סדר התשובה בשנת עֹז

מאת א. אברהם

–         בליל הסדר מבקשים מאבא לשאול ארבע קושיות. אבל לכבוד היום הקדוש, אבא, רק שאלה אחת – איך, למען ה', עושים, או לפחות מנסים לעשות, תשובה אמיתית?

–         הקב"ה עליו נאמר "ה' עזוז וגבור", פונה אל עם ישראל, ודורש מהם "יעזב רשע דרכו", וגם נותן כח לעשות זאת, כנאמר "ה' עֹז לעמו יתן", ו"ה' עוזר (דווקא) דלים" ו"הוא נתן עֹזותעצומות (דווקא) לעם", גם ל"עוממות" ולחלשים שחושבים שאבד סברם.

–         וזה מספיק, שהוא מבקש, ונותן כח, וככה בקלי קלות עושים תשובה?

–         מי ביקש "בקלי קלות"? צריך להתאמץ ולהתייגע ולבקש – "דרשו ה' ועזו", "ורחמיך אל יעזבונו"; כל יחיד בפני עצמו – "ה' היה עוזר לי", כמו הציבור כולו – "קומה עזרתה לנו". אלא שזה גופא נעשה בבטחון גמור ש"עזרנו ומגננו הוא", ויקיים בכל מבקשי נפשנו "את רדפיהם השלכת במים עזים", ואזי ממילא התשובה היא מתוך שמחה – "עזי וזמרת י-ה", ו" עֹז וחדוה במקומו".

–         אבל יאמר מי שיאמר: למה להתאמץ שוב ושוב, ניסיתי כבר בעבר וצדיק לא נהייתי, אז בשביל מה, הרי "ברקיע עזו" מסתדר יפה גם בלעדי?…

–         כשם שהשבח הנעלה ביותר שיכול להיות ליהודי הוא "אשרי שא-ל יעקב בעזרו", כך השבח הנעלה ביותר של ה' הוא "הבו לה' כבוד ועֹז", "תנו עֹז לאלוקים… ועזו בשחקים" – השיא כביכול של השבח למעלה, הוא הניתן לו מעבודת היהודי למטה ההופך חשוכא לנהורא. ה"תענוג בורא" מעבודתנו שה' משתף אותו בנו, נעלה מכל הרגשה של נינוחות אישית שלפעמים מבלבלים בינה לבין תשובה וכפרה אמיתית (וכפתגם הידוע "לעצמו הוא כבר סלח"…).

–         ובכל זאת, לפעמים אחרי כל המאמצים נופלים על האדם כל כך הרבה נסיונות ואפילו מסביבתו הקרובה "כי אבי ואמי עזבוני – וה' יאספני"?

–         "כי לא עזבת דורשיך": משום כך הקב"ה סידר "מאורות סביבות עזו", עיני העדה וראשי אלפי ישראל שבכל דור – שכן "ועזרתנו סלה" – ואותם "העמדת להררי עֹז", שיורו דרך לכל אחד איך יקבל "עז וממשלה" על העיר קטנה זה הגוף, ומתוך שמחה דווקא – "הרנינו לאלקים עזנו"; וביחד עם זה הם גם "אב" לכל המסכנים וסובלי הצרות להראותם (אף במופתים היוצאים מדרך הטבע) כי באמת "עזרתי היית", ו"אתה ה' עזרתני ונחמתני".

–         נוּ, חזרנו לשאלה הראשונה – איך אני יודע שאני מקיים את הוראות נשיא הדור?

–         כשם ששבחו של הבורא הוא "תפארת עזמו אתה", שהוא מתפאר במעשיהם של ישראל, כך כל חסיד בודק את עצמו – האם הרבי מתפאר ומשתבח במעשיי (וכלשון הידוע האם הם גורמים "נחת לרבי")? האם עשיתי משהו שיש סיכוי לקבל עליו "תשואות חן"? וידע אינש בנפשי'.

–         טרם נחה דעתי: האם ה"נדנדה" הזאת – פעם למעלה ופעם למטה –  יש לה תכלית?

בוודאי! הרי זה לא יימשך כך תמיד, בקרוב ממש תבוא הגאולה, "ה' עזי ומגני… ונעזרתי" יגלה את "מעוז ישועות משיחו הוא", נשיא דורנו משיח צדקנו, שהוא יוריד את "שכינת עזו בגבהי מרומים" למטה בארץ, ויוליכנו קוממיות לארץ הקודש ושם גופא "נהלת בעזך אל נוה קדשך", לבית המקדש השלישי, ונזכה "לראות מהרה בתפארת עזך". ועל זה אנו מבקשים מ"אדון עזנו צור משגבנו" ומתפללים – "תנה עזה לעבדך", גלה את מלך המשיח גואל ראשון הוא גואל אחרון

* * *

–         השתכענתי שצריך, השתכענתי שיש דרך, אבל, צריך כח רצון, את ה"עֹז" הזה שאתה מדבר עליו כל הזמן…

–         חביבי'לה, אצל חסידים לא דורשים דרשות ומחכים לקבל עוז, אלא יודעים שצריך "יין קפריסין… כדי שתהא עזה" – לשבת ולהתוועד ולומר 'לחיים', ואז מקבלים אומץ מול הכלומניק הזה שנדמה לנו כהר, וה' נותן לנו "עֹז ותושיה" להתגבר ולהתיש את כוחו.

–         ככה, סאין תלתא וקבין תלתא?!…

–         ואם נגיד שכן, אז תשאל אם זה צריך להיות כשיעור 'לחיים נאה'?… זאָג שוין 'לחיים' ותתחיל ניגון – "ישראל בטח בה', עזרם ומגינם הוא"…