ה"חוות" שהלכו לאבדון • שונה הלכות

לפני כשלש וחצי שנים הקים ינון ביחד עם כמה מבני משפחתו חווה לגידול דגי נוי (להלן "החווה"). למנהל החווה מונה מר א' (להלן "המנהל"). לאחר מספר חודשים פנה ינון למספר אנשים (להלן "התובעים") בהצעה להשתתף עמו בחווה תמורת השקעה כספית. בסופו של דבר בא ינון להסכם מולם להשקיע סכום של 200,000 ₪ בחווה ותמורתו נעשו לשותפים בהיקף של 10% מנכסי החווה. התקשרות זו לוותה בחוזה חתום.

לאחר כחצי שנה החליט ינון, על דעת עצמו, לסגור את החווה משיקולי חוסר כדאיות כלכלית. הרקע לסגירת החווה היה שהתברר כי החברה דרכה נעשה שיווק הדגים "דגה", אינה מוכנה לשווק כל דג שמגודל בחווה, אלא רק לפי שיקול דעתה בהתאם לביקוש בשוק העולמי ובהתאם לאיכות הדגים.

משנתגלה זאת לקבוצת המשקיעים (התובעים), פנו אל ינון בבקשה לקבל את הכסף שהשקיעו בחזרה. ינון, שמזומנים לא היו בידו, הסכים בתחילה לפצותם בשווה כסף, ע"י מתן רשות שימוש במחסן שהיה ברשותו למשך 5 שנים, מתוך תחשיב לפיו כל שנת שימוש שוות ערך ל-40,000 ₪. לאחר כשנה הפסיקו התובעים להשתמש במחסן עבור סחורה חדשה, עקב גילוי של נזילות, ולאחר פרק זמן נוסף פרצה שרפה במחסן שכילתה את הציוד שאוחסן בו.

דרשו התובעים מיעקב סכום של 160,000 ₪ שהם הסכום המושקע בשותפות (200,000 ₪) בניכוי שנת השימוש במחסן שנשרף. אלא שינון החליט שהוא מתנער מתביעתם לגמרי, וכך הגיעו לבית הדין וכל אחד טענותיו בפיו.

לדברי התובעים נאמר להם במפורש לפני חתימתם על החוזה כי החווה התקשרה עם חברת "דגה" בהסכם חתום לפיו כל דג שיגודל בחווה ירכש ע"י חברת דגה וישווק על ידם, ומכיוון שהתברר כי חוזים כאלו אינם קיימים וכן כי סגירת החברה נבעה בין השאר בשל חוסר נכונותה של חברת "דגה" לשווק את הדגים שגודלו בחווה – הרי שנעשה כאן לטענתם 'מקח טעות' ובשל כך תובעים הם את כל הכסף שהשקיעו. לא הובאה לטענה זו כל הוכחה (לא בחוזה ולא בנספח). בנוסף, לטענתם, הליך סגירת העסק עמד בניגוד למוסכם איתם, שכל החלטה מהותית, תהיה כפופה לאישור שלהם.

אך ינון, טוען כנגדם, כי אכן היו הבטחות בע"פ שניתנו ע"י חברת "דגה", אך לא היו קיימים חוזים חתומים המבטיחים שיווק של כל דג שיגודל בחווה, וכך נאמר גם לתובעים. בנוסף לכך טוען הנתבע, כי בחוזה נכתב במפורש כי התובעים מודעים לכל הסיכונים הכרוכים בשותפות ובכללם גם סיכונים הכרוכים בשיווק הדגים ולכן אין כאן טענת 'מקח טעות'. את העמדת המחסן לשימוש התובעים, מסביר ינון כנכונות לתת פיצוי על נזק שנגרם לתובעים, אך אין בכך משום הכרה בכך כי הכניסה לשותפות היתה מתוך טעות.

ונשאלת השאלה עם מי הצדק: האם חל כאן דין 'מקח טעות' בשל העובדה שחברת דגה הפסיקה לשווק את הדגים (כנאמר לתובעים)? ומה באשר לסגירת החווה ע"י ינון ללא התייעצות עם המשקיעים?

תשובה בקצרה: יש לומר שינון פעל בחוסר יושרה כשהציג מצג שווא לתובעים אודות קניית הדגים, בחלוקת אחריות בינו לבין המשקיעים של 80/20 אחוז, ע"כ עליו לפצותם בשווי של 80 אחוז מהשקעתם.

תשובה בהרחבה: בין הצדדים ניטשה מחלוקת עובדתית, האם נאמר לתובעים במפורש שיש חוזה חתום המבטיח שיווק כל דג היוצא מן החווה. התובעים לא הביאו ראיה לטענתם, והדבר גם לא עוגן בחוזה. אמנם, למרות זאת, כאשר הציע ינון לתובעים להשקיע כסף, ולהשתתף אתו בחברה, הוא נתן להם להבין שהעסקה בטוחה ויש הזמנות לכל כמות שייצרו. הוא לא הזהירו את התובעים שייתכן ולא כל הדגים ייקנו. במילים אחרות, ניתן לומר שהם ייפו את ההצעה כדי שתיראה אטרקטיבית.

והנה נראה מהפוסקים שדין הונאה שייך בדרך כלל ביפוי מוצר פגום (שיראה כחדש), אך י"ל שהאבחנה בין כלים ישנים לחדשים אינה באה לומר שמותר לרמות בכלים חדשים, שכן העקרון אחד והוא, שאסור להציג בפני הקונה מצג שוא בנוגע למקח, בין אם מדובר במקח ישן ובין אם מדובר במקח חדש. (אלא שבמקח חדש היפוי אינו מוסיף לערכו של המקח אלא רק בא למשוך את העין ולכן מותר בדרך כלל).

אם כן, הונאה שייכת אף כשהיא נעשית שלא על המוצר עצמו אלא על היחס אליו הביקוש/היצע), ואין לייחס למוצר תכונה (קניה/מכירה) שלא קיימת בו, גם אם תכונה זו אינה בעלת משמעות מהותית. ועל כן לדוגמא אין למכור גם לנכרי בשר נבילה כאילו הייתה בשר שחוטה, אע"פ שלנכרי אין חסרון מהותי בנבלה שהרי הוא אוכל נבלות כשחוטות, אך עדיין 'אסור לגנוב דעת הבריות'.

במקרה שלנו תוארה חוות הדגים על ידי הבעלים כמי שיש בידיה אמצעים סבירים לשיווק כלל התוצרת של חוות הדגים, דבר שיצר רושם אצל התובעים שכאילו העסקה בטוחה. לכן גם אם הונאה גמורה לא היתה כאן, גם יושר לא היה כאן כיוון שלא הוזהרו התובעים מפני הסיכונים הכרוכים בעסקה. לכן יש מקום לפצות את התובעים בשל חוסר היושר שהיה במעשיו של ינון.

והנה אכן ינון לא עשה כהוגן שלא זימן את התובעים ישיבת הנהלה לפירוק החברה, כמפורש בחוזה שחתם עמם, אלא שי"ל שפעל מדין 'זכין לו לאדם שלא בפניו' כיון שלפי הנראה מדוחות החברה, עמדה היא בכל מקרה לסגירה, גם בישיבת הנהלה מסודרת, ולא עשה ינון אלא קיצור דרך וחסיכת עגמ"נ. לכך יש להוסיף את עצם העובדה שהתובעים ידעו שמדובר בהשקעה, שכשמה כן היא – הנחת הכסף על קרן הצבי…

מה גם שלו רצו התובעים – יכלו לברר מראש עם חברת "דגה" האם יש עמם הסכם, ומשלא עשו זאת – נראה שסמכו אחר דבריו של ינון. עוד שיקול נוסף לטובת ינון הוא, שהאפשרות לאכוף הסכם לשיווק של כל דג, אינו ניתן לאכיפה לחלק מן הפוסקים. אשר על כן נראה לבית הדין לעשות פשרה לחלק את האחריות ביניהם ל80/20, ועל ינון לפצותם בסכום של 80 אחוז מההשקעה, בניכוי שנת השימוש במחסן.

מקורות: רמב"ם מכירה פי"ח ה"א-ב, דעות פ"ב ה"ו, שו"ע חו"מ רכ"ח ס"ט, סמ"ע שם סקט"ז, שוע"ר חו"מ אונאה סי"ט, שו"ת דברי יציב אה"ע סימן ט"ו, ויש עוד להאריך בזה ואכמ"ל.