'הקופסא השחורה' של הרב אשכנזי

מאת: אהליאב אבוטבול, מנהל 'בית משיח' באה"ק

כמו רוב חסידי חב"ד ברחבי העולם ההודעה על פטירתו הפתאומית של הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה הכניסה אותנו להלם. לאחר שחלפו השעות וההודעות 'בקבוצות' ובמסרונים המשיכו לזרום על מועד הלויה וכו' הידיעה החלה להתעכל. לרובם של דור האברכים הצעירים שביננו, התמונה הראשונה שצפה בראש היא ממעמד החופה. הרב אשכנזי עומד ומקדש אותנו כזוג טרי, ומייסד עוד בית חב"ד בישראל. חלקנו אף נבחנו אצל הרב וקיבלנו ממנו תעודת הסמכה לרבנות.

בצאת ראש השנה, התשע"ה, זכיתי להישלח מטעם מערכת עיתון 'בית משיח' להתלוות אל הרב אשכנזי לביקור היסטורי בעיירה ליובאוויטש (הסיקור המלא הופיע בגליון חג הסוכות התשע"ה). החוויה האדירה להצטרף לרב למסע בין יומיים העלה הציפו מחדש את ה'רגעים הקטנים' של בין-לבין ששוחחנו.

נסעתי איתו לשדה התעופה, המתנתי איתו לעלייה למטוס, ישבתי לצידו בספסלים סמוכים בטיסות, וכמובן בנסיעות הארוכות ברחבי רוסיה… כמסקר מהצד, עקבתי בדריכות אחרי האיש שהרבי קם לכבודו בגיל 15 וקידם את פניו ב"שלום עליכם הרב אשכנזי", חיפשתי לראות כיצד הרב מנצל את זמן הטיסה והנסיעות הארוכות (ספרים והגהות על 'כתבים'. לימוד ללא הפסקה, בלי להרים את הראש מהספר) שאלתי וניסתי לגשש את דעתו של הרב בענינים הפנים חב"דיים ("בשביל מה להיכנס לזה, תמשיכו בעבודה הנפלאה שלכם") וכלה בסיפורים אישיים ("אספר לך, אבל את מי זה מעניין?…").

השנינות והחדות, ההומור העדין שהיה לרב התבטא לא פעם במהלך הנסיעה. בעיקר בנסיעה חזור, אז כבר היינו לאחר יומיים רצופים בנסיעה, והמסע כבר החל להכביד והיה פחות פניות ללימוד, אז החל הרב לספר סיפורים מילדותו, על אירועים בראשית הרבנות בכפר חב"ד ועל המצב היום בכפר.

לא אלאה אתכם, אך לקראת סוף הנסיעה נחשף בפני הסיפור שמאחורי 'הקופסא השחורה' זו המוכרת לכולם, וכמובן התלוותה אלינו במהלך המסע…

* * *

במהלך הנסיעה ברחבי רוסיה ברכב המרווח, ישבתי מאחורי הרב ולא הפסקתי להתעטש בעת שהיה פותח את קופסת הטבק השחורה ומריח ממנה שוב ושוב. מכיון שהתביישתי – לא אמרתי דבר. כשהגענו לשדה התעופה במוסקבה לאחר המסע, בדרך חזרה לארץ ושוחחנו על הספסל באולם הנוסעים, התעטשתי שוב. אז פנה אלי הרב ושאל אותי: "אני רואה שהתקררת נורא כאן?" – התלבטתי מה לענות והשבתי: "האמת שלא. רק שאני קצת רגיש לטבק…"

הרב צחק, "למה לא אמרת לי?"…

ניצלתי את ההזדמנות והמשכתי: "אבל אם כבר הרב שואל, איך באמת זה שהרב תמיד עם טבק. מדוע לא סיגריות או משהו אחר?"

והרב התחיל לספר, "אשתף אותך בסיפור אישי. כשהייתי צעיר קצת אחרי גיל בר מצווה, הורי ע"ה נאלצו לנסוע לחוץ לארץ לתקופה ממושכת. אבי שאל את הרבי היכן הכי טוב שאהיה, המענה שהגיע היה להביא אותי ללמוד אצל הרבי.

לאחר תקופת התארגנות קצרה נסענו לרבי. לפני שאבי נפרד ממני ביקש ממני שאבטיח לו ארבעה דברים: א. שאנצל את כל זמן שהותי ואלמד בהתמדה ושקידה. ב. שלא אסתכל בטלויזה ח"ו ואמעט לבקר במקומות בהם יש טלויזיות. ג. שלא אעשה רשיון נהגות (נהיגה). ד. שלא אעשן סיגריות.

אמרתי לאבי שאני מסכים להבטיח שאעמוד במילתי ולא אפר את בקשתו בקשר לשלושת הבקשות הראשונות, אך בנוגע לאחרונה, אני לא יכול להבטיח זאת (באותה תקופה זה היה מצוי מאוד שבחורי ישיבה היו מעשנים). אבי חזר על בקשתו ואמר לי כי אינו מסכים לקבל זאת.

נפרדנו. עברה תקופה וב"ה עמדתי בכל ההבטחות עד היום הזה (והרב הוסיף בחיוך: "אתה רואה, אין לי רשיון נהיגה עד היום ואני מסתדר ב"ה מצוין…").

בנוגע לסיגריות, כשקצת התבגרתי עישנתי מספר פעמים בודדות, אך הרגשתי מאוד לא טוב עם זה שאבי דרש ממני לא לעשן ולכן החלטתי להפסיק מיד אך חיפשתי לכך 'תחליף'. היינו נשארים ללמוד עד שעות מאוחרות וחיפשתי משהו שיעורר אותי, וכך הגעתי אל הטבק…

עבורי זאת היתה דוגמא נוספת לגדלותו של רב חסידי בעל שיעור קומה נדיר.