המשותף והמפריד בין משמעת לבין חינוך

הרב שלמה רייניץ

השבוע נתמקד בהבהרה והגדרה של שני מושגי יסוד בחינוך הילדים: חינוך ומשמעת. זה חשוב, גם כדי לעשות 'סדר בראש', וגם כדי לגרום להבנה טובה יותר בכל מושג כאשר מדובר עליו.

חינוך

יוסי מסרב לברך על הסוכריה לפני האכילה. בתגובה, לוקח ממנו אביו את הסוכריה, ואומר שרק כאשר יברך, יקבל את הסוכריה. יוסי נכנע, ובירך. האם האבא ביצע כאן פעולה חינוכית?

בהגדרת החינוך, הרבי מבאר שישנם שני סוגי פעולה: "בענין ה'חינוך' מלשון רגילות ישנם שני אופנים:

א. חינוך – להרגיל בדבר עוד לפני שמחוייב בו (על דרך חינוך קטן), שחינוך זה הוא רק הכנה והכשר לעשיה מאוחר יותר.

ב. חינוך לשון התחלה – כשמתחיל את הדבר (בתור חיוב) בפעם הראשונה הרי זה נקרא בשם "חינוך" (ע”ד הענין של "חנוכת המזבח")."

למעשה, בין כך ובין כך, דברים אלו מבהירים שענינו של המושג 'חינוך' כולל בתוכו את כל המעשים שנעשים עכשיו, אבל מטרתם היא לעתיד. על דרך לשון הפסוק 'חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'. – תחנך עכשיו את הנער כדי שבעתיד לא יסור מהדרך שחינכת אותו.

אלא, שיש דברים שכעת הנער אינו חייב בהם כלל, והחינוך הוא להרגיל אותו לעתיד, ויש דברים שכבר עכשיו הוא מחוייב בהם, וההתחלה הזאת היא החינוך לקראת העתיד.

בהתאם להגדרת החינוך של הרבי, הרי כאשר המחנך מונע מהילד סוכריה ומאלץ אותו לברך – מכיוון שפעולת האילוץ הנוכחית לא תגרום לילד לברך בעתיד – אין כאן פעולת חינוך. רק לאחר שהילד יברך והמחנך יספר לו (בהתאמה לגילו) עד כמה חשובה הברכה שלו לפני ה' וכמה חשוב שהוא התגבר על היצר הרע וכו' וכו' – זוהי פעולת חינוך, שכן פעולה זו עשויה להשפיע עליו בעתיד.

משמעת

דיברתי פעם עם חבר על כמה מאתגרת עבודת החינוך, והקשיים הכרובים בה. מענדל הביט בי כלא-מבין, ואמר: אולי יש לי מזל מיוחד, אבל הילדים שלי ברוך-ה' ממש ממושמעים, אני חש שאין לי צורך להתאמץ בחינוכם. האמנם הוא צודק?

משיחותיו של הרבי עולה, כי המשמעת כשלעצמה, היא רק 'כלי חינוכי' ולא מעשה החינוך בעצמו. זאת אומרת, שגם כאשר הצלחנו להשיג משמעת, אנו עדיין צריכים לעבוד ולהתייגע על החינוך.

כך מבאר הרבי בשיחה על הנאמר בהגדה 'ואת עמלנו אלו הבנים': "כדי שהבנים – וכן התלמידים (הנקראים בנים כדרשת הספרי) – יהיו כפי הדרוש – יש הכרח בעמל.

כשיש למישהו ילדים ממושמעים, כשיש למישהו השפעה על תלמידיו עד כדי כך שמלה אחת שלו דיה עבורם – אל לו לחשוב שבכך הוא יוצא ידי חובת עבודתו. גם במקרים כאלו – יש הכרח ביגיעה בחינוך. "עמלנו", יגיעה כזו שגם התורה תאמר על כך שזו נקראת: עמל."

לפני שנסביר מדוע המשמעת אינה מעשה החינוך, חשוב להבהיר מהי הגדרתה האמיתית של 'משמעת':

הדרך הקלה והמהירה ביותר להניע מישהו לפעולה, היא באמצעות שימוש בכלי השכר והעונש (בלשון העולם 'מקל וגזר'). המחנך מחליט מי יקבל את השכר ומי את העונש, ומתי ולמה יתקבל כל דבר. מציאות זו מרגילה את המחונך לקבל את המחנך כבעל הסמכות וזה מסייע לו לקבל את מרותו.

אך למרות שהמחונך מציית כרגע לכל דברי המחנך, אין כאן 'קבלת עול' אמיתית אלא רק הכנה והכשר לזה. כאשר המשמעת מושגת באמצעות שכר ועונש, הרי הוא ממושמע לשכר או ממושמע לעונש, ולא ממושמע למחנך. במבט עמוק יותר, השימוש בשכר ועונש לא רק שאיננו מפתח את המשמעת, אלא יש בו – באופן זמני – מעט נזק למשמעת. המחונך לומד שלא מספיקה אמירת המחנך כשלעצמה, אלא יש צורך באמצעים חיצוניים כשכר או עונש.

משמעת המושגת על ידי שכר ועונש, בוודאי אינה חינוך, שהרי כפי שהגדרנו, פעולה חינוכית אמורה להשפיע על העתיד, ולא רק על ההווה. כאשר ילד הולך לחברת תהלים בגלל הקרטיב שיקבל שם – ברגע שלא יחלקו קרטיב, הוא לא יילך לחברת תהלים…

למרות החסרונות של שיטת השכר והעונש, אנחנו משתמשים בה כשלב ראשוני, לקראת השגת משמעת ב’קבלת עול’. בהמשך, המחנך יתחיל לדרוש מהמחונך לבצע את ההוראה אך ורק בגלל שכך הוא אמר לו לעשות.

את דרישת המשמעת יש לדרוש באופן החלטי ורגוע, ואם המחונך לא מציית לדרישה, צריך להזהר בזהירות יתירה שלא לערב שום 'עזרים' זרים (פרס, עונש או הסברים) ולא לאלץ את הביצוע. אלא, רק להיות מוחלט בדרישה ולדרוש אותה בפעם הבאה באותו אופן החלטי ורגוע (ללא התרגשות וצעקות חלילה).

וכלשון הרבי: "עליה להשפיע, ורק בדרכים טובים ודיבורים ובקשות טובים, ואין להתעייף מלדבר בזה, פעם, פעמיים ושלוש עד אשר סוף כל סוף משפיעים, בתחילה מעט ולאחר מכן יותר ויותר." זאת אומרת, שהתוקף החזק של הדרישה הזו טמון בעקביות שלה. שמכיון שהמחנך החליט שזה מה שצריך להיות, לכן הוא יעמוד וידרוש את זה עד שזה יקרה.

זאת דרישת משמעת ל'קבלת עול' אמיתית. שזאת טובתו ואין בלתה והיא לא משתנת.

אבל, גם כאשר כבר מגיעים למשמעת ב'קבלת עול' אמיתית – זהו רק 'כלי חינוכי', ולא 'פעולת החינוך', מכיוון שכל פעולותיו של הבן הממושמע מותנות במציאותו של המחנך. אם המחונך מבצע דברים רק ב'קבלת עול' ומשמעת, בלי להפנים את העניין – אי אפשר לומר בוודאות ש'גם כי יזקין לא יסור ממנה'.

לכן אומר הרבי, שגם כאשר הילדים ממושמעים, עדיין יש צורך והכרח בעבודה ועמל גדול כדי לחנך אותם!

מקורות: שני סוגים בהגדרת החינוך – לקו"ש חכ"ו ש"פ פקודי. העמל הוא בחינוך גם למי שיש לו כבר משמעת – לקו"ש ח"א ש"פ שמות. עקביות בהשפעה: אג"ק ח"ה עמוד פ'.