אבא לאן נוסעים? • החוויה שלי ממשיח בכיכר

ד"ר מיכאל בן ארי

כשיצאתי מהעצרת של 'משיח בככר' פניתי לכיוון שדרות בן גוריון, ממולי על המדרכה, רוכב אופנים גלוי ראש לבוש בגופיה מרכיב מאחור ילדה קטנה. ואז אני שומע את הילדה שואלת: 'אבא לאן נוסעים', והאבא מביט רגע לאחור ועונה: 'לראות את התועבה ומיד חוזרים'. הם כבר עברו אותי, אז הם לא ראו את החיוך שלי.

נולדתי וגדלתי בתל אביב, בתל אביב יהודית מאוד, של בתי כנסת ושיעורי תורה, ויהודים של יום יום פשוטים ועובדי ה'. אך בשנים האחרונות בכל פעם כשאני מגיע לקסבה התל אביבית אני רוצה לברוח. נראה כאילו מישהו עסוק שם בלטאטא את הרחובות מכל צל של קדושה, של ערכים יהודיים של הנפש האלוקית. הנהנתנות והאנוכיות שרואים רק את היום, רק את העכשיו, צועקות בכל פינת רחוב, בבחינת: 'הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה'.

כאילו ריכזו את כל העצבות של החומריות למקום אחד, העצבות של מי שאין לו מחר, שאין לו משיח.

קשה לי לתאר איזה שמחה בלב, היתה לי להגיע ביום שני לככר, בלב העיר בה נולדתי, ולהיות שותף בשמחה של קדושה, שמחה של ציפיה למשיח, של קבלת עול מלכות שמים. פתאום השמחה דבקה בכל פינה וגירשה את העצבות שהטילו על העיר. נראה היה לי, שאין מקום מתאים יותר לרקוד ולפזז למילים: "שישו ושמחו בשמחת הגאולה, הנה הנה משיח בא". כשיצאתי לשדרות בן גוריון ושמעתי תשובת האב לבתו כשהוא אומר: לראות את התועבה ומיד חוזרים', חייכתי חיוך גדול, כי הבנתי את מה שהאבא התכוון לומר: בתי היקרה, בתוך ים העצבות הזאת הולכים לראות את שמחת הגאולה ובע"ה נדבקים.

מי שהתבונן מסביב ראה שכל הניסיונות ללבות שנאה התנדפו בשמחת הגאולה, הנה הנה משיח בא.