מתי אתם רגילים לעזוב את החתונה?

הרב יעקב הלוי הורוביץ, ראשון לציון

בזמנו פרסמתי ב"כפר חב"ד" (גל' 1392 ע' 44) מאמר תחת הכותרת "מתי אתם רגילים לעזוב את החתונה", ובו הוסברו כמה צדדים בהלכה, מדוע מהראוי לסדר את סעודת הנישואין באופן שמיד אחר הגשת המנה העיקרית יברכו ברכת המזון וז' ברכות ברוב עם, ורק לאחר מכן ירקדו את (עיקר) הריקודים לשמחת חתן וכלה.

הרקע למאמר הנ"ל הוא ע"פ דברי הרבי (באג"ק חי"ד ע' רטו) שהשיב לשאלה, כיצד אנשים עוזבים את סעודת החתונה בלי שמיעת ז' הברכות שהם, ע"פ תקנת חז"ל, חיוב על כל אחד מהסועדים בסעודת חתונה, ועל זה כתב הרבי ליישב מנהגן של ישראל: "דחיוב ז' ברכות תלוי באם האכילה היא גם לשמחת החתן וכלה – [ו]י"ל דמחשבת המסובים מקודם דבאם תתארך הסעודה [הוא ילך לדרכו ו]יברך [ברכת המזון] בלא ז' ברכות, הרי זה שלילת קביעתו לשמחת חתן וכלה, [ו]לא חל [עליו] ענין ז' ברכות מעיקרא".

ועל פי זה נכתב במאמר הנ"ל, שמאחר והתנאי הזה של המסובים, שאם תתארך הסעודה הם ילכו לדרכם ויברכו ברכת המזון בלא ז' ברכות "שולל את קביעתם לשמחת חתן וכלה . . מעיקרא" – הרי כתוצאה מזה מפסידים הם כמה ענינים אחרים:

א) עפ"ז נמצא לכאורה, שהמסובים לסעודה אינם משתתפים כלל בסעודת מצוה, ואין אכילתם אלא ארוחת ערב טעימה לקול צלילי תזמורת (על חשבון המחותנים…), והפסידו המצוה דסעודת חתן וכלה.

ב) אין הכי נמי, ע"פ ההלכה מחשבת המסובים הנ"ל מועילה לפטרם מחיוב ז' ברכות, אך מכל מקום אם הם עוזבים מוקדם בזה הרי הם הפסידו את המצוה של אמירת ז' ברכות שתקנו חכמים[1].

ג) כמו כן הם מפסידים את המצוה של ברכת המזון בזימון, שכן כדברי רבינו בתשובתו הנ"ל (לא נעתק לעיל מפני האריכות), כשדעתם לעזוב מוקדם "הוי כאילו לא קבעו עצמן ביחד" גם לעניין זימון.

ד) ועניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא: שגלוי וידוע לכל מי שאינו טומן ראשו בחול ומכיר את המציאות בזמננו, שבדרך כלל בכל חתונה ישנם כו"כ מקרובי המשפחה ומהמכרים המוזמנים שהם מסורתיים וחצי-דתיים (מה שנקרא: דתי "לייט"), ובפרט נשים, שאינם מקפידים כ"כ לברך בכל פעם ברכה אחרונה וברכת המזון אחר אכילתם. ולכן, אם בסמוך לגמר האכילה יברכו כולם ביחד הם יצטרפו לכל הצבור ויברכו עמם, אך אם מאריכים בסעודה, ומפטפטים ורוקדים, ואח"כ כל אחד הולך לדרכו כשמתחשק לו, אין זה בהכרח שהם יזכרו לברך. וקרוב לומר שזה יכול לגרום אצל כו"כ מהמסובים ביטול מ"ע של ברכת המזון דאורייתא.

ולפיכך הועלתה במאמר הנ"ל הצעה, שהדבר היותר נכון לעשות הוא, לנהל את סעודת החתונה באופן כזה, שכשהחתן והכלה מגיעים לסעודה ירקדו לכבודם (וכן באמצע הסעודה, בין המנות, ירקדו מעט לכבודם), ומיד בגמר האכילה (לאחר המנה העיקרית) יברכו כולם ברכת המזון ביחד – ואת עיקר הריקודים לשמחת חתן וכלה ימשיכו לאחר ברכת המזון (וכל אחד ישתתף בריקודים כפי כחו ולפי הזמן שעומד לרשותו).

ובזה יבואו על תיקונם כל ענינים אלו ויהי' זה רווח מכל הצדדים: גם תהי' אכילת כל המסובים נחשבת לסעודת מצוה, וגם יברכו בזימון בנוסח שהשמחה במעונו, ובעשרה בהזכרת שם ה', והעיקר  – שאחר ברכת המזון יקדשו שם ה' במקהלות חוגגים ויברכו שבע ברכות בשמחה ובהשתתפות כל המסובים ברוב עם הדרת מלך, מלכו של עולם, כתקנת חז"ל. וכמובן ירוויחו שכל ציבור המשתתפים בסעודה יברכו ברכת המזון (במיוחד לאחר שיקבלו ברכונים נאים כמזכרת מהשמחה, כנהוג בזמן האחרון…).

ויש להוסיף, כי הרווח בזה יהי' גם מצד החתן (והמחותנים), כי במציאות הרווחת בימינו שחלק גדול מהמסובים, ובדרך כלל רובם ככולם, ממהרים לדרכם ועוזבים את החתונה לפני ברכת המזון, הרי החתן והכלה נשארים לאמירת שבע ברכות עם מתי מספר קרואים ולפעמים בקושי עם מנין מצומצם, ובהחלט אין זה מדרך הכבוד הראוי להם (גם אם בפועל אינם מקפידים על כך), שהרי חתן דומה למלך ואין זו הדרת מלך להשאר עם מנין מצומצם באולם ריק. אולם באופן שנתבאר לעיל יבוא גם דבר זה על תיקונו, שכן בסמוך לגמר האכילה יברכו כולם ביחד ברכת המזון ושבע ברכות ברוב עם הדרת מלך, ואת הריקודים לשמחת חתן וכלה ימשיכו לאחר ברכת המזון.

הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא?!

והנה, ב"התקשרות" (גל' א'קמד, ע' 15) יצא הרב א.ש.ב. שי' לחלוק (מבלי שהזכיר את מאמרי הנ"ל), וכתב, שכיון שמצינו מכתב של הרבי (הנ"ל) שמיישב את מה שנהגו המון עם לצאת מהשמחה לפני ברכת המזון ולפני אמירת ז' ברכות, הרי "הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא" וכו', מוטל עלינו החסידים לנהוג באופן כזה ולא להתחשב בכך שע"פ הלכה נכון יותר לנהל את סעודת החתונה באופן אחר.

לענ"ד דבריו אלו אינם נכונים כלל. כי ודאי אמת יקרים לנו במאד דברי רבינו, ואילו הי' נפיק מפיו של רבינו שיש לנהוג באופן מסויים היינו נוהגים כן גם אם היו על זה כו"כ קושיות.

ברם, לאמיתו של דבר, יש כאן טעות יסודית. שכן רבינו מעולם לא אמר ולא התכוין לזה כלל, שיש לנהל את הסעודה באופן כזה, לברך ברכת המזון בסמוך לחצות הלילה לאחר שרוב המוזמנים עזבו את המקום.

היינו, שהשאלה שנשאלה מאת רבנו היתה רק על היחידים המוזמנים לסעודת הנישואין (ולא על אופן ניהול השמחה), וז"ל השאלה[2]:

אשר "כמנהג המדינה [ארה"ב] . . בהתארך הסעודה כמה מהחבורות מברכין לעצמן, מבלי לחכות לברהמ"ז שבשלחן הראשי, אשר החתן וכלה מסובין עליו, ומבלי אמירת ז' ברכות וגם לא שהשמחה במעונו וכו' – וכנראה סיבת המנהג [היא מפני ש]לא כל אחד ואחד יכול להאריך בסעודה (מפני הטרדות, הבריאות, חס על זמנו וכיו"ב. ובפרט שלפעמים האריכות באה ע"י ענינים בלתי רצוים [כנראה הכונה לריקודים וכיו"ב באופן שאינו מתאים עם כללי הצניעות]) – אי יאות פתגמא למעבד הכי ולמיפטר נפשי' מז' ברכות וכו'".

ועל זה מצא רבינו יישוב ולימוד זכות, והתיר זאת מטעם ש"מחשבת המסובים מקודם דבאם תתארך הסעודה [הוא ילך לדרכו ו]יברך בלא ז' ברכות, הרי זה שלילת קביעתו לשמחת חתן וכלה, [ו]לא חל [עליו] ענין ז' ברכות מעיקרא", כנ"ל.

אך רבינו מעולם לא אמר ולא נכנס כלל לדיון מהו האופן הנכון לנהל את הסעודה מצד המחותנים בעלי השמחה, שאם הם רוצים לנהל את הסעודה באופן כזה שיש בו משום זיכוי הרבים (בדרך כלל במציאות ימינו, מאות מאחינו בנ"י, אנשים ונשים) בברכת המזון (שברכת המזון לאחר אכילה כדי שביעה היא מדאורייתא!), ובזימון, ובשבע ברכות וכו' וכו', מה פגם יש בכך?! ורבינו מעולם לא אמר ולא נתכוין למנוע זאת ח"ו.

[והגע בעצמך, כמה נצטער רבנו נשיא דורנו וטרח להזכיר כל פעם (!) בסיום ההתוועדות שלו לברך ברכה אחרונה[3], עאכו"כ כשהמדובר הוא בברכת המזון שמדאורייתא, ובסעודה שבכחו של בעל הסעודה לתקן זאת (ופשיטא שהאחריות לזה היא עליו[4]), לא עלה על דעת רבינו מעולם לזלזל בזה].

בעי' שנוצרה בדורנו

ואם יש את נפשך, הנה במבט רחב יותר ועמוק יותר יש לבאר את מענהו זה של רבנו מתוך התחשבות ברקע שלו, כדלהלן:

באמריקה, בדור האחרון, התפשט המנהג שמזמינים הרבה אורחים לסעודת הנישואין, וחלק גדול מהם באים ממקומות רחוקים, והרבה פעמים נמשכת הסעודה זמן רב מאד עד חצות הלילה ויותר, והאורחים הרבים ממהרים לצאת מפני שאנוסים הם להשכים למחר לעבודתם, ומזה נוצר המנהג שהלחוצים לצאת לדרכם מברכים לעצמם ברכת המזון, ואינם מזמנים ואינם אומרים שבע ברכות.

וע"פ ההשערה, בעי' זו נתחדשה רק בדור האחרון בארצות הרווחה, מפני שבדורות עברו רוב בני ישראל גרו בעיירות קטנות (הן בארצות אשכנז והן בארצות המזרח), והחתונות היו בדרך כלל צנועות יותר ומספר המשתתפים בהם הי' מועט ביחס להמקובל בזמננו, כי לא היו אז אמצעי תחבורה משוכללים שמביאים אנשים ממרחקים כבימינו, וממילא רוב המשתתפים בהסעודה היו ידידים ומכרים מבני המקום, אשר כשנגמרה השמחה הלכו לביתם שבסמוך[5].

משא"כ בימינו שלרוב המשתתפים בסעודה יש עוד נסיעה ארוכה עד שיגיעו לביתם והם לחוצים וטרודים מזה ואינם יכולים להשאר עד הסוף[6].

על מדוכת בעי' זו עמד (לפני כששים שנה) האדמו"ר מציעשינוב[7] ושלח את שאלתו-תמיהתו לכמה מהרבנים החשובים פוסקי ההלכה וגדולי הדור ההוא, האם יש איזו הצדקה למנהג העולם לעזוב את החתונה לפני שמיעת שבע הברכות.

כל אחד מהנשאלים ניסה ליישב המנהג בדוחק, שכיון שהתפשט כך המנהג, מצוה ללמד זכות על ישראל קדושים וליישב מנהגן – ראה בתשובות גדולי הדור ההוא: שו"ת מהר"י שטייף (סי' ז). מנחת יצחק (ח"ב סי' מג). אגרות משה (או"ח ח"א סי' נו). דעת סופר (להג"ר עקיבא סופר) סי' כו. חשב האפוד (להג"ר חנוך דב פאדווא) ח"א סי' ט. באר משה (ח"ג סי' לב). ציץ אליעזר (חי"א סי' פד)[8].

וגם הרבי השתדל והתאמץ ליישב מנהגן של ישראל, כפי שכתב בפירוש באג"ק הנ"ל ש"כיון , ,  שנתפשט המנהג ביותר ואין מוחה, מצוה ליישב המנהג", והוא חידש את הסברא ש"מחשבת המסובים מקודם דבאם תתארך הסעודה, יברך [ברכת המזון] בלא ז' ברכות, הרי זה שלילת קביעתו לשמחת חתן וכלה, [ו]לא חל [עליו] ענין ז' ברכות מעיקרא". ובזה הוא נהג כמנהג גדולי ישראל בכל הדורות שטרחו ועמלו, וגם נדחקו, ליישב מנהגן של ישראל.

אבל פשוט הדבר, שגם אם מוצאים מקום ליישב את המנהג, אין זה אומר שכך ראוי לנהוג לכתחלה. היינו, גם לדעת הרבנים המשיבים הנ"ל, ורבינו בכללם ובראשם, אין זה אומר שטוב לנהוג כן, אלא רק שמצאו יישוב למנהגן של ישראל, אבל מכאן ועד המלצה לנהוג כן לכתחלה (לעזוב החתונה בלי שבע ברכות) רב המרחק[9].

ואכן רבנים גדולים וחשובים עמדו והנהיגו לסדר לכתחלה את סעודת הנישואין באופן היותר נכון, היינו לברך מתחלה ברכת המזון וז' ברכות ברוב עם, ולאחר מכן לרקוד עם החתן וכלה כמה שרוצים[10]. [ויש לציין כי בדרך זו מהשמחה לא נגרע מאומה, כי הנאספים הולכים ורוקדים בעוז ותעצומות עד כלות הזמן העומד לרשותם או עד כלות הכחות, כנראה בחוש…]. ובכמה וכמה קהלות (מכל החוגים: חסידים ושאינם חסידים, אשכנזים וספרדים[11]) כבר נוהגים כן, והמנהג הולך ומתפשט אצל יראי ה' בכל תפוצות ישראל. ואכן נמנעים מחמת זה כמה מכשולות, וא"כ מדוע לא לנהוג כן?

עמדת רבני חב"ד

כל זה ויותר מזה כבר כתבתי ובארתי במאמרי הנ"ל בארוכה. וכן נתבאר שם שאין להקשות שאם ההצעה המובאת במאמר זה נכונה מדוע הרבי עצמו לא תיקן לנהוג כן, שכן הוא הודיע כו"כ פעמים שהוא אינו מתערב בעניינים כגון אלו, עיי"ש. ועתה הנני מוסיף כי עובדה ידענא, שכמה רבנים חשובים מאנ"ש – בכל העולם – נוהגים כן בפועל. ואציין כמה מהשמות הזכורים לי עתה (לפי סדר הא"ב):

הרב ברוך אבערלאנדער, אב"ד הבד"צ דקהילות החרדים ושליח כ"ק אדמו"ר, בודאפעסט, הונגריה. הרב יוסף שמחה גינזבורג, רב אזורי – עומר, אה"ק. הרב יוסף יצחק פייגלשטאק דומ"צ בקהילות ליובאוויטש, ארגנטינה ומדינות דרום אמריקה. ועוד.

ופשיטא שהרבנים הנוהגים כן יודעים ממכתבו הנ"ל של הרבי, שנכתב בשנת תשי"ז ונתפרסם בכמה ספרים חשובים ונפוצים מזה שנים רבות (כגון בלקוטי שיחות חי"ד ע' 305. אג"ק חי"ד ע' רטו. שערי הלכה ומנהג ח"ד ע' קכה. ועוד)[12].

ועוד יש להוסיף, שלאחר שנתפרסם מאמרי הנ"ל (שגם בו עצמו צוטט מכתבו הנ"ל של הרבי) כתבו לי כמה מחשובי רבני חב"ד מכתבי עידוד ותמיכה להצעה הנ"ל להקדים את ברכת המזון לריקודים, ואצטט כאן כמה ציטוטים קצרים מחלק מהם (לפי סדר הא"ב):

הרב ברוך אבערלאנדער כתב: קיבלתי את מאמרו אודות שבע ברכות מתי נכון לברכם . . והדיון והנימוקים נשמעים נכונים ואמיתיים…

לברך ברכת המזון בסוף השמחה מוביל לעוד בעיה, שלפעמים עוברות שעתיים בלי שאוכלים כלום, ואחרי שעבר שיעור עיכול איך אפשר לברך ברכת המזון? מפני הסיבה הנ"ל ושאר הסיבות שנמנו במאמרו, ודאי נראה שעדיף לברך לפני הריקודים. ופה בעירנו כבר עשיתי כן כמה פעמים מפני סיבה אחרת, וכגון כשהיה חשש לריקודים מעורבים וכיו"ב[13] וגם כדי לזכות יהודים לא דתיים בברכת המזון (כאלו שלא היו נשארים עד סוף הריקודים).

הרב אברהם אלאשוילי, מח"ס "תורה ופירושה – אשל אברהם" ומעורכי המהדורה החדשה של שו"ע אדה"ז, כתב: קראתי את הדברים . . ואכן הנני מסכים להם בכל פה, וכך נהג אבי ע"ה בכל השמחות של משפחתנו, וכך היה מנהג יהודי גרוזיה כל הזמן. אלא שבארץ, החרדים שבעדה התחילו לנהוג בזה כמנהג המקובל כאן, בחושבם שכך המנהג הרצוי לחומרא…

הרב לוי יצחק ראסקין, דומ"צ בקהילת ליובאוויטש, לונדון, כתב: דברי כת"ר מאד מתקבלים, והלואי יצליחו לאמצם בכ"מ. בסמיכות לחג השבועות תשס"ט בחצרות כ"ק אדמו"ר, דובר באסיפת כמה רבנים על כללות הצולאזענקייט [הפקרות] בכמה חתונות, ואשר מוטל על כל רב שמסדר קידושין להפגש עם בעלי השמחה מבעוד מועד ולסכם אתם על פרטי החתונה שיהיו באופן המתאים וכו'.

הרב שלום דובער הלוי וולפא, ראש מכון הרמב"ם השלם, ביתר עלית, אה"ק, כתב: קראתי ונהנתי. דברי כת"ר צודקים מאד, והלואי שנוכל לשנות המצב, שנשארים בקושי מנין לברכת המזון.

הרב יוסף קרסיק, רב היישוב בת חפר, עמק חפר, כתב: פשוט ואין כל ספק שכך צריך לנהוג . . ובעיקר מפני שבמצב הנוכחי יכולים אחדים לשכוח מברכת המזון בלהט השמחה והריקודים, משא"כ כשמברכים כשכולם יושבים ועדיין לא קמו לרקוד.

הנה כי כן רואים אנו, שהגם שהרבנים החשובים מאנ"ש יודעים ממכתבו המפורש של הרבי, שכאמור נדפס מזה שנים גלוי לעין כל, ומ"מ מצאו לנכון לכתוב שמהראוי לנהל את שמחת החתונה כמנהג ההולך ומתפשט אצל יראי ה' וחושבי שמו, לברך ברכת המזון וז' ברכות ברוב עם ולאחר מכן לרקוד לשמחת חתן וכלה.

המעוניינים לקבל את המאמר המקורי במלואו (שנתפרסם בשבועון "כפר חב"ד", אך קוצר מאילוצי עריכה) – יפנו למחבר בכתובת: horo@neto.bezeqint.net

[1] ראה במאמר הנ"ל המקורות לזה בהלכה, שישנו חיוב עצמי אקרקפתא דגברא של כל אחד ואחד מהמשתתפים בסעודת הנישואין לברך (או לשמוע) את הז' ברכות.
[2] נעתק כאן בהוספת דברי הסבר בסוגריים מרובעות, ובהוספת קטע מהתשובה (וכנראה וכו'), בין שני מקפים.
[3] ראה סקירה מקיפה וריכוז דברי רבנו בזה – בהתקשרות גל' תתלב ע' 8-11. ושם (בע' 9) דבריו, שכדאית כל הטרחא כדי שאחד יברך ברכה אחרונה!
[4] כמאמר חז"ל (שבת נד, סוע"ב. תנחומא משפטים סי' ז) כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו וכו'.
[5] וקרובי המשפחה הקרובים ביותר אל המחותנים, היו באים במיוחד ממרחקים אל העיירה בה התקיימה החתונה, והיו שוהים שם משך זמן מסויים כפשוט, באופן שמי שהיה בהחתונה, היה שם באופן של קביעות.

ועוד, כידוע בדורות שלפנינו (מתקופת הראשונים עד סמוך לזמננו) היתה הרגילות בכל תפוצות ישראל לקבוע זמן החתונה לערב שבת, וסעודת החתונה בהרבה מקומות היתה סעודת שבת (המקורות לזה בארוכה – ראה בקובץ אור ישראל (מונסי) גל' נד ע' קצא ואילך), ופשיטא שבאופן זה אי אפשר ליסוע בסוף הסעודה לשום מקום אלא רק לילך לביתם שבסמוך.
[6] סגנון חיים זה החל, כמדומה, באמריקה (וזהו שרמז רבינו בתחלת מכתבו הנ"ל בפנים, שדבריו באו לפתור בעי' שנגרמה בעטיו של "מנהג המדינה"), ואח"כ הגיע גם לארה"ק כשהגיעו אלי' שנות הרווחה הכלכלית.
[7] הרה"צ ר' שלום יחזקאל שרגא רובין-הלברשטאם, ברוקלין ניו יורק.
[8] אך כאמור בפנים, יישוביהם של המחברים הנ"ל נאמרו בדוחק. הדוחק שישנו בכל אחד מהסברות שהעלו הרבנים הנ"ל, נתפרש במאמרי הנ"ל ובמקומות שנסמנו בהערות שם. ואכ"מ.
[9] במאמר הנ"ל הוכח שלשיטת רבינו – חיוב ז' ברכות הוא חובת גברא על כל אחד מהמשתתפים בסעודת הנישואין, ולא ס"ל כחלק מהמחברים (הנ"ל בפנים) שצדדו שהמשתתפים בעצם פטורים (עיי"ש). ובודאי שלשיטתו זו קשה במיוחד לומר שראוי לנהוג כן לכתחלה.
[10] ראה בנטעי גבריאל (הלכות נישואין, ח"א, פרק מב הערה ג): יפה המנהג שהנהיגו איזה רבנים באה"ק שלא להאריך בריקודי חו"כ עד אחר ברהמ"ז כדי למנוע מכשולות. ע"כ.  [ובאמת ההתעוררות הראשונה לזה היתה מצד רבנים חשובים בארה"ב (הרב שניאור זלמן שניאורסון החב"די) – ראה בקובץ הרבני "המאור", גליון סיון-תמוז תשכ"ו ע' 3-4]. וכ"כ גם בתחלת ספרו הנ"ל ע' יו"ד, באזהרות בנוגע לסעודת הנישואין. וראה גם בשובע שמחות (דבליצקי) פרק א סעי' כה.
[11] שכן הנהיגו גם אצל הספרדים – ראה בילקוט יוסף – שובע שמחות ח"א (להג"ר יצחק יוסף) פרק טז ס"ב. נישואין כהלכה (כהן) סימן יז ס"א.
[12] והנה בחוברת "התקשרות" הנ"ל בפנים הובא סיפור בשם הרי"ל שי' גרונר שרב אחד שאל את הרבי שאלה זו והרבי השיב לו כנ"ל. וסיפור זה לא מחדש מאומה על הידוע ממכתבו המפורש של הרבי שבפנים, שכאמור נדפס מזה שנים בספרים הכי חשובים שלו. ואין מובן מה מוסיפה עדות בעל פה של המזכיר על הנדפס ע"י רבינו בעצמו.
[13] ולזה רמז רבינו במכתבו (נעתק לעיל בפנים) שלפעמים האריכות באה ע"י ענינים בלתי רצוים.