מדוע צפו ארבעים אלף איש בנאומו של הרב וולף?

דבר המערכת, בית משיח

קשה להיזכר בהתעניינות בסדר גודל כזה בנאום כזה או אחר. גם קטעי וידאו אחרים, אפילו הויראליים ביותר לא קיבלו חשיפה רחבה שכזו. חסידי חב”ד רבים, ושלוחי הרבי בפרט, מדווחים על ד”שים חיוביים מלאי התפעלות שקיבלו ממכרים ממגוון הקשת הדתית.

התופעה מדהימה עוד יותר, בהתחשב בכך שלא מדובר באישיות ידועה בעולם החב”די (רוב חסידי חב”ד לא שמעו את שמו של הרב וולף עד לשבוע האחרון), לא מדובר בסיפור חיים מדהים במיוחד (יש עוד מאות חסידים שהגיעו לחב”ד מישיבות ליטאיות וכדומה), והנאום עצמו לא חשף אף לא מענה אחד של הרבי בפירסום ראשון, או כל שימוש בגימיק וסנסציה שתרים אותו לגבהים. לא הוכרז בו על מבצע גרנדיוזי, ואפילו לא היה בו איזכור לאיזשהי פרשייה פוליטית–פנימית מרתקת.

אז מה גרם לכל כך הרבה אנשים, להקדיש בעצמם, ולהפציר בכל מכריהם להקדיש לנאום בן ארבעים דקות, בעידן המסרים המידיים וההרצאות בנות ה–2 עד 10 דקות? מרצים בעלי שם, הבקיאים ברזי הרטוריקה, מתקשים להפנות את תשומת לב המשתתפים בריכוז של המאזינים ליותר ממספר דקות בודדות.

התשובה לכך טמונה בתוכן הנאמר. נראה שבסופו של דבר, שום גימיק, פעלולים וחיצוניות מרשימה, אינם יכולים להחליף את ההתעוררות הפנימית, את נקודת האמת. וזה מה שיש למכביר בנאומו של הרב וולף – אמת פנימית מתפרצת, שלא עושה חשבון לאף אחד, גם לא למעטה החיצוני שעטף את הרב וולף עצמו במשך שנים רבות.

הנאום המטלטל שעוסק כולו בנושא משיח, נגע בכולם, גם כאלו שמגדירים את עצמם כ’משיחיסטים’ וגם אלו שאינם, במידה שווה בדיוק. כפי שהיטיב לבטא זאת בנאומו “בתוך כל אחד יש את האני הפנימי, שאחרי ‘לחיים’ בשמחת תורה הוא זוכר היטב ש”עינינו ראו ולא זר”, וכאשר מצליחים לצאת מתוך השכבות של האדישות המכסות אותנו בשנים שעברו מאז ג’ תמוז, אז הכל ברור והכל פשוט”. אלא שכאן האמת הזאת מדברת לא בשמחת תורה וגם בלי לחיים, והיא כובשת בפשטות שלה.

בנאום הוא פנה אל נקודות האמת שלנו. הסיר מעליה את שכבות האבק, והזכיר לה במלוא העוצמה את הימים בהם כולנו היינו נושאים בגלוי את האמונה הטהורה מלאת החיות, ששאבה את כוחה מהשיחות הנפלאות של חורף תשנ”ב, ומעידודי ה’יחי’ המעוררים של תשנ”ג–תשנ”ד.

וכאשר אנו חוזרים לימים ההם, ומביאים אותם אל הזמן הזה – בלימוד מחודש של שיחות הדבר מלכות, בחיות חדשה במאורעות התקופה ההיא – אנו חוזרים לחיות את בשורת הגאולה, נבואות הגאולה, זהות הגואל, השליחות היחידה. כל אותן מילים שמקפלות בתוכן את מסריו הברורים של הרבי מלך המשיח שליט”א.

או אז, אנו לומדים את ענייני גאולה ומשיח, לא רק כחלק מרכזי בתורה, אלא כהוראה מעשית, כמשימה של דורנו, של כל אחד מאתנו. אנו גם מתחברים מחדש לתורתו של משיח שבדור, נשיא הדור, ולמבט שלו על התורה, העולם והגאולה – ואז, ענייני הגאולה שבעולם, מציאותו והתגלותו של משיח, הם המציאות, בפשיטות.  כל מה שעדיין חסר, לא מושלם, ואולי אף לא מוסכם, כל מה שאינו שייך בגלוי לגאולה, זהו החלק הלא מובן, הזמני, העראי וחסר החשיבות.

ואז, השאלות, אם הן קיימות בכלל, הן אחרות לגמרי. האתגרים והמשימות מקבלים פרופורציה אחרת, מתוך אמונה מוחלטת, והכרה ביכולת שלנו לפעול הרבה מעבר לכלים המוגבלים של זמן הגלות. כשצריך להקשיב, אז אפשר גם ליותר מארבעים דקות, כשצריך לפעול, אז אפשר גם בלי הגבלות, וכשצריך למלא את המשימה, ויודעים שאחריה אין עוד אחת – ההסתכלות היא אחרת לגמרי. אין מה לחסוך בכוחות ובמאמץ, וחייבים להתמסר מחדש.

“בית משיח” חרט על דגלו לא להוריד מסדר היום את האמונה, הלהט והביטחון המלא בכל דבריו הק’ של הרבי. למעלה מעשרים שנה מעל דפי עיתון זה אנו ממשיכים לשאת בגאון את לפיד האמונה במשה ובתורתו. בזמן זה, שכבר נראה לחלקים מאתנו שהגלות הצליחה לכסות על האמת הפנימית החבויה בתוך כל אחד מאתנו, מצווים אנו לצאת במלחמת תנופה מחודשת, לא להשאיר אף פינה אליה לא הגיע וחדרה ההכרה כי “משה אמת – ותורתו אמת”.

עלינו ללמוד ולדקדק בשיחותיו של הרבי ובפרט בשנים תשנ”א–תשנ”ב, ואז נפתח את העיניים ונראה גאולה. זה הזמן לקבוע שיעורים נוספים בשיחות הדבר מלכות, ללמוד אותן בעצמנו, ללמד את בני משפחותינו, הידידים והמקורבים שלנו, לרכוש את הספר הנפלא “ענינו של משיח” וללמוד אותו בעיון. זאת הדרך הישרה ואין בילתה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד