כוחו של מבצע תפילין 'בודד' • "שובו אלי"

שובו אלי ואשובה אליכם.

זה התחיל בתגובה של עידוד על הכתבה המחילה שהייתה ב'בחדרי חרדים', זה המשיך למסע של עשר פגישות העצמה וסוגיות בקליניקה ובעוד מקומות יפים.

נפגשנו לאחר התכתבות קצרה שבה הובהר לי שהם חייבים להיפגש איתי.

השעה שלוש. פגישה ראשונה הם ביקשו לקיים בבית קפה פינתי ושקט. "איננו מעוניינים שיזהו אותנו, לא מבחינה חיצונית וכמובן שלא בשעת יעוץ.

אני רייזי וזה יענקי, אבל בחמש שנים האחרונות אני שוש והוא קובי. אנחנו נשואים שבע שנים, הורים לשלושה אלופים. הכל התחיל בלידה האחרונה שהסתבכה ויצאתי ממנה משותקת חצי גוף. אומרים שזה בגלל האפידורל, אני אומרת שהכל עניין של מזל (רע). זה קורה לאחת מתוך אלף נשים ובדיוק אצלי זה החליט לקרות.

ילדתי בת בובה ומצאתי את עצמי ללא יכולת להזיז את הרגליים בנוסף לכאבים נוראיים בכל אזור הגב. שלושה ימים של כאבים שאין לתאר בשום מילה שבעולם. הרגשתי חצי למעלה וחצי למטה. את היכולת לדבר החלפתי בבכי מתמשך. המושג לישון היה רק בחלומות. זה פשוט לא היה אפשרי בגלל הכאב העצום.
נשברתי.
נשברנו.
החלטנו לזרוק הכל.

יצאתי מבית חולים ללא מטפחת ובעלי ללא כיפה. זה היה הלם גדול לנו, לילדים, ולעולם.
החלטנו שאין אלוקים. שמענו שהמשפחה "יושבים שבעה" עלינו.

תביני, אנחנו ממשפחות טובות ביותר. מהמשפחות שאנשים יעשו הכל בכדי להשתדך איתם.
מחקנו לחלוטין את כל הסובבים אותנו ויצאנו לדרך "חדשה", לדרך שבה הכל מותר והכל זמין…
הילדים לא הבינו ברגעים הראשונים מה נסגר איתנו. הסברנו להם שזוהי דרכנו החדשה.
גזרנו להם את הפאות ואז נוצרה לנו תספורת מתוקה לילדים המומים. בתוך שבוע הצלחנו להשיג דירה בעיר סמוכה ששם הכל מותר. חזרנו בשאלה באופן קיצוני ביותר לא רצינו לשמוע כלום על דת ולא על דברים הקשורים לנושא בכלל. בכל פעם שהילדים ברכו (מתוך הרגל) על מאכלים, אמרנו להם 'עזבו, לא צריך לברך' וכן הלאה בתפילות וכל המסתעף וקשור בדת.

חמש שנים שאנחנו בשאלה. חמש שנים של ניתוק מוחלט מאלוקים, ממשפחה, מאמונה. לפני כחצי שנה הלכנו לים. חבדניק הגיע ושאל אם בעלי רוצה להניח תפילין. 'יש לך שתי דקות צדיק'?
בעלי הסתכל עלי, על הילדים ושוב עלי.

הבחורצ'יק לחץ: 'שתי דקות ולא יותר, ותזכה לראות רק דברים טובים בעזרת ה".
הלם, שתיקה, דמעות. כולנו קפואים והבחורצ'יק לא מבין מה קורה כאן.
'אחי, באחריות, שתי דקות ואתה משוחרר'.
צחקנו לעצמינו.

אתה תלמד אותנו מה זה הנחת תפילין? אם הוא רק היה יודע מי נמצא מולו, הרי בעלי הוא אברך משי (לשעבר), אחד מהעילויים הכי גדולים בכולל, בוגר של הישיבה הטובה בארץ. בטח לא היה ניגש (אמרתי לעצמי).

בעלי הניח תפילין אחרי חמש שנים. הוא רעד, רעדנו כולנו. הרגשתי שהים ממול בוכה ביחד איתנו. אבא, אמא, למה אתם בוכים? מה קורה? שאלו הילדים.
שתקנו.
שתיקה של חרטה וכאב.
ידענו בלב שכאן, מהנקודה הזאת אנחנו רק עולים. כעת אנחנו כאן כדי לקבל את הכוחות לחזור לדרך ולבנות מחדש את הבית שהרסנו במו ידינו.

דמענו ביחד.

שושי וקובי (רייזי ויענקי) אתם זוג יקר, עברתם משבר, החלטתם להתנקם בכאב בכל הכוח מול הצרה שנחתה עליכם ביום בהיר. קשה לקבל אישה משותקת אחרי לידה וקשה לפעמים להשאר מאמין אחרי ניסיון.

זו לא בושה ליפול. כולנו נופלים, כל אחד מבטא בצורה אחרת את הכאב, את המשבר.
אתם כזוג חשבתם שלצאת בשאלה ולזרוק הכל, זאת התרופה וזה מה שיעשה אתכם שוב מאושרים.
חמש שנים חייתם בעולם שהכל מותר ויש לכם הכל – חוץ מאושר שאותו חיפשתם.
החלטתם החלטה זוגית לחזור בחזרה לעולם שממנו באתם, למקום ששם אתם מרגישים שייכות.

דיברנו על היכולת לספר להורים על הדרך חזרה. הדגשנו שהחזרה צריכה להיות הדרגתית ולא מחר לכולל. הפנמנו את המסוגלות שלנו כהורים לספק לילדים תשובות על החזרה לכיפה ולסגנון הבית כמו בעבר. במשך כעשרה מפגשים בנינו דרך חזקה. איטית, אך חזקה, ויצרנו קו לבית שאותו אנחנו רוצים לבנות מחדש.

החלטנו ביחד שאנחנו יוצאים לדרך חדשה-ישנה עם דעה חזקה שמה יגידו לא מדבר אלי(נו).
נתנו להורים את הכלים להתמודד מול שאלות קשות והמון סימני שאלה באמצע החיים.
בחרנו בדרך שטובה ומתאימה לנו ובקצב שאנחנו שולטים…

הזוג חזר לדת והצלחנו בהכוונה לטיפולים במקומות הנכונים לבנות עוד בית ב"ה.

בהצלחה לזוג המקסים! אלוקים אתכם.

השיר הבא מוקדש לכם, שיר שליווה את חזרתכם הביתה.
"אפילו בהסתרה שבתוך הסתרה בוודאי גם שם, נמצא ה' יתברך.
גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד".

אם גם לכם יש מישהו שחווה משבר, תנו לו אהבה, הכלה, תנו לו אפשרות לדעת ולהבין שאם נופלים זה בסדר, אבל לזכור שצריך וחובה לקום.

גמר חתימה טובה.
שלכם,
פארלי