מסיבה בהפתעה • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

1.

כל אחד מאתנו הוזמן אי פעם למסיבת הפתעה. יש קסם מיוחד במסיבות הפתעה. קודם כל אתה מחויב להופיע ולו כדי לראות את הפנים של בעל השמחה ברגע שנדלק האור / נפתחת הדלת. שנית, הרי נבחרת בפינצטה על ידי ההפקה כאחד החברים יחידי הסגולה של בעל השמחה, ולא זו בלבד, אלא שבעצם ההזמנה הפכת לחלק מחבורה סגורה שמחזיקה בסוד השמור ביותר בסביבה ומעכשיו, מצופה ממך לשתף פעולה באופן מלא עם המזימה הנרקמת בחשאי מאחורי גבו של יקירך, כולל תירוצים מוזרים, ותרגיל הסחה הזויים, אחרת אתה מועל באמון האבסולוטי שניתן בך.

האמת, שמילדותי, חלמתי על מסיבת הפתעה. זה לא שחס-ושלום לא היו לי מסיבות. כילד בכור ומפונק, חגיגות היו גם היו. אבל הן תמיד היו מתוכננות ומאורגנות, ולעולם לא באו בהפתעה. כיון שמסיבות הפתעה אי אפשר להזמין, יצא שכך חלפו להן השנים, ימי הנעורים הלכו ודהו, הגיע הגיל שאתה מארגן לעצמך התוועדות כחלק ממנהגי יום הולדת שהנהיג הרבי החכם והאהוב שלנו, וחלום מסיבת ההפתעה התרחק ונמוג.

2.

והנה, כמו מסיבת הפתעה, זה הגיע בהפתעה.

כמו כל שנה, גם השנה, הגיע היום בחודש טבת שבו גדלתי בשנה והתלמידים ארגנו לי מסיבת הפתעה. האמת? הם הצליחו לעשות את זה כמו גדולים. לא חשדתי בכלום. נכנסתי לכיתה אחרי הפסקת הצהריים והכיתה הייתה נראית בערך כמו 770 בבאנקעט של כינוס השלוחים. בדיעבד מסתבר שכבר שבועיים שהם עובדים על ההפקה. ככה הם הסבירו לי אחר כך. וזה באמת לא היה פשוט, זה כלל כמובן בניית תקציב וגיוס משקיעים ואחר כך הפסקות שלמות ושעות אחר-צהריים יקרות שהוקדשו לתכנונים, אספות חשאיות, ישיבות הפקה וחלוקת תפקידים.

הצוות הלוגיסטי קיבל אחריות על הכנת הלוקיישן שזה אמר הפיכת הצורה של הכיתה, עיצוב ומיתוג האירוע, בניית תפאורה, הקמת במה משליש משולחנות הכיתה, ותכנון כללי. הצוות טכני שהיה אחראי להוציא לפועל את הרעיונות רבי ההשראה של תלמידי כיתה ה' – פריסת אל-בדים לבנים על הבמה, השולחנות, ולאורך הכיתה. צוותי חשיבה שתרמו את הרעיונות היצירתיים, צוות רכש וקניינות שהלך לבחור ולקנות את המתנה, ואת החומוס הפיתות, החמוצים ושאר הממתקים והחטיפים. בקיצור, התלמידים ובני משפחותיהם מכל הדרגות התגייסו לארגן לי את מסיבת ההפתעה הראשונה בחיי.

וכך, לקול הדי פיצוץ הקונפטי, תחת מטר גזירי נייר צבעוניים, פסעתי בחיוך נבוך קמעה על השטיח האדום שאמנם היה מאל-בד לבן, אבל נפרש לאורך המסלול שהייתי אמור לעבור מן הדלת את הבמה המלכותית שהוקמה בירכתי הכיתה, כשמין הצדדים עומדים ילדי הכיתה שרים לי סימן טוב ומזל טוב. היו חסרים רק הדגלים והלימוזינה כדי שזה יראה כמו ביקור של נשיא מדינה זרה במשכן הריבלין.

3.

התיישבתי על מקומי, גבוה הרבה מעל התלמידים. הם היו עדיין נרגשים ועסקו בחלוקת החומוס והפיתות, ואני פשוט הבטתי בהם מלמעלה. מה שחשתי באותו רגע היה פשוט אהבה לכל תלמיד. אני מקווה שזה היה הדדי, אבל זה מה שאני הרגשתי באותם רגעים.

מה שהיה אחר כך, הזכיר פחות או יותר התוועדות סטנדרטית של בני עשר. אחרי שמפלס ההתרגשות ירד והמתח התפוגג, נטלנו ידיים לפיתות, חילקנו ממתקים וחטיפים, דבר תורה, סיפור חסידי, ניגונים וכמובן חתמתי בנאום תודה אישי אמיתי וכנה לכל התלמידים שעסקו במלאכה.

כמובן שהתלמידים לא יכלו להתאפק, והם באו לספר לי מי ומי עומדים מאחורי ההפקה. טוב, כבר הספקתי להכיר קצת את הכיתה, אז הפתעות גדולות לא היו שם. כל תלמיד והאופי שלו ומי שעמד מאחורי הרעיון והביצוע היו כמובן התלמידים ה'פעילים' יותר.

העניין הוא, שהתלמידים הפעילים הם לעיתים כלשהם פעילים גם בשיעורים, פעילות שלאו דווקא עולה בקנה אחד עם כללי ההתנהגות במרחב הבית-ספרי. יום קודם לכן, אחד התלמידים הללו הגדיש את הסאה ואני החלטתי לנסות לשים לזה סוף ושלחתי אותו הבייתה עם מכתב להורים. הוא התחנן וביקש שאוותר לו, אבל אני החלטתי לא לוותר והתעקשתי. למחרת הסתבר שהמכתב נשאר 'בטעות' בכיתה, ואני כבר תכננתי את הצעד הבא… אבל פתאום ישבתי שם למעלה, על הבמה, הודיתי לה' שהוא 'שכח' את המכתב בכיתה.

4.

ההתוועדות הסתיימה, ואיתה יום הלימודים. ישבתי בחדר הישיבות של התלמוד-תורה, וניסיתי לנתח לעצמי מה כל כך ריגש אותי כל כך.

אחרי הכל, מסגרת לימודים היא לא מסיבת הפתעה. ישנם יעדים ודרישות, גבולות והגבלות, כל ילד מגיב אליהם בצורה שונה, ואנחנו כמחנכים מתמודדים עם אותן התגובות על בסיס שעתי.

ההתמודדות הזו יוצרת פעמים רבות סטיגמות שונות. המורים נתפסים בעיני התלמידים בצורה מסויימת וגם התלמידים זוכים לפעמים על ידי הצוות החינוכי לתווית כזו או אחרת במודע או שלא במודע.

מה שקרה במסיבה, מבחינתי, הוא שנחשף הקשר האמיתי בין המורה לתלמיד ולהיפך. פתאום, ממרומי הבמה, כל העונשים, והאיומים, והמכתבים להורים ואפילו הנקודות והפרסים, נראו כל כך בלתי רלוונטיים. פתאום אין שני צדדים שהשולחן של המורה מפריד ביניהם, אלא כיתה אחת שאוהבת וחוגגת יחד.

ואז חשבתי על זה שככה זה גם ביננו לבין אבא שבשמיים. גם אנחנו חיים בתוך מסגרת של יעדים וציפיות, גבולות והגבלות. גם אנחנו מגיבים להם באופנים שונים ומשונים וגם הקדוש ברוך הוא נאלץ להתמודד עם התגובות השונות והמשונות שלנו.

אבל לפעמים גם אנחנו מארגנים לה' מסיבות הפתעה קטנות או גדולות. פתאום אנחנו מתאמצים במיוחד בשביל איזו מצווה, נותנים צדקה במסירות נפש, מתעלים על עצמינו כדי לקיים איזו מצוות-עשה או נושכים אצבעות כדי להימנע מלא-תעשה. באותם רגעים, מתגלית האמת הפנימית שלנו. כי הנפילות והחריקות, למרות שהן אולי מצויות יותר, אבל הן לא אנחנו באמת.

וכל מסיבת הפתעה כזו שאנחנו מארגנים לריבונו של עולם, כשהוא יושב שם על הבמה על כיסא הכבוד ומתרגש לראות כמה שאנחנו אוהבים אותו, שוב אין כאן שני צדדים שרקיע מפריד ביניהם, אלא מציאות אחת שאוהבת בלי גבול. וכל ה'מכתבים להורים' וה'צעדים הבאים' שמתוכננים לנו, נמסים ומתאיידים באהבה הגדולה שמאירה עלינו.