכה לה עם ישראל, וכאמור, בעולם הריגול בכלל – בכל מדינות העולם – לא מוכר מקרה של מרגל שהיה כה קרוב למנהיג העליון של מדינה כלשהי, והעביר את כל סודותיה, ואת כל הכנותיה למלחמה, בצורה כה נרחבת, שוטפת, מפורטת ומדויקת.

זהו גם הרקע לחשיבותה של ההתרעה המודיעינית על המלחמה שהעביר מרואן, ולכך שהתרעה זו הביאה את הרמטכ"ל להיערך למלחמה באופן מיידי, וזאת מתוך ידיעה ברורה שהמקור שהעביר את ההתרעה – מרואן – הינו מקור מצוין, בעל ערך עצום, מהימן ומדויק מאוד, שבקי בכל רזי ונבכי ההנהגה המצרית.

בישיבת ממשלה שנערכה ביום השני לקרבות (יום ראשון, י"א תשרי), אמרה ראש הממשלה בעצמה: "במקרה, בנס הגיעה אלינו הידיעה…כעבור מאה שנה אפשר יהיה לספר שבכל זאת ידענו, וכמה זה פנטסטי שבכל זאת קבלנו את ההתראה הזאת²".

דרישת הרמטכ"ל – מכת מנע – תקיפה אווירית מקדימה

מהחומר הרב שאושר לפרסום על המלחמה עד היום, ניכרת בבירור העובדה, שלאחר קבלת ההתרעה, דרש הרמטכ"ל מהדרג המדיני לאפשר לו שתי פעולות שהיו הכרחיות לצורך הצלחת המלחמה ולשם הצלת חיי אדם רבים:

א. גיוס מילואים גדול ככל האפשר.

ב. הנחתת מכת מנע – התקפה צבאית קשה שתשמיד את מערכי הטילים ושדות התעופה של האויב וגם תפגע בכוחות הקרקע שלו שערוכים בקו³.

בעדותו של הרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר, בוועדת אגרנט, הוא התייחס באופן מפורט ביותר למתקפת המנע שהוא רצה להנחית על הצבא הסורי והמצרי, והוא הסביר את דרישתו למכת מנע, בפגישה הגורלית שהייתה לו עם ראש הממשלה, בבוקר של יום הכיפורים, שעות בודדות לפני פרוץ המלחמה:

"מכה מונעת היא כמובן יתרון עצום. היא תחסוך הרבה חיים… אני אומר לראש הממשלה שזה יתרון עצום וזה יחסוך הרבה חיים… את הרקע למה אני מייחס חשיבות כזו למכה מונעת, הסברתי, ואני בעיני רוחי ראיתי את הסצנריו [=תרחיש – א.אפרגון] של השמדת הטילים הסוריים, חופש פעולה, וכתוצאה מזה הורדת הלחץ".

דהיינו שהרמטכ"ל דרש מכת מנע על מנת להשמיד את מערך טילי הנ"מ הסוריים, ועל ידי כך הוא רצה להשיג חופש פעולה לחיל האוויר ולהוריד את הלחץ הצבאי הקשה שהיה צפוי מול טילי הנ"מ ומול כוחות היבשה הסורים. וזאת משום שחיל האוויר יוכל, לאחר שחיסל את טילי הנ"מ, לפגוע קשות בכוחות היבשה הסורים, שהייתה להם עדיפות כמותית גדולה מאוד על הכוחות הסדירים הקטנים של צה"ל שניצבו מולם.

והמשיך הרמטכ"ל בעדותו מול וועדת אגרנט:

"אנו מסוגלים בשעה 12 להשמיד את חיל האוויר הסורי בשלימותו, אנו צריכים אחרי זה עוד שלוש שעות לחיסול מערך הטילים".

דהיינו שלדעת הרמטכ"ל – על פי מה שתוכנן ותורגל בחיל האוויר – מספיקות כמה שעות על מנת לחסל הן את מערך הטילים והן את שדות התעופה הסורים – ולכך הרמטכ"ל שואף, ומבקש אישור.

בהמשך עדותו הסביר הרמטכ"ל שכבר בשיחה המקדימה עם שר הבטחון, נאסר עליו לבצע מכה מקדימה, בשל החשש של דיין ממה שיאמרו האמריקנים, ולכן, העיד הרמטכ"ל, הוא ניסה לשכנע את ראש הממשלה, להשאיר בכל זאת פתח למתקפה צבאית מקדימה של ישראל:

"ואני מנסה להסביר כאן, שבעצם אנו לא צריכים 'אור ירוק' מהאמריקאים, מספיק לנו שהאמריקאים יודעים ואומרים לנו – יש הערב מלחמה… והאמריקאים יודעים כמונו שזו הפתעה אסטרטגית, הם יבינו אותנו לחלוטין מדוע עשינו מכה מונעת".

כפי שיובא בפירוט לקמן, ראש הממשלה לא קיבלה את טיעוניו של הרמטכ"ל, ולא איפשרה לו להנחית את מכת המנע החשובה כל כך, למרות שהייתה יכולה "לחסוך הרבה חיים⁴".

בעדות נוספת לפני וועדת אגרנט⁵, העיד הרמטכ"ל ששר הבטחון אמר מפורשות – הן בקד"מ [=קבוצת דיון מבצעית] שהיה עם חיל האוויר, והן בדיון אצל ראש הממשלה, ש: "אם נדע שאכן הולכת [להיות] מלחמה, יקבל חיל האוויר את האפשרות לתקוף ראשון".

דהיינו שלדברי הרמטכ"ל, שר הבטחון אכן הבטיח שתהיה אפשרות למכת מנע – אם יהיה מצב שבו ישראל תדע שהיא עומדת להיות מותקפת.

כמו כן אמר הרמטכ"ל בהמשך אותה עדות⁶ שאם הייתה מכה מקדימה, אזי יתכן שכל המתקפה הסורית הייתה נכשלת או אפילו לא מתחילה!

וגם אם כן הייתה מתחילה, אזי: "חיל האוויר היה יכול לתת אפקט טוב מאוד לכוחות הבלימה…בצורה שהמצב לא היה חמור", ואז יכול היה צה"ל, לדברי הרמטכ"ל, לשלוח את אוגדת העתודה שלו לדרום [=במקום לצפון, לשם היא נשלחה בשל חומרת המצב],  וגם "חיל האוויר היה מתפנה ביום ראשון לדרום…"   [ואז כל הלחימה בדרום הייתה הרבה יותר קלה ומהירה כי הייתה מגיעה לשם אוגדת העתודה וגם היה סיוע אווירי].

ומסכם הרמטכ"ל: "כתוצאה מזה, המלחמה היתה יותר קצרה בכמה ימים, והיינו גומרים אותה בלי אספקה אמריקאית" – זאת אומרת שלא היינו צריכים כלל את הרכבת האווירית האמריקנית!

גם דרישתו השניה של הרמטכ"ל – גיוס מילואים נרחב – לא התקבלה.

גם להחלטה זו היו השלכות קשות ביותר.

הבקשה לגיוס מילואים ולמכת מנע – השתלשלות האירועים

לאחר קבלת הידיעה הקריטית מאשרף מרואן, ולאחר התיעצויות שונות של הרמטכ"ל עם בכירי צה"ל בהם הורה להם להיערך למלחמה ולמכת מנע, החלה בשעה 05:50 ישיבה בלשכת שר הבטחון דיין⁷.

שר הבטחון ביקש קודם כל לדעת מה נאמר בידיעה שהעביר המוסד (מפיו של בכיר המרגלים מרואן כנ"ל). מזכירו הצבאי של שר הבטחון, תא"ל יהושע רביב, שקיבל את הידיעה ישירות מראש לשכת ראש המוסד, אמר לשר, שבידיעה נאמר שהפעולה [דהיינו המלחמה] תתחיל הערב, ושאין בידי סאדאת לשנות את ההחלטה [דהיינו שההחלטה לצאת למלחמה לא תשתנה – א.אפרגון].

שר הבטחון לא הסתפק בכך, וביקש לדבר ישירות עם ראש לשכת ראש המוסד, פרדי עיני, שחזר על אותו מסר שקיבל ישירות מראש המוסד: "המלחמה תיפתח בערב, והיא אינה יכולה להידחות. המצרים חוששים מאוד שאם כוונתם תיוודע לפני פתיחת המלחמה אזי עלולים השותפים שלהם [=סוריה] להתחרט.  הסיכויים שהמתקפה תיפתח הם 99.9 אחוז".

הרמטכ"ל הוסיף שמפענוח התצ"א [=תצלומי אוויר] עולה שנוספו עוד 8 סוללות טילים [=טילי נ"מ] ושהיערכותן של כל הסוללות הושלמה, ו"הם מתכוונים לתקוף הלילה".

לכן, דרש הרמטכ"ל, עלינו להנחית מכה מקדימה – נגד שדות תעופה, מערך הטילים, ונגד כוחות הקרקע שבקו. שר הבטחון שלל זאת כנ"ל, ואמר שזה לא בא בחשבון "אפילו אם נזכה בגן עדן" [=זאת אומרת, לא משנה מה הרווח שצה"ל יפיק ממכה מקדימה, ואפילו אם הרווח הוא גדול – "גן עדן" – הוא לא מאשר את המכה המקדימה].

הרמטכ"ל טען שהעובדה שלצה"ל נודע על המלחמה רק 12 שעות לפני פריצתה היא הישג גדול לערבים, ולכן חשוב מאוד לתקוף, ושחיל האוויר מתכונן לקראת הצהריים להנחית את המכה. שר הבטחון המשיך לשלול זאת, ואמר שהאמריקאים לא יתנו לכך "אור ירוק", ואמר שלדעתו גם ראש הממשלה תשלול זאת.

לאחר ששר הבטחון שלל את הנחתת המכה המקדימה, סוכם להמשיך ולדון בכך בפגישה הבאה – שתתקיים אצל ראש הממשלה, והיא הייתה אמורה לתת את ההכרעה הסופית בעניין הקריטי הזה.

הנושא השני, והקריטי לא פחות, שאותו העלה הרמטכ"ל, היה גיוס המילואים. הרמטכ"ל ביקש לגייס מיידית את כל המערך הלוחם של צה"ל – 200,000 איש. בעדותו בוועדת אגרנט הסביר הרמטכ"ל שישנם 150,000 איש נוספים – אנשי הג"א [הגנה אזרחית], מערך עורפי ולוגיסטי וכו' – שאותם חשב שאפשר לגייס גם בהמשך, ולכן הוא לא ביקש את גיוסם כעת, אלא דרש רק את שנראה לו חשוב ביותר, ושאי אפשר לוותר עליו – גיוס מלא של כל היחידות הלוחמות, שצריך לגייס את אנשיהן במהירות הכי גדולה על מנת שיצטרפו לצבא הסדיר הקטן שעומד בפני צבאות ערב הגדולים שפרוסים במלוא כוחם בגבולות.

שר הבטחון התנגד גם לדרישה זו, ואמר שלדעתו מספיק גיוס של 20-30 אלף חיילים בלבד… וזאת בעיקר כדי לתגבר את רמת הגולן, משום שבחזית הדרום אין צורך בתגבור של כוחות מילואים…

לצערנו הרב, המציאות תוכיח בשעות הקרובות, שהיה צריך לגייס את כל המילואים בדחיפות, הן לדרום והן לצפון, אולם, טחו עיניו של הדרג המדיני מלראות את האמת הפשוטה הזו, וזאת בשל "שיקולים מדיניים", שהיטו את דעתם של הקברניטים המנוסים.

הרמטכ"ל המשיך לדרוש גיוס נרחב, ורצה לגייס 3 אוגדות [=בערך 12 חטיבות] עבור התמודדות בחזית הסורית, ואילו שר הבטחון טען שדי בגיוסה של חטיבה אחת (!) עבור רמת הגולן, ושאת השאר יגייסו בהמשך.

כאן, על פי התרשומות של הישיבה הגורלית, העלה הרמטכ"ל נימוק כבד משקל נוסף – עצם הגיוס הגדול יבהיר לסוריה ומצרים שישראל אינה מופתעת, ולכן זה יוכל להניא אותן מלצאת למלחמה!

לנימוק זה של הרמטכ"ל הייתה משמעות רבה. וזאת משום שכנ"ל בהתרעת המלחמה, שהועברה ע"י המוסד, נאמר במפורש שהמצרים חוששים מאוד שדבר המלחמה יתפרסם, משום שאז השותפים שלהם – סוריה – אולי ירתעו מלצאת למלחמה!

בתרשומות של השיחה, מובא שתמכו בעמדתו של הרמטכ"ל גם האלוף שלמה גזית (שמונה לתפקיד ראש אמ"ן מיד לאחר המלחמה), וגם ראש אמ"ן באותו זמן האלוף זעירא. לשאלתו הישירה של דיין, האם הגיוס ירתיע את הערבים מלפתוח במלחמה, ענה ראש אמ"ן⁸: "בהחלט כן".

לצערנו, גם לנימוק החשוב הזה לא הסכים שר הבטחון, וטען שגם גיוס חלקי יעורר פאניקה אצל מדינות ערב.

טענת שר הבטחון תתברר בהמשך כלא נכונה בעליל – הגיוס המצומצם לא עשה שום "פאניקה", והוא לא הרתיע את מדינות ערב מלצאת למלחמה.

יתכן שהגיוס המצומצם כלל לא אותר ע"י המודיעין הערבי וזאת בשל היקפו המוגבל, וגם אם הגיוס כן אותר,  יתכן שמדינות ערב הבינו שישראל אכן מופתעת, והיא אינה מוכנה לקרב, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא שישראל אינה מגייסת את כל כוחה לקראת המלחמה, אלא עושה רק גיוס מילואים מצומצם, ויחסית שקט, ולכן מבחינתן כדאי לצאת למלחמה.

לאחר כל "המיקוח", הסכים שר הבטחון לבסוף לאשר גיוס של 50-60 אלף איש בלבד, וזאת לעומת ה- 200  אלף אותם דרש הרמטכ"ל לגייס מיידית.

מדוע לא הסכים שר הבטחון משה דיין לגיוס הכולל של צבא מילואים?

הרי הוא בעצמו היה רמטכ"ל בעבר והכיר היטב בחשיבותו של צבא המילואים שמהווה את עיקר כוחו של צה"ל?

במחקר הרשמי של צה"ל על המלחמה (שהיה גנוז עשרות שנים, הותר לפרסום רק לפני כמה שנים, ועותק שלו נמצא בידי כותב שורות אלו), נכתב כך⁹:

"גיוס נרחב לפני שנפתחה האש עלול, לדעת דיין, להזיק לישראל מבחינה מדינית. לאחר המלחמה כתב שר הבטחון, כי בשיקוליו הושפע מהערכתו את עמדת ארצות הברית: 'חששתי כי פעולות אלו, מכה מקדימה וגיוס מלא, עלולות להכביד על סיכויינו להביא את ארצות הברית לידי תמיכה מליאה בנו' ".

הנה כי כן, שיקולים מדיניים בלבד הם שמנעו את גיוס המילואים, ועיכבו את הגעת כוחות צה"ל הגדולים לחזית, ובכך הוגדל מאוד נטל בלימת כוחות האויב שהוטל על כתפי החיילים הסדירים. זוהי גם אחת הסיבות לכך שחיילי הסדיר סבלו אבדות כבדות מאוד, וזאת משום שהם עמדו בפני כוחות אויב עצומים בעלי עוצמת אש גדולה, שהיה להם יתרון כביר על הצבא הסדיר הקטן של צה"ל. ובנוסף, קווי ההגנה בחזית נפרצו במהירות, וצבאות סוריה ומצרים יכלו להתקדם לעומק ישראל ח"ו, ורק בנס הם נעצרו במקומם.

למרות דברי שר הבטחון, המשיך הרמטכ"ל לעמוד בתוקף על דעתו שהוא דורש גיוס של כל המערך הלוחם, ושר הבטחון אמר לו שהדבר יובא להכרעת ראש הממשלה בפגישה משותפת של שלושתם.

ישיבה מכריעה אצל ראש הממשלה

בשעה 08:05 החלה הישיבה המכרעת אצל ראש הממשלה גולדה, בהשתתפות שר הבטחון דיין, הרמטכ"ל דדו, ראש אמ"ן, ושרי ממשלה בכירים. תיאור הפגישה לקמן נעשה על סמך רישומי המזכירים והעוזרים של הבכירים שנכחו בה¹⁰.  ראש אמ"ן הסביר בפגישה שהיציאה החפוזה של הסובייטים ממצרים ומסוריה מעידה שהם הגיעו למסקנה שעומדת לפרוץ מלחמה, כמו כן הסורים קידמו סוללות ארטילריה בלילה, ונראה שהמערך שלהם הוא התקפי. יתכן, הוסיף ראש אמ"ן, שניתן יהיה להרתיע את סאדאת אם ישראל תערוך גיוס מילואים, דבר שיהווה עבורו עילה להימנעות מפתיחה באש.

שר הבטחון והרמטכ"ל הציגו את עמדותיהם. שר הבטחון אמר שמבחינה אופרטיבית כדאי להנחית מכה אווירית מקדימה, אבל "מבחינה מדינית ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה לעשות זאת". ואילו הרמטכ"ל הדגיש שהיות וההתרעה הגיעה רק בשעות  האחרונות, נותר רק זמן קצר מאוד עד לפרוץ המלחמה, ולכן הוא רוצה לפתוח במכה מקדימה, שיש לה "יתרון עצום", והיא תחסוך אבדות רבות.

הרמטכ"ל טען שחיל האוויר יוכל לחסל את חיל האוויר הסורי בתקיפה בשעה 12:00, ועוד שלוש שעות ידרשו לו על מנת לחסל את מערך טילי הנ"מ הסורי, ואז יהיה לו חופש פעולה מלא לפעול נגד כוחות הקרקע הסורים.

הרמטכ"ל הוסיף שידוע לנו כי מצרים וסוריה מתכננות לתקוף את בסיסי חיל האוויר, ואם זה יקרה, הדבר יפגע בכוחו של החיל, וכתוצאה מכך יצליחו כוחות הקרקע הסורים לחדור בכמה מקומות, וחילות האוויר העוינים יוכלו לפגוע "במטרות גדולות" ואולי אף להפציץ את תל אביב.

[ואכן, בשנים האחרונות התפרסם גם המכתב המלא שאותו העביר המוסד, ובו נרשם פירוט כל השיחה שנערכה עם אשרף מרואן. באותו מכתב נאמר במפורש (בסעיף 7), שחיל האוויר הסורי מתכנן לתקוף 3 בסיסים של חיל האוויר הישראלי, וביניהם הבסיס הגדול ברמת דוד¹¹].

אולם, לצערנו, כל טיעוניו של הרמטכ"ל, נפלו על אזניים ערלות. נראה כי מנוי וגמור היה בידי הדרג המדיני, שלא להנחית את מכת המנע, וזאת בשל השיקולים המדיניים בלבד.

גם בסוגיית המילואים התבטא בבירור החשש המדיני. שר הבטחון אמר שהוא חושש שאם ישראל תגייס מילואים בגיוס נרחב, אזי יתכן שארה"ב תטען שלמעשה מצרים וסוריה לא רצו במלחמה, ורק גיוס המילואים של ישראל הביא אותן לתקוף.

הרמטכ"ל הציג את דרישתו לגיוס 200,000 חיילי המערך הלוחם, וטען בתוקף שכל כח שיגוייס היום, יוכל להגיע לחזית ולהיכנס ללחימה כבר מחר בבוקר, ואילו אם הגיוס ידחה, וייעשה רק לאחר פרוץ הקרבות, אזי הכוחות יכנסו לקרב רק מחרתיים בבוקר.  זאת ועוד, אם יחכו עם הגיוס עד לפרוץ הקרבות, אזי ירי לערי ישראל של טילי קרקע-קרקע סורים מדגם "פרוג", יגרום לפגיעה בעורף האזרחי ולעיכוב של הגיוס.

בנוסף, אמר הרמטכ"ל גיוס גדול יכול להרתיע את מדינות ערב מלצאת למלחמה כי "יתכן שזה ישפיע, כי הערבים יבינו שהם איבדו את יתרון ההפתעה".

לגבי "דעת הקהל העולמית" אמר הרמטכ"ל שגם אם ישראל תגייס רק 50-60 אלף איש (כפי שהציע שר הבטחון) – בכל אופן היא תואשם ע"י מדינות העולם, ולכן "עדיף שיגידו שאנחנו פתחנו [במלחמה] וננצח, [כי] ממילא יגידו זאת".

ראש הממשלה אמרה בסוגיית הגיוס: "נלך לפי 'תורת השומר הצעיר' – בשלבים: גיוס שאין ספק לגביו. לפי תוצאות הדיבור עם האמריקאים נגבירו".

זאת אומרת שהיא נתנה אישור עקרוני להתחיל לגייס את ה- 50-60 אלף איש, אותם אישר שר הבטחון, אך עוד לא אישרה גיוס גדול מזה, ורצתה להמתין לשיחות עם האמריקנים ולפי זה להגדיל את היקף הגיוס.

בינתיים, הרמטכ"ל שהבין לאן נושבות הרוחות, החל להיאבק על דרישה נמוכה יותר, ואמר שהוא יכול להשלים עם גיוס לא-מלא, אבל לפחות שיתנו לו לגייס את 4 האוגדות המשוריינות של צה"ל, את כל חיל האוויר, ו"השלמות" של חיילי מילואים ליחידות הסדירות – סה"כ 100-120 אלף חיילים

[במקום ה- 200,000 חיילים של כל המערך הלוחם – כולל מערכי ארטילריה ותחזוקה מלאים – אותם דרש מלכתחילה].

הרמטכ"ל הוסיף ואמר: "אני מחפש להיות במצב הכי טוב… אם הסורים פורצים לגולן, אני עם עוד אוגדה מכה לכיוון דמשק, ועם עוד אוגדה ברמה".

הכרעתה הסופית של גולדה הייתה לקבל את הצעתו השניה של הרמטכ"ל – ולגייס את 4 האוגדות וכו' – בשעה 09:24 הודיע ראש לשכת הרמטכ"ל על אישורה של ראש הממשלה לגייס את 4 האוגדות, וסגן הרמטכ"ל הורה לגייסן.

כעת הגיע רגע ההכרעה הגורלי בדרישתו השניה של הרמטכ"ל – מכת המנע האווירית.

בסוגיית המכה המקדימה אמרה ראש הממשלה:

"מכה מונעת – נורא מושך את הלב, אבל זה לא 1967… העולם… לא יאמינו לנו… לא נוכל להסביר זאת…".

הפור, אם כן, נפל – ע"פ החלטת הדרג המדיני צה"ל לא הורשה לתקוף ראשון, אלא נאלץ לספוג את המכה הראשונה של צבאות ערב, שהונחתה בעוצמה אדירה על הצבא הסדיר הקטן.

ובנוסף, לא הורשה לו אפילו לגייס את כל מילואיו, ובכך להרתיע את אויביו מלפתוח במלחמה, ולתגבר את הצבא הסדיר המצומצם.

כנ"ל, מתוך עוצמה כללית של 350,000 חיילי מילואים, אישר הדרג המדיני לגייס רק כשליש מכח המילואים – 100 עד 120 אלף איש¹²!

ואם לא די בכל זה, הרי בשל העובדה שהגיוס החל רק לאחר החלטת ראש הממשלה, בוזבזו שעות יקרות, בהן לא גויסו חיילי המילואים, ובכך התעכבה הגעת חיילים אלו לקוי החזית שנפרצו בשעות אחה"צ, ובמיוחד בדרום רמת הגולן – שם כל דקה הייתה חשובה, בשל העובדה שקוי ההגנה של הצבא הסדיר קרסו לחלוטין כבר לקראת שעות הלילה.

עובדה זו צוינה גם בדו"ח של וועדת אגרנט.

ע"פ יומן ראש לשכת סגן הרמטכ"ל בשעה 09:30 נפגש סגן הרמטכ"ל עם הרמטכ"ל שעדכן אותו בכך שיש אישור לגייס 120,000 איש בלבד, ושאין אישור לבצע מכה מקדימה¹².

לצערנו הרב, ה"שיקולים המדיניים" גברו על השיקולים של פיקוח נפש מיידי, ועל שיקולי הבטחון הטהורים כפי שהוצגו ע"י הרמטכ"ל.

אחד מבכירי החוקרים של מלחמת יום הכיפורים, סא"ל שמעון גולן, שנחשף לכל החומר הצה"לי בדגש על פעילות המפקדים הבכירים, סיכם זאת כך:

"בפגישתה עם שגריר ארה"ב בישראל, אמרה ראש הממשלה במפורש שישראל לא תתקוף ראשונה, אף שהדבר היה מקל עליה מאוד. במלים אחרות השיקול המדיני גבר על השיקול המבצעי¹³".

במשך שנים רבות, בשיחות קודש רבות, זעק הרבי על כך שלמרות שבישראל ידעו על המלחמה שבפתח, לא אישר הדרג המדיני לראשי הצבא לפתוח במכת מנע, וגם לא אישר להם לגייס את כוחות המילואים, וזאת רק בשל שיקולים מדיניים.

הרבי דיבר על כך לראשונה בצורה מפורטת בשנת תשל"ח, בשיחה שנאמרה בחדרו הקדוש (בתאריך ט' כסלו תשל"ח) – 4 שנים לאחר המלחמה, והסביר שעד היום הוא נמנע מלדבר על כך על מנת שלא לחשוף סודות, אבל היות שהתפרסם ספר שעוסק בכך, לכן ניתן לדבר על זה.

יש לציין, שבשנים האחרונות, עם חשיפתה הנרחבת של התרעת אשרף מרואן, בכיר המרגלים שהיה לישראל במצרים, התברר כי אכן דבריו של הרבי היו קולעים ומדוייקים כתמיד – לישראל הייתה אכן את התרעת המלחמה הטובה ביותר שהיא הייתה יכולה להשיג – מפיו של הטוב במרגלים שהיה לה אי פעם, שהיה איש סודו של סאדאת, אולם, רק בשל שיקולים מדיניים, ופחד של "מה יאמרו הגויים" – הדרג המדיני לא אישר פעולה צבאית מוחצת, שיכלה, כדבריו של הרמטכ"ל, "לחסוך הרבה חיים", ובנוסף לכך, הדרג המדיני אף לא אישר לגייס את כל 200,000  חיילי המילואים של המערך הלוחם.

להלן דברי הרבי¹⁴ – מתוך שיחת ט' כסלו תשל"ח:

"הענין המבהיל, שעד עתה לא רציתי לדבר על כך בגלוי… וזה התפרסם, עד שנדפס בספר… ושם מסופר מה שקרה בעת המלחמה (לא עלינו) שהתחילה ביום הכיפורים… שכמה שעות לפני התחלת המלחמה, ולדעת כמה, כבר ידעו כמה ימים לפני זה שהם מתכוננים והולכים להתחיל במלחמה זו!

[שהרי היו התרעות נוספות על המלחמה מזה תקופה ארוכה, וצה"ל החל בתגבור כוחות כמה ימים יוהכ"פ, וכך גם אמרה ראש הממשלה בנאומה במוצאי יום הכיפורים: 'אזרחי ישראל, היום בצהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה במלחמה… לא הופתענו'. ובהמשך היא אומרת: "זה מספר ימים נודע לשירותי המודיעין בישראל כי צבאות מצרים וסוריה נערכים למתקפה משולבת…"  א.אפרגון].

דבר ברור, וכאמור לעיל זה נדפס בספרים, שבאותו היום, כמה שעות לפני זה [לפני תחילת המלחמה-א"א], ידעו בדיוק… הן הצבא של מצרים והן מהצד השני [סוריה-א"א], התכוננו להתקיף… ואז באו כל אלו שהיו מומחים בטכסיסי מלחמה, ואמרו דבר ברור:

שיש לנו כח, שלא רק שההתקפה לא תצליח, אלא אדרבא שהיא תביא מפלה לצד השני תיכף, ע"י שיגייסו יהודים [=חיילי מילואים]…  ובפרט אם מישהו היה מתחיל במלחמת מנע, כך מכנים זאת בשפת המדינה PREVENTIVE WAR  [הרבי אמר מלים אלו באנגלית]

להתחיל לעשות את ההתקפה מצד בני ישראל, והיו מוכנים, והיה מספיק שיגייסו במשך שעות אחדות, וזה היה מבטיח שההתקפה של הערבים לא תצליח.

יכול להיות שהערבים היו מפחדים ובכלל לא היו מתקיפים, ואפילו אם היו עושים את ההתקפה זה לא היה מצליח… זה היה מביא למפלה של הצד שכנגד… וכאמור לעיל בהדגשה, שכל המומחים ב"טכסיסי מלחמה" בלי יוצא מן הכלל, אמרו שכך צריך לעשות!"

[שהרי רעיון מכת המנע וגיוס המילואים הועלו ע"י הרמטכ"ל בשיחותיו עם סגנו ועם מפקד חיל האוויר, והדבר נידון באותו בוקר גם בשתי ישיבות של כל אלופי צה"ל, שנערכו בשעה 05:30 ובשעה 07:15 – וכל אלופי צה"ל – שהם המומחים ב"טכסיסי מלחמה" – הסכימו לכך בלי שום יוצא מן הכלל – א.אפרגון].

וממשיך הרבי ומתאר את באותן שעות גורליות של ערב המלחמה:

"וצריך לעשות זאת בהקדם!  וצריך לעשות את ההכנות לזה,

ואף על פי כן… ההחלטה התקבלה ע"י אלו שאין להם שום ידיעות "בטכסיסי מלחמה", כי המומחיות שלהם היא בעניני פוליטיקה – "טכסיסי מלוכה" – שלפעמים היא להיפך [מדעת מומחי הצבא-א"א], והם החליטו, אחרי שהם שמעו, ולא רק פעם אחת, אלא כמה פעמים, שחייבים לעשות גיוס גדול, על כל פנים גיוס חלקי, וחייבים להתחיל במלחמת מנע… והם לא איפשרו !!!

והטעם היה, כך האם אמרו, שהם תיכף ירוצו לארצות הברית, לוושינגטון, וכך ימסרו: שהם יודעים שהצד שכנגד מגויס ומוכן להתקפה, אבל הם – היהודים – לא יתחילו בשום פעם במלחמת מנע! והם לא יעשו גיוס מלא!

… והתוצאות בזה, כפי שדובר קודם כמה פעמים, כשיש מעמד ומצב של פיקוח נפש אפילו של חייל אחד, איש צבא אחד… על אחת כמה וכמה שצריך לדאוג מפיקוח נפש של כמה מבני ישראל!

… והשיקול העיקרי שיהיה לחץ מוושינגטון…  ורואים למה זה הביא – להיפך 'פיקוח נפש' של מאות יהודים !!!"  [דהיינו שרחמ"ל היו מאות אבדות בגלל העובדה ששמעו לפוליטיקאים, שפחדו מהלחץ האמריקני, ולא לאנשי הצבא – א"א]

עוד הדגיש הרבי, שאין לדבר על יהודים דבר בלתי-רצוי, ולכן הוא מדבר על נושא זה רק משום שהוא נוגע למה שקרה באותו זמן כדי לא לחזור על אותה טעות – דהיינו שהיו רבנים [באותו זמן – תשל"ח] שדיברו על כך שאפשר לתת שטחים מהגדה המערבית – יהודה ושומרון – ועל כך אמר הרבי שעל אותם רבנים לברר זאת קודם כל עם מי שמומחים ב"טכסיסי מלחמה", ולא עם אלו שמומחים ב"טכסיסי מלוכה" [=הפוליטיקאים].

וזאת משום שהחזרת שטחים אלו תביא ח"ו לידי פיקוח נפש, ולכן יש לברר קודם כל מהי דעתם של אנשי הצבא המומחים בזה, ולא להסתמך על הפוליטיקאים, כדי לא לחזור על אותה טעות שהייתה ערב מלחמת יום הכיפורים, שבה הפוליטיקאים פעלו הפוך מדעת אנשי הצבא, והביאו לפיקוח נפש של מאות יהודים רחמ"ל!

והרבי הוסיף ואמר:

"ואם הם [הרבנים הנ"ל] רוצים להסתמך על הידיעות שיש לי לאחרי חקירה של כמה וכמה – שזה בדוגמת מה שהיה (לא עלינו) לפני מלחמת יום הכיפורים – שכל המומחים לעניני מלחמה בלי יוצא מן הכלל אמרו שלהחזיר אפילו משהו מיהודה ושומרון זו סכנה!

פיקוח נפש של כמה וכמה מישראל בפועל! לפי החשבונות של 'טכסיסי מלחמה' ולפי החשבון של 'אין סומכין על הנס'…"

הרבי גם הדגיש שכפי שבעניני רפואה צריכים לשמוע בקול הרופא שמומחה בזה ושמתעסק בזה גם עכשיו – וכך פוסקת התורה – כך גם בענינים אלו צריך לשמוע בקולם של מי שמומחה ב'טכסיסי מלחמה' עכשיו, ולא בקול מי שהפסיק להיות "בפיקוד הצבאי" לפני כמה שנים, והיום הוא מומחה ב'טכסיסי מלוכה', ואומר שהוא מתחשב גם ב'טכסיסי מלחמה'.

דהיינו שבעניני פיקוח נפש הקשורים לצבא ולבטחון, צריך לשמוע בקולם של ממי שהם מפקדי צבא היום, ולא באלו שהיו מפקדים בעבר, אבל היום הם עוסקים בפוליטיקה [נראה שהדוגמא לזה היא שר הבטחון דיין במלחמת יום הכיפורים, שהיה רמטכ"ל בזמן "מלחמת סיני" בשנת 1956 למנינם, אבל ערב מלחמת יום הכיפורים לא איפשר לרמטכ"ל דדו לגייס את המילואים ולהנחית מכת מנע, וזאת רק בשל שיקולים מדיניים – 'טכסיסי מלוכה'].

החלטותיו השגויות של הדרג המדיני, הביאו לכך שקווי ההגנה בדרום רמת הגולן נפרצו, וכוחות סורים הגיעו למרחק של 7 ק"מ בלבד מהכנרת. ואילו בחזית הדרום, עד הבוקר של יום ראשון (למחרת יום הכיפורים,) תוך פחות מיום לחימה אחד, 200 מתוך 300 הטנקים הישראלים בחזית המצרית יצאו מכלל פעולה.

שר הבטחון הגיע בבהילות לגולדה, ואמר לה ש"בין תל אביב לאבו עגילה"  אין אפילו טנק ישראלי אחד,  ולכן ישנה סכנה "לבית השלישי"  [דהיינו סכנת כיבוש של ארץ ישראל רחמ"ל]. לימים, סיפרה גולדה, שכאשר נאמרו לה דברים אלו, שקלה ברצינות להתאבד.

רק בחסדי ונסי ה' הגלויים נעצרו הסורים והמצרים במקומם, עד שצבא המילואים התגייס והגיע לחזיתות.

הרבי למד מכך לקח חשוב ביותר – אסור לעם ישראל להשתית את בטחונו על "מה יאמרו הגוים".

בשיקולי בטחון צריך לשמוע אך ורק לדעתם של מומחי הצבא העוסקים בכך בפועל (ולא למדינאים ופוליטיקאים, למרות ששירתו בעבר בתפקיד בכיר בצבא), ולכן, גם בעניני שלימות הארץ, השיקול חייב להיות תמיד בטחוני-צבאי, ולא פוליטי-מדיני, זוהי דעת התורה, ואין בלתה.