האם צריך לשלם על היזק בשל תנועה לא רצונית? • שונה הלכות

ליל שישי, אולמי ארמונות חן בבני ברק, 22:20. שיאם של הריקודים בחתונה למשפחות כ. ומ.

יעקב ולוי, חברים משכבר הימים של החתן, עלו במיוחד על אוטובוס מהצפון הרחוק על מנת להשתתף בחתונה של חברם הטוב. שמחתם בחתונת חברם הטוב הייתה גדולה, והריקודים היו סוערים.

והנה כטוב ליבם בריקודים, העיף לוי את ידיו תוך כדי ריקוד כלפי מעלה, ולפתע בלא כוונה פגע בפניו של יעקב חברו שרקד עמו. משקפיו של יעקב עפו מפניו מעוצמות המכה, ועוד לפני שהספיק יעקב להניד עפעף – הפכו לרסיסים ברגליהם של מאות הרוקדים.

יעקב, שהיה עם מספר גבוה מאוד במשקפיים ל"ע התקשה לראות בלעדיהם והיה צריך עזרה להגיע בחזרה לצידי האולם על מנת להתיישב על איזה כסא ולהירגע.

תוך כדי כך גילה יעקב שנפצע גם באפו, השותת דם על חליפת השבת שלו, אותה לבש לצורך החתונה, כמו גם על החולצה היקרה שלו.

לוי כלל לא שם לב למה שאירע, והמשיך לפזז ולרקוד בשמחה ובעוז. רק לאחר כמה רגעים שם לב לפתע שיעקב חברו אינו לידו, וכשהלך לצד לנשום אויר קצת – התברר לו שבשל פעולה 'לא רצונית' (הכוונה: ללא שליטה, תוך כדי שמחה וללא כוונה תחילה) שלו – נחבל יעקב. מהר לוי וביקש את סליחתו של חברו יעקב.

אבל יעקב שהיה די זועף, ובמיוחד פגוע מלוי שכלל לא שם לב אליו כלל – פנה אל לוי ואמר: 'אני מקווה שאתה מבין שהנך צריך לשלם לי עם המשקפיים היקרות ששברת לי, אשר בלעדיהם כמעט כעוור אנוכי'.

אלא שלוי, שכלל לא שם לב וכלל לא התכוון למה שארע, אמר לו: 'יעקב ידידי, כלום הנך חושב שפגעתי בך בכוונה? הרי לא היה זה אלא תוך כדי שמחה, וכלל לא שמתי לב לכך. האמנם לא אוכל לרקוד יותר בחיים, מחשש שמא אעשה איזה תנועה 'לא רצונית' כזו או אחרת תוך כדי שמחה בלי להתחייב על פגיעה כזו או אחרת? וודאי אין אני חייב על מה שאירע'.

יעקב הסתכל עליו, ספק מאמין לו ספק חושב שהוא מתלוצץ עליו, ושאג בזעף: וכי נראה לך שאתה יכול לשבור מה שאתה רוצה בלי לשלם כי 'רקדת'?

ונשאלת השאלה האם לוי, שכלל לא שם לב למה שאירע, חייב לשלם על ההיזק בשל תנועה 'לא רצונית' שלו תוך כדי ריקוד, או שפטור?

תשובה בקצרה: ככל שמדובר באופן שרקדו יחד ובאמת הדבר נגרם ללא כוונה כלל – ניתן לפטור מן הדין את לוי בנזק משקפיו של יעקב, וישאלו רב או מורה הוראה במקרה הצורך.

תשובה בהרחבה: ראשית ראוי להדגיש שאין שום היתר להשתגע ולהזיק, לא מתוך שמחת ריקודים ולא מתוך שמחת פורים ולא מתוך שום סיבה שתהיה. האמור לעיל הוא רק בדיעבד – מה קורה אם כבר אירע וניזוק האחד מחברו בשעת שמחה.

הנה ידוע הכלל המפורסם הנאמר במשנה 'אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער ובין ישן'. לכאורה על פי כלל זה נראה, שאדם שהזיק את חברו, יהיה חייב על היזקו, לא משנה באיזה סיטואציה הוא נמצא.

אמנם כבר כתבו (חלק מ)הפוסקים שבאונס גמור ממש יהיה פטור.

דוגמא לאונס גמור ניתן לתת, מאדם שהניח את חפציו במקום מסוים ובא אחד ודרך עליהם. הדין אומר שאם הניח את חפציו במקום בו לא היה על הנתקל בהם לעלות על דעתו שהם מונחים שם – יהיה פטור; אך אם שם את חפציו במקום שמור יחסית (שהיה לנתקל להתבונן ולחשוב פעמיים לפני שעובר במקום) – חייב.

בדומה לכך נפסק בהלכה לגבי שמחת פורים ש'יש אומרים דאם הזיק אחד את חברו מכח שמחת פורים – פטור מלשלם'.

כמו כן הובא בהלכה לגבי שמחת חתן וכלה, שכשהזיק האחד את חברו בבגדיו וכדומה במהלך שמחת החתונה – פטור מלשלם, 'והכל לפי המנהג'.

אמנם כבר נחלקו הפוסקים ברמת הפטור הזאת, ומהו המנהג בזה:

יש המחלקים בין נזק קטן לנזק גדול (ואף ההגדרה בזה אינה ברורה דיה ואכמ"ל); יש המחלקים בין נזק שנעשה לגופו של הניזק לנזק שנעשה בממונו של הניזק (ולכאורה לא התקבל זה להלכה ואכמ"ל); יש המחלקים האם הנזק נעשה תוך כדי השמחה ממש, או רק בזמן השמחה (הכוונה: האם הנזק נעשה תוך כדי ריקוד משותף של השניים, דאז אפשר לומר שהיות ושניהם היו בתנועה של שמחה, שייך שכל אחד מהם יעשה כמה תנועות בלתי רצוניות, ושייך שאינם שמים לב לתנועותיהם כלל ובשל כך א"א לחייבם, או שמא נעשה הנזק בזמן השמחה, כשאחד מהם בשמחה גדולה אך לא כששניהם היו בתנועה של שמחה ואכמ"ל).

עכ"פ, בכל המקרים כאלו וכיוצא בהם, אם ברור לנו שהיה זה בדרך של אונס גמור (היינו: כשהיו שניהם בשמחה, ונעשה תנועה רגילה ולא מוזרה, ובהשגחה פרטית פגע האחד בחברו) – נראה שלכל הדעות יש לפטור את לוי המזיק מתשלום. אלא שכדי לברר זאת יש לפנות לרב או לבית הוראה, אשר יעמוד על פרטי המקרה ויבדוק האם אכן נעשה הכל בתום לב ובלא כוונה וללא חריגות בתנועותיו של לוי.

כמו כן, אע"פ שמן הדין לוי פטור באונס גמור (כנ"ל) – יש רשות לרב או לבית ההוראה לקנוס אותו כפי ראות עיניו, על מנת שהמעשה לא ישונה (וגם זה תלוי בנסיבות המקרה הספציפיות ואכמ"ל).

מקורות: רמ"א תרצ"ה ס"ב, משנ"ב שם סקי"ג, פתחי חושן פ"א ס"י הערה כט, וראה שו"ע חו"מ שע" ס"ט, ובנו"כ שם, צ"צ על הש"ס בב"ק כז, דף קלב ע"ב ואילך, משפט שלמה סי' ד (עמ' כז).

נ.ב. אין במדור זה משום פסיקה הלכתית ויש לפנות לרב או לבית ההוראה בכל מקרה לגופו.

נכתב ע”י הרב יצחק איתן מזרחי, עורך סדרת הספרים 'הלכה למעשה' וחבר מכון הלכה חב"ד.

לתגובות: publish@smslarav.co.il