לא להשאיר קרונות מאחור • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

1.

השבוע לימדתי סוגיה בגמרא, איך לומר? קצת מורכבת. זה קורה לפעמים. קושיות בתוך קושיות דיוקים, פריכות, רבותות, הרבה חומר מופשט. אני מוצא את עצמי מרצה בהתלהבות מול הכיתה, מנסה להעביר את הסוגיה לחסידים המתוקים היושבים מולי במצח מכווץ ובוהים בי עיניים שואלות.

אבל פתאום הדממה בכיתה מרגישה לי לא טוב. אני מבצע בדיקת דופק מהירה וזורק כמה שאלות לחלל האוויר במטרה לקבל משוב כלשהו מתלמידי החכמים הקטנים, אך מלבד שניים שלשה תלמידים, שתפסו את המהלך, השקט המביך שעמד באוויר מבהיר לי שצריך לחשב מסלול מחדש ולתקוף מחדש את הסוגיה, ממקום אחר לגמרי.

בהפסקה, ישבתי בחדר המורים ושיתפתי את אחד המורים הוותיקים והמעולים בשיעור האחרון. שוחחנו על הרגעים הללו בהם מורה חש באמצע שיעור שהכיתה פשוט לא איתו. דיברנו על דרכים לגרות את הסקרנות האינטלקטואלית של התלמידים, לשתף אותם בשיעור ולקשור אותם לחומר כדי למנוע מצב שכיתה שלמה מהנהנת בשקט ומנסה לעקוב אחרי המורה ששועט קדימה כמו אריאל שרון בדרכו לתעלת סואץ.

כידוע, למורים יש זיכרון אסוציאטיבי. "זה כמו הסיפור של ר' צאלקע שיף עם הנחשים" נזכר עמיתי בחיוך וסיפר לי את הסיפור ששמע מהרב בצלאל שיף על אחת ממסעותיו ברחבי ברית המועצות. הסיפור היה נשמע קפקאי משהו, והתקשרתי לרב שיף לוודא את פרטיו, וכך שמעתיו בשנית מבעל המעשה.

2.

"היה זה לאחר נפילת מסך הברזל, היינו, חברי ר' שלום דובער פרידמן ממילאנו ואני, בדרכנו ממוסקבה לפטרבורג כדי להביא מצות, שאר צרכי פסח ותשמישי קדושה שונים לקהילה היהודית בפטרבורג. הייתה לנו כמות מכובדת מאוד של מטען וקנינו מראש ארבעה כרטיסים כדי שלא יעשו לנו בעיות עם המטען.

אבל הפקידה שהייתה אחראית על הקרון סירבה בכל תוקף לאפשר לנו להעלות את המטען. היא טענה שהכרטיסים מיועדים לנוסעים בלבד ולא למטען ועל כן אנחנו יכולים לנסוע רק שנינו עם מטען של שתי מזוודות כל אחד ולא מעבר לכך.

היו איתנו קבוצה גדולה של חסידים ממרינה רושצ'ה שליוו אותנו לתחנת רכבת כדי לסייע לנו עם החבילות. ובמקום התפתחה מהומה. התווכחנו ורבנו עם האחראית, אבל שום דבר לא עזר. היא טענה שהקרון מלא. ואכן הצצנו פנימה ונוכחנו שהקרון אכן מלא עד אפס מקום.

עלינו לרכבת ר' שלום בער ואנוכי, בעוד כל השאר ממתינים על הרציף. התמקמנו בתא שלנו וחשבנו מה עושים כדי להעלות את המטען. הבנו שבדרך הרגילה לא נצליח ושאנחנו חייבים לגלות יצירתיות. יצאנו החוצה בארשת לחוצה, והתחלנו לחפש מתחת למושבים. ביקשנו מאנשים להרים רגלים וחיפשנו משהו בקדחתנות. אנשים שראו אותנו, שאלו מיד מה אנחנו מחפשים? ענינו להם שאנחנו מובילים אתנו דוגמאות של סוגים שונים של נחשים וכמה מהנחשים הצליחו להימלט והם כנראה מסתובבים בקרון.

במקום קמה המולה. אנחנו 'הרגענו' אותם ואמרנו שלא ידאגו, שהנחשים לא תוקפים בני אדם אם הם לא חשים מותקפים, ושתכף נתפוס אותם. אולם משום מה, ניסיונות ה'הרגעה' שלנו לא הצליחו. הקרון התרוקן תוך דקות ספורות ונוסעיו נדחקו בקרונות אחרים.

הרגשנו שניצחנו. יחד עם החבר'ה שעל הרציף העלנו בזריזות את כל הארגזים והמזוודות שהיו אתנו. אמרנו לחיים ורקדנו 'דידן נצח'. היה זה למחרת י"א ניסן ומצב הרוח היה מאוד מרומם. כיון שנשאר קצת זמן עד יציאת הרכבת, נפרדנו מחברינו, סידרנו את החפצים והלכנו לישון.

אחרי כמה שעות של שינה הגונה, התעוררנו, מספר הרב שיף, הבטנו מהחלון, ולא האמנו. הנוף לא התחלף. היינו עדיין על הרציף. לא הבנו כיצד ייתכן שהרכבת טרם יצאה. הרי זה שעות של איחור. את התשובה קיבלנו מהר מאוד כשלקרון נכנסו קבוצה של לוכדי נחשים עם נעלים גבוהות ומקלות ארוכים. הם הופתעו לראות אותנו וסיפרו שהתקבל דיווח על מטען של נחשים שהשתחרר בתוך הקרון. ולאחר שכל הקרון התרוקן מנוסעיו, החליטה הנהלת הרכבת לנתק את הקרון ולשלוח את הרכבת לדרכה ללא הקרון עם הנחשים.

בסופו של דבר, הבנו שכבר לא נצליח להגיע ברכבת, שילמנו עוד הרבה כסף, ושלחנו את כל הכבודה במשלוח אווירי שהגיע תוך שעות לפטרבורג.

3.

אהבתי מאוד את הסיפור של הרב שיף, ויותר משאהבתי את הפיקנטיות שבסיפור, התחברתי למסר שבו. הוא הזכיר לי כל מיני מצבים בחיים ובעולם שסביבי. אדם יכול להילחם, להתחכם ואפילו להצליח. להרגיש שהוא מנצח. אבל מה משמעותו של ניצחון אם בסופו של יום הוא נותר לבדו בקרון מנותק מן הרכבת, ואפילו אם הקרון הזה הוא קטר.

הסיפור עצמו אולי קפקאי אולי משעשע, אבל המוסר השכל רלוונטי לכל מי שמחזיק בעמדה מנהיגותית כלשהי מנהיגי קהילות, שלוחים, מורים, הורים ובדור שלנו, הרבי הפך את כולנו למנהיגים כך שזה נוגע למעשה לכולנו ואפילו לילדים.

נכון שמנהיג הוא מי שמוביל. מנהיגים דגולים מובילים את נעם ולא נגררים אחריו. בשביל זה הם שם. הם מקבל מהעם את המנדט מהעם, העם מבקש הנהגה מפני שצאן בטבעו זקוק לרועה. ובסופו של דבר, זה מוריד לו הרבה דאגות מהראש. אבל המנהיג צריך לזכור שכדי להוביל את הרכבת, הוא חייב להיות מחובר לכל הקרונות.

וכדי להשאר מחובר, הוא חייב לחוש את השטח, למשש את הדופק, להיות קשוב לצאן מרעיתו. אם זו המשפחה, התלמידים, הקהילה. לוודא שכל הקרונות  מחוברים לקטר.

כדי להנהיג רכבת אתה חייב להישאר מחובר לקרונות, גם כאלו שאתה חושב שיש בהם נחשים. אחרת הקטר עלול למצוא את עצמו יום אחד נהנה מהמהירות שהוא צובר על הפסים, ולהבין פתאום שזה לא שהמנוע שלו כל כך מוצלח, אלא בגלל שהוא דוהר לבד…

לתגובות: shneorc@gmail.com