מה הפסדתי ומה הרווחתי כששמתי את הטלפון הסלולרי בצד

ידידיה מאיר, בשבע

1. 

יש מי שמאיים לצנזר את כל חיינו. להשתלט עליהם. הטלפון הסלולרי.

הגעתי למסקנה העגומה הזו לאחרונה בשבת שבה היינו במלון שבו התארחו גם אנשים שאינם שומרי שבת עדיין.

הסתכלתי עליהם מהצד ברחמים עצומים: הגב כפוף, העיניים תקועות במסך, האצבע מרפרפת בהתלהבות על הצג, והילדים מתחננים מסביב לקצת תשומת לב.

"מסכנים", חשבתי לעצמי והנדתי להם בראשי בחמלה, בדרך אל הבר למלא עוד צלחת. אבל אחרי שנייה נבהלתי. רגע, כך גם אני נראה? לא בשבת חלילה, אבל בששת ימי המעשה?

אם חושבים על זה, הסלולרי מחבר אותנו לכל העולם, אבל בעצם מנתק אותנו ממנו. אנחנו לא נמצאים עד הסוף באף חוויה אנושית. אנחנו תמיד גם פה וגם שם, ובעצם לא בשום מקום באמת.

אל תבינו אותי לא נכון. אני לא רוחניקי ולא אלטרנטיבי ולא רוצה לחיות בגבעה מבודדת עם רסטות ובטח לא הולך לכתוב את הספר "הנזיר שזרק את האייפון שלו לאסלה".

זה בסדר, הצילום הסלולרי במדור לא הולך להיעלם. אבל אני כן מנסה, בימים האחרונים, לבצע סוג של תכנית התנתקות (או אולי צריך לומר גירוש, גם בהקשר הזה). אני מנסה לווסת את השימוש במכשיר הזה, ולראות מתי אני זקוק לו, ומתי אפשר – תחזיקו חזק – להשאיר אותו בצד במצב "השתק".

התחלתי רק לפני כמה ימים, ולא תמיד זה הולך, אבל כשזה מצליח – אתה מרגיש סופרמן. אתה מרגיש אדם יותר טוב, ובטח שאבא יותר טוב.

אתה מבין עד כמה השעבוד הוא טוטאלי, עד כמה הסלולרי נלחם – יום יום, שעה שעה, בלי גוזמה – בחופש שלך, ועד כמה אסור לך לוותר לו.

אחרי כמה ימים שבהם הצלחתי לא רע, הניסיון האמיתי הראשון שלי היה ביום שלישי שעבר. גזר דינו של אולמרט עמד להינתן בתשע וחצי, ואני תהיתי מה גזר דינו של הסלולרי שלי. צריך להקדים ולומר: בדרך כלל אני משאיר אותו ברכב כל הבוקר, בין תשע לעשר, כשאני נכנס ללמוד.

כבר מזמן גיליתי שאם אני מביא אותו לחברותא – החברותא היא איתו. ובכלל, אם החברותא האמיתי שלי – שהוא אדם עסוק הרבה יותר ממני ועומד בראש ארגון גדול – מצליח להיפרד מהסלולרי לשעה, אז גם אני יכול.

וכך התרגלתי, כבר כמה חודשים, שבין תשע לעשר בבוקר המכשיר לא עליי. אם קורה משהו דחוף, אגב, מי שצריך לדעת יודע איפה אנחנו לומדים ויכול למצוא אותנו שם. תפסנו לנו פינה בבית כנסת של קהילת 'בני תורה' בשכונת הר נוף בירושלים. מה כבר יכול לקרות שם?…

2.

אבל אז, כאמור, הגיע משפט אולמרט. מה, אמרתי לעצמי, אני לא אדע בזמן אמת האם ראש ממשלה יילך לכלא לראשונה בהיסטוריה? מה, אני לא אהיה בעניינים? כולם ידעו לפני? ומה שאפילו יותר הטריד אותי באותו בוקר: איך יתכן שלא אדע מיד האם איש החסד אורי לופוליאנסקי נשלח חלילה לכלא?

בסופו של דבר, אולמרט שמע את גזר דינו בתשע וארבעים מפי השופטים, ואני שמעתי אותו בעשר ודקה כשיצאתי מהחברותא.

עוד לפני שפתחתי את הרדיו, פתחתי את הסלולרי. "הודו לה' כי טוב!", נפתח המסרון הראשון, ששירשר לי חבר שלי מאיזו קבוצת חדשות, "הרב אורי לופוליאנסקי לא ייכנס למאסר וירצה רק עבודות שירות!".

נו, הודו לה' כי טוב, אמרתי לעצמי. פעמיים אפילו. פעם אחת על זה שלופוליאנסקי לא בכלא ופעם שנייה על כך שגם אני קצת פחות בכלא. ואז התעדכנתי גם על כניסתו הצפויה של אולמרט למאסר. אגב, אני לא יודע מה אתכם, אבל לגביו – אין בי כבר את השמחה לאיד של פעם. את התחושה ההיא של לפני כעשור, של פרשה אחרי פרשה שצצה, ושל שחיתות שהולכת ומתגלה, עד שראש הממשלה התפטר.

היום אני רק רואה מולי אדם עייף ומרוט מרוב הליכים משפטיים. וחוץ מזה, אני גם חושב שהעבירות האמיתיות שעשה אולמרט הן ממש לא איזו מעטפה שטלנסקי העביר לשולה, אבל זה כבר עניין לבית דין אחר.

3.

ואז הגיע מוצאי שבת. השבתות האלה, כידוע, הן קצרות, והקלסרים והתיקיות של הילדים בגן – ארוכים.

השבת נגמרת כל כך מהר, שאנחנו לא מספיקים לשבת איתם כמו שצריך ולשמוע על משה שרץ אחרי הגדי, והופ – הבדלה.

אז במוצאי שבת החלטתי להניח את הסלולרי בצד (מה כבר יכול לקרות? מי יחפש אותי?) ולהשלים איתם את החומר ולחתום כמו שצריך לכל הגננות. כמעט חצי שעה ישבתי ככה, וכשקמתי לשירותים, הסלולרי קרץ לי מהמדף.

"הודו לה' כי טוב!", ראיתי שגיסי כתב בקבוצה המשפחתית. "בן נולד לישראל ומוריה!"

וואו. כחצי שעה חלפה מאז שנולד לאחי ישראל בנו השלישי, ואני לא ידעתי. מה לעשות, הטלפון פשוט לא היה לידי.

מיהרתי לבשר על כך לבני הדודים של הרך הנולד, כלומר לילדיי, ולאחל מזל טוב ולבקש תמונות ולחשבן מתי הברית, אבל ביני לביני חשבתי – האם אני מרגיש החמצה? האם אני אאוט לגמרי? האם מדובר בהפסד? נכון, לא הייתי בעניינים. פספסתי ידיעה שחשובה לי ושמרגשת אותי והתעדכנתי אחרי כולם כמה התינוק שוקל.

אבל אולי אני מוכן לשלם את המחיר הזה, עבור שלוות הנפש שלי? אולי אני מוכן לדעת מדי פעם באיחור על דברים גדולים, אבל לא להיות מוצף ברעש אינסופי של דברים קטנים? כמה אינפורמציה מטרידה חסכתי מעצמי בחצי השעה הזאת? אתה הרי כל הזמן בוחר, כאמור. כל הזמן מצנזר.

כרגע, נראה לי שאני צריך לצנזר מחיי את המיידיות, את האינטנסיביות, את הטירוף, כי אחרת, אני מרגיש שאני מצנזר את השפיות, את הילדים שלי, את החיים.

וחוץ מזה, מסתמן שמצאתי את הסגולה האולטימטיבית לזיכוי צדיקים במשפט וללידת בנים זכרים – רק תנו לי לשים את הסלולרי בצד, ותוך כמה דקות תראו ישועות.