סיפורה של הנבחרת

משיח פרידמן, בית משיח

מייסד הנבחרת נולד לתוך עידן בו "טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור", טעות שהביאה דורות של עובדי אלילים, כפי שמתאר הרמב"ם בפרק א' בהלכות עבודה זרה "וכיון שארכו הימים, נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ והנשים והקטנים, אינן יודעין אלא הצורה של עץ ואבן וההיכל של בניין, שנתחנכו מקטנותן להשתחוות להן ולעובדן, ולהישבע בשמן".

"אבל צור העולמים, לא היה שם מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונח ושם ועבר". במערות מסתוריות ובנקיקי הסלעים שמעבר להרים, אמנם שרדו עוד כמה יחידי–סגולה שידעו והכירו בא–ל אחד שברא את העולם, אך אמונתם נותרה ספונה שם, הסתגרה בד' אמותיה ולא פרצה אל העולם הגדול.

"ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו" זהו מייסד הנבחרת, רב–המהפכנים, אברהם העברי – שהתייצב בגאווה מן העבר השני, מול עולם שלם.

ממשיך הרמב"ם ומשרטט קווים לדמותו ופועלו. "כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן . . ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים. ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהן.

וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא א-לוה חוץ ממנו. וידע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות, זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם".

אך בשונה מעמיתיו הבודדים לאמונה, אברהם לא שמר אותה בליבו, אלא יצא לפרסמה בחוצות קריה ופעל להנחילה להמונים. כעדות הרבי אודותיו (במאמר 'באתי לגני' תשי"א) "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, אברהם ידע שעיקר העבודה היא אז יענער זאל אויך שרייען [= שגם השני יצעק]".

"כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לא-לוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך – כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהן מדמין, שאין שם אל-וה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס ויצא לחרן".

בהגיעו לעיר חרן, הגביר אברהם את עשייתו הציבורית "והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם בשם ה', א-ל עולם".

"כינוסי האמונה" שארגן אברהם תפסו תאוצה ותוך זמן קצר סחפו את ההמונים, "וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו . . ממונה אחר ממונה" ואכן, פעילותו של אברהם נשאה פרי, "והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את השם". זו העדות הקדומה ביותר להתגבשותה הראשונית של הנבחרת.

בשנים הבאות, ירדה האומה היודעת את ה' לגלות מצרים "וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן" מעיד הרמב"ם על אותם ימים, "חוץ משבט לוי שעמד במצוות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה". מתריסר שבטי הנבחרת – נותר שבט אחד שעמד במבחן.

"וכמעט קט, היה העיקר ששתל אברהם נעקר, וחוזרין בני יעקב לטעות העולם . . ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו – עשה משה רבינו, רבן של כל הנביאים ושלחו. כיון שנתנבא משה רבינו, ובחר ה' ישראל לנחלה – הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו".

בשורת משה "פקד פקדתי אתכם" ונבואתו על הגאולה הקרובה ממצרים, הציבה את הנבחרת בניסיון קשה במיוחד. גם הפעם התרומם המיעוט שהמשיך קדימה, מתוך הרוב שנותר מאחור. "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" – מלמדנו המדרש על דעותיו השונות, כי רק אחד מכל חמישה במקרה הטוב, רק אחד מכל חמישים במקרה הרע ורק אחד מכל חמש–מאות במקרה הגרוע מכל – האמינו ויצאו ממצרים.

ובשיחתו המדהימה מאחרון של פסח תשכ"ה, מלמד אותנו הרבי הוראה מן המדרש שסיפר לנו את "שבחי" הסינון הקפדני של בני ישראל, ובלשונו הקדוש: "מגיע זמן שרק אחד מחמש מאות ירצה לצאת מהגלות, אף שכל השאר הם גם כן בני אברהם יצחק ויעקב, וכולם גם שמעו שמשה רבינו בישר בשמו של הקב"ה שהגיע הזמן ד"פקד פקדתי", ואף על פי כן צועקים נהיה כגויים!…

שומעים ממשה רבינו שהוא יוליכם במדבר העמים, ושמה יהיו להם תרי"ג מצות במקום הז' מצות בלבד שיש להם פה (במצרים), והיציאה לא תהי' בחשאי אלא ב"שטורעם" . . ואף על פי כן כשהגיע היום האחרון רצו כולם להישאר, ורק אחד מ–500 לא התפעל מכך, וגם לא הכין שום צידה!"

על דרך זה הוא גם בגאולה האמיתית והשלימה מהגלות הנוכחית: הגאולה העתידה לא תבוא על–ידי רדיפה אחרי הגויים, כולל ה"גוים" מבני ישראל ("די אידישע גוים"), והגוי אשר בקרבך, אלא דווקא על–ידי ה"קחו לכם צאן" ועל–ידי שזה יהיה בפרסום. ומה שישנם ארבע מאות תשעים ותשע איש נגדו, ובינתיים הרי יבזו אותו – הנה, על–ידי עמידתו בתוקף, אזי מ–499 נהיה 49, עד שזה הופך לארבע בלבד…".

בעצירתם על שפת ים–סוף, בדרכם ממצרים למדבר – הפתיע את העם גיבור הנבחרת נחשון בן עמינדב, כשקפץ לים מיד בשומעו את ציווי ה' אל משה "דבר אל בני ישראל ויסעו". בשניות הבאות כבר נבקע הים ובני ישראל עברו בתוכו בחרבה.

בשלב זה הגיע רגע מכונן ומרגש שנחרט לנצח בזיכרון האומה. בקולות וברקים נפתח אירוע "מעמד מתן תורה" כאשר הקול האלוקי הקורא "אנכי ה' אלוקיך . . לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" נשמע מסוף העולם ועד סופו. הכל היה כל כך ברור. גילוי אלוקות חי ומוחשי, מול עיני העם כולו.

מי האמין שתוך זמן כה קצר יתהפכו היוצרות ויתבלבלו הדעות עד כדי כך?…

אבל המציאות עולה על כל דמיון. מהר מאד הגיע יום הארבעים לעליית משה להר, לפי חשבונם המוטעה של בני ישראל. בעיתוי זה נכנס גם השטן לתמונה והשתלט על כל שדה הראיה הוויזואלי של העם, כשהראה להם "כמין דמות משה . . שנושאים אותו באוויר רקיע השמים". אז הדהדו זעקות השבר במחנה ישראל "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" וההמשך ידוע…

גם כאן התייצבה נבחרת המיעוט העיקשת והאמיצה – מול גלי הסחף והפופוליזם של עמדת הרוב הדורסנית, שנטרפה עליה אמונתה. גם הפעם לא התבלבל שבט לוי מאחיזת העיניים והאשליה האופטית של השטן. מול במת מחולות עגל הזהב, עמדה הנבחרת והכריזה כי אם משה הבטיח משה יקיים ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם!

רק קול נפץ שבירת הלוחות ומבט עיניו החודרות, בוחנות כליות ולב, של משה רבינו שירד מן ההר – הצליחו לגדוע באחת את מחולות העגל. אז היה כבר מאוחר מידי, ועל פי ציווי ה' הרגו גיבורי הנבחרת רבים מאחיהם שנפלו בניסיון וחטאו בעגל.

בהמשך השהיה במדבר, נתקלה הנבחרת במבחנים רבים נוספים, כאשר רק חלק מחבריה צולחים אותם בגבורה. מנבחרת המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, נותרו רק שני נאמנים לה' ולמשה עבדו. גם מחלוקת קורח ועדתו הפילה חללים רבים וטובים, לצד ניסיונות אחרים שליוו את הנבחרת, עד כניסת העם לארץ ישראל.

כיבוש הארץ בנסים גלויים והתיישבות השבטים בנחלותיהם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו – לא הביאה את הנבחרת אל המנוחה ואל הנחלה. השנים הבאות טמנו בחובם מאבקים קשים ומרים לכינונה של מלכות בית דוד, לבניית בית המקדש ולשמירת צביונו היהודי של העם.

על עלילותיה והרפתקאותיה הבאות של הנבחרת – נמשיך לספר בשבוע הבא. את ההשראה ממנה לחיינו ותפקידנו בעת הזאת – נאמץ לליבנו ונבצע בפעילותינו, כבר בשבוע זה.

לתגובות הערות והארות: mf7709@gmail.com