למה לא יצאתי לפארקים? • אחרון חביב

1.

ביום חמישי האחרון, נפל דבר בישראל, חב"ד עצרה מלכת. עם שחר שעטו גדודי עיתונאים חב"דים מתוך המערכות המקוונות שבארץ הקודש, והסתערו במסירות נפש, בעוז ובעזוז לעבר הפארקים ברחבי הארץ לקיים את רצונו של הרבי. בעקבות ההתגייסות חסרת התקדים, נותרו המערכות כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן. מה שאילץ, לראשונה בתולדות הניו-מדיה, להודיע רשמית לגולשים הבודדים הקשישים והחולים שנאלצו להישאר בבית, כי החדשות לא תתעדכנה עד לשעה 17:00.

לאור תרומתם הכבירה של העיתונאים להצלחת המבצע, אין ספק שהם ימשיכו לקיים את רצונו של הרבי, ותהיה זו פעולה הנמשכת ובאופן דמוסיף והולך. ובטח כבר שוקדים במשרד הפרסום על עיצוב הכתוביות הבאות שיעלו לאתרים בימי שישי, ל"ג בעומר, חנוכה, פורים ועוד.

2.

אודה ואתוודה, כנראה שטרם הגעתי לרמת ההתקשרות של העיתונאים, ולצערי ובושתי לא יצאתי ביום חמישי האחרון אל העם שבשדות. לא בגלל שאני צפתי, ולא משום שאני ירושלמי. אמנם היו לי שישים ושבע סיבות לצאת למבצעים ועוד אחת, ובכל זאת, במקום יציאה אל הפארקים, העברתי את היום באבות ובנים.

אצלנו זה קרה בזכות הגרש"ז ירוסלבסקי, המרא דאתרא של ק"ק חב"ד אלעד. הוא זרק את הרעיון, סגל המורים התגייס בהתנדבות, וכך צעדנו בבוקרו של יום הציבאלך אני ושלשת הבנים אל בית הספר לכמה שעות של תענוג רצוף. במבואה רחבת הידיים סודרו שולחנות וכיסאות, עליהם ישבו הורים וילדים ולמדו בחברותא. בחדר נפרד התקיימו שיעורים עם הרב, סוג של 'אבות ובנים' משופר.

באיזשהו שלב, יצא הקטן לשחק בחצר עם החברים מהגן. מסתבר שהיו עוד אימהות שבחרו להשתמש בפרשנות הרחבה ביותר לביטוי 'תלמידי בית הספר' ושלחו גם את הילדים מהגן ומהמעון ילדים בשמחה עם הגדולים. והותיר אותנו לשעה של שטייגען עילאי בגמרא ובחסידות עם השניים הגדולים.

לא בדקתי מה קורה במקומות אחרים, אבל זו הפעם הראשונה שאני משתתף בתכנית מעין זו. בילדותי, היום בו פרצה מלחמת העצמאות, היה יום לימודים מלא בחיידר שבו למדתי. ואדרבה, מי שלא הופיע ללימודים נחשד בחומרה בהפרת הציווי 'ובחוקותיהם אין אנו משתתפים'. אבל כיום, כולם שייכים בצורה זו או אחרת לרשת הממלכתית-משהו, הילדים בבית ואם אתה לא יצירתי במיוחד, עיצומו של יום מוציא אותך לפארקים ולאו דווקא למבצעים.

לכן כל כך שמחתי על המיזם הזה ובהזדמנות זו אבקש לומר תודה לרב ולצוות המסור שיזמו והפיקו את הרעיון הנפלא הזה. בעיני היה זה ניצול מקסים ומתוק של יום החופשה שנכפה עלינו ועל עוללינו. הנה משהו שבאמת שווה העתק הדבק.

את החצי השני של היום עשינו בירושלים. גם כן סוג של אבות ובנים אבל בסגנון שונה

אבי שיחיה לאורך ימים ושנים טובות, חגג יום הולדת שישים, ואימא החליטה שזו בהחלט הזדמנות טובה לארגן מסיבת הפתעה. יש משפחות שכל יום הולדת חצי הוא סיבה להפתעה. אצלנו לא. זו הייתה הפעם הראשונה במשפחה שעשינו בכלל משהו בהפתעה. למעט שטיפות כלים (הפתעה לאמא כשתחזור מהעבודה) והסתתרות מאחורי הקיר בכניסה לחדר מדרגות, ויציאה בהפתעה תוך קריאת 'בו' מבהילה, בשנים המוקדמות יותר.

בכלל, גיליתי שיש משהו מיוחד במסיבות הפתעה. אינני יודע אם זו התחושה להיות חלק מתוכנית סודית שכולם יודעים עליה מלבד בעל השמחה, או שזה משהו בהילת מסתורין האופפת את המסיבה המסווגת, מה שבטוח, שברגע שהמילה 'הפתעה' מוצמדת למסיבה, כולם נרתמים.

כך או כך, המשפחה על כל שלוחותיה שבארץ הקודש התייצבה בהרכב מלא. שזה מקרה נדיר ביותר שהיה צריך לעבוד עליו שישים שנה. נפגשנו, אכלנו, התוועדנו. תענוג צרוף של אבות ובנים ונכדים.

אז ביקש אחד האחים שכל אחד יצביע על משהו בדמותו או בחינוך שקיבלנו שמלווה אותו לכל החיים.

האמת שבמקרה שלנו זה לא היה קשה. היה צריך רק לבחור. לאבא שלי היה סגנון חינוך מאוד מיוחד. הוא מעולם לא דרש מאתנו, בטח שלא הלחיץ אותנו בשום דבר. הוא מעולם לא הושיב אותנו לידו בבית הכנסת והצביע לנו לסידור. כשהיינו קטנים, לא היה לו בכלל מקום בבית הכנסת, הוא בדרך כלל התפלל ב'עבודה', בקצב שלו, באיזה פינה במסדרון שהוביל למקלט שהיה פעם בית הכנסת השכונתי.

הוא מעולם לא צעק או העניש אותנו בגלל דברים שקשורים לתורה ומצוות. היה חשוב לו שכל חוויה דתית תיחרט בצורה נעימה והוא הקפיד על זה באדיקות. באווירה בשולחן השבת, בחגים, בהתלהבות ושמחה בלתי נגמרים שחזרו וחוזרים על עצמם שוב ושוב מכך שזכינו להיות יהודים וחסידים של הרבי.

ביום הולדת, כולנו הצבענו על כך בצורה כזו או אחרת. ואני רק חשבתי לעצמי, כמה לא פשוט לפעמים, לעשות העתק-הדבק.

לתגובות: shneorc@gmail.com