הרב חביב: סדר קרה"ת לפי רבותינו נשיאנו

ב"ה  ערב סוכות תשפ"ב

 הנה על דבר חלוקת העליות בחוה"מ סוכות באה"ק ובמנהג אנ"ש בזה, על הנושא דנו וכתבו זה למעלה מארבעים שנה ובכך אחרי שראיתי כל הצדדים והשיטות הגעתי למסקנה אשר כל רב הוא בעל הבית על הבית הכנסת שלו בנושא זה וחייבים לעמוד שיהיה מנהג אחיד במקום ולא ח"ו מריבות, לכן אחרי שראיתי מה שכתב ידידי עוז הגה"ח ר' שאול סילם שליט"א רב של ק"ק אנ"ש בשכונת גילה ירושלים, אמרתי שעל אנשי קהלתו ללכת אחריו בזה. ולמען האמת דנו ודשו בו רבים וטובים זה לכאן וזה לכאן וכולם אהובים וכולם קדושים, אבל אחרי ששוב העלה ידידינו שליט"א הנושא על הפרק אמרתי היות שאני מאמין שאין בית מדרש בלא חידושו, א"א לקבוע את דבריו כסלע ושיהיה נחלת הכלל אלא מותר לו לנהוג כך וכפי שציין זאת בתחילת מכתבו לבני קהלתו.

א. הנה לדעתי יש מקום גדול לומר שיש הבדל משמעותי בין קריאת התורה בחנוכה לבין קרה"ת של חוה"מ סוכות, כי הרי לגבי קרה"ת של חנוכה, פסק מרן השו"ע או"ח סי' תרפד שביום ב' קורא הכהן ביום השני עד "פר אחד" ואז הלוי קורא עד "ביום השלישי" וישראל חוזר שוב על אותה קריאה שלמה, היינו "ביום השני עד יום השלישי" וכן יעשה בכל ימי חנוכה. והרמ"א חולק עליו וכתב שהעליה שלישית של ישראל קורא ביום שלאחריו היינו אם זה ביום השני קורא לישראל ביום השלישי וכן בשאר הימים. הרי כאן הרמ"א פסק במפורש לא כשיטת מרן הב"י, ובכך בפשטות הספרדים ינהגו כדעת מרן שיקראו ביום השני גם לשלישי והאשכנזים יעשו כפסק הרמ"א שהשלישי יקרא יום שלאחרי זה היינו ביום השני יקראו לשלישי ביום השלישי.

 וראה לרבנו הצמח צדק או"ח סי' סח אודות הקריאה למפטיר בשבת חנוכה או לרביעי בראש חודש שחל בחנוכה, שאין קוראים בקריאות אלו קרבנות של שני ימים (שני-שלישי) כמו שקוראים לדעת הרמ"א בקריאת כל יום רגיל מימי חנוכה, אלא רק קרבנות של אותו היום בלבד, מכיוון שאין בחנוכה דין של "ספיקא דיומא", ומה שקוראים בדרך כלל קרבנות של שני ימים זהו רק כדי שלא לחזור ולקרוא שוב פסוקים שקראו כבר, ולכן בקריאות האמורות בשבת וראש חודש שבחנוכה שמספיקה קריאת אותו היום, אין מוסיפים קריאת יום נוסף ושכבר בספר מנהגי מהרי"ל פסק כן בקשר לקריאת ראש חודש שחל בחנוכה.

וראה מה שכתב הרבי בספר המנהגים, במנהגי חנוכה "קריאת התורה – כמו שכתוב בסידור לאוואוט. בשבת חנוכה קורין רק נשיא אחד, וכן בראש-חודש".

 והנה אף שבפשטות מנהג האשכנזים בזה כפסיקת הרמ"א שכתב כן מפורש בשו"ע סימן תרפד ובפשטות אין נפק"מ בין האשכנזים הנמצאים בחו"ל ובין הקהילות של האשכנזים הנמצאים באה"ק, על אף זאת נהגו באה"ק בכל קהלות האשכנזים ובכללם חסידי חב"ד, לנהוג בקריאת התורה של חנוכה כפסיקת מרן השו"ע, היינו לקרוא רק קרבן של אותו היום, היינו ביום שני יקראו לשלישי ביום השני ולא ביום השלישי וכן מובא בשד"ח מערכת חנוכה אריכות הפוסקים כשיטת מרן השו"ע אשר לשלישי יקראו קרבן שלאחריו.

ולכן מנהג חב"ד המובא בלוח כולל חב"ד מתקופת הגרא"ח נאה זצ"ל אשר האשכנזים באה"ק נוהגים בקריאת התורה של חנוכה לא כפי שפסק הרמ"א או"ח סי' תרפד אלא כשיטת מרן הב"י, היינו שלעליה שלישי קוראים אותו קרבן של היום, ולא הקרבן של היום שלאחריו.

בשנת תשי"ז (אולי קצת לפני) קרא שינוי בהנהגה זו אצל חסידי חב"ד, בו בזמן אשר המשפיע הירושלמי הרה"ח ר' שמעון יעקובוביץ זצ"ל, פנה בנושא הזה להרה"ח ר' זליג סלונים ז"ל, שהיה המנהל של כולל חב"ד באה"ק, וביקש ממנו להחזיר חלוקת הקריאה בחנוכה כפי שפסק הרמ"א בשו"ע ולשם כך לשנות את ההוראה המובא בלוח כולל חב"ד שכתבו שהמנהג הוא כמנהג האשכנזים באה"ק שנוהגים בזה כמרן המחבר והוא כפי שהובא בלוח א"י לגר"י טיקוצ'ינסקי ז"ל.

 היה ברור לרב סלונים ז"ל להביא את השאלה קדם הרבי ובמיוחד אם הענין הזה נהגו בו חסידי אנ"ש עד עכשיו, אמנם מאידך בפשטות דברי השו"ע רואים שהרמ"א חולק על מרן השו"ע ושם הרמ"א אינו מחלק בין ארץ ישראל לחו"ל כי ענין הקריאה של קרבן של יום הבא הוא לא מצד ספקא דיומא, א"כ בפשטות לאשכנזים צריכים לנהוג כפסיקת הרמ"א בסימן תרפ"ד בין האשכנזים הנמצאים בחו"ל ובין אלו הנמצאים באה"ק, ועוד זאת שכך מובא בפשטות בסידור 'תורה אור' שכך הנהוג בסדר קרה"ת של חנוכה. ואכן אחרי שהרב סלונים פנה לרבי, הרבי הסכים על כך שאנ"ש באה"ק לנהוג כפי שפסק הרמ"א, וכך נעשה בקרב קהלות אנ"ש באה"ק עד היום הזה.

ואפשר למצוא זאת מפורש במכתב של הרבי, מתאריך ח' ניסן תשי"ז אג"ק כרך טו עמ' כה וזלה"ק: "קריאת התורה בימי חנוכה – מנהגנו ע"פ מה שכתב בשו"ת צמח צדק, הועתק בקונטרס 'ברוך שעשה ניסים'. וכן כתב גם הר"ב נאה בלוח כולל חב"ד, שעברתי עליו. ופליאה: מה גרם לספק בהנהגת חב"ד מפורסמת."

אשר על כן נמצא בקרה"ת בחנוכה שינו את מה שהיה כתוב בלוח כולל חב"ד משנים קדמוניות וזאת עשו בהכוונתו ובהוראתו של הרבי, ונהגו כפי שנפסק ברמ"א בקרה"ת של חנוכה ולא כפי שנוהגים קהלות האשכנזים בא"י, ועל דבר זה הרבי התפלא איך יכלו להסתפק בזה, וברור שהיום הנהוג בקהלות חב"ד מאז שנת תשי"ז כך ולא כמנהג האשכנזים בראה"ק הנפוץ.

 ב. והנה באשר קרה"ת בחוה"מ סוכות אומרת הגמרא בסוכה דף נה ע"א "אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי" ופרש"י שם אתקין אמימר דמדלגי דלוגי – ונמצאו כולן עומדין אומרין, ביום ראשון של חול המועד ביום השני וביום השלישי ספק שני ספק שלישי, ולמחר אומרים ביום השלישי וביום הרביעי, ובשלישי דחול המועד ביום הרביעי וביום החמישי, וברביעי ביום החמישי וביום הששי, ובחמישי דחול המועד שהוא הושענא רבא אומרים ביום הששי וביום השביעי כספיקו, והיינו דלוגי שאומרים היום מה שאמרו אתמול כדאמרינן  בגמ' מגילה דף כב גבי ר"ח רב אמר דולג שאומר השני אחד מן הפסוקים שאמר ראשון וכי היכי דאתקין אמימר לענין תפלה עבדינן נמי לענין קוראי התורה שהרביעי הקורא שהוא מוסף בחולו של המועד יותר משאר ימים וניכר שהוא בא לכבוד היום הוא קורא את ספיקי היום, כמו ששליח צבור אומרן, ואם שבת הוא קוראן המפטיר והשלשה שקורין תחילה אין מקפידין על קריאתם יקראו מה שירצו, ומכל מקום כך היו נוהגין רבותי שני ראשונים קוראים שנים ספיקי היום והשלישי בפרשת יום המחרת שאינה מספיקות היום כלל והרביעי חוזר וקורא מה שקראו שנים הראשונים.

והנה כתבו התוס' שם אתקין אמימר דמדלגי דלוגי. יום ראשון של חול המועד אומר במוסף ביום השני וביום השלישי לפי שהוא ספק שני ספק שלישי, וכן בכל יום ויום של חול המועד ספק הראוי, ופירש בקונטרס כי היכי דאתקין אמימר לענין תפלה עבדינן נמי לענין קוראי התורה ורביעי שנתוסף לחול המועד יותר משאר ימים וניכר שהוא בא לכבוד היום הוא קורא ספיקי היום כמו שש"ץ אומרן ואם שבת הוא קוראן המפטיר וג' הקוראים תחילה שנים ראשונים קוראים שתי ספיקות היום והשלישי בפרשת יום המחרת והרביעי חוזר וקורא מה שקראו שנים הראשונים והשתא לפי סדר זה ישתנה הסדר ביום הושענא רבא שאם יקראו שנים הראשונים שתי ספיקות היה . השלישי זקוק לקרות ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ואין נכון לקרות בחג פרשה שאינה של חג, ואם מתחיל הראשון וקורא פרשה שלפני הספיקות ושני ושלישי קוראים הספיקות נמצא שאין סדר זה כסדר שאר הימים, ועוד דבחנוכה כשקוראין בפרשת נשיאים רגילים שנים הראשונים לקרות נשיא אחד דיומא ושלישי קורא דלמחרת, אלמא חשיב ראשון עיקר ובחג איפכא דאדרבה האחרון נחשב עיקר, לפיכך ראוי להנהיג שכל הארבעה הקוראים בתורה אין קוראים כי אם בספיקות יום ראשון של חול המועד קורא ראשון ביום השני ושני ביום השלישי וחוזר שלישי וקורא ביום השני ורביעי ביום השלישי וכיוצא בזה קורין בספיקות בכל יום ויום".

וכתב הטור או"ח סימן תרס"ג "ומוציאין ספר תורה וקורין בו ד' בקרבנות החג שבפנחס. ורבו הדיעות בסדר קריאתן, והעיקר כך הוא, שביום הראשון של חול המועד קורא כהן וביום השני, ולוי וביום השלישי, וישראל חוזר וקורא וביום השלישי, והרביעי קורא ספיקא דיומא שהוא וביום השני וביום השלישי. ובשני קורא כהן וביום הג', ולוי וביום הד', וישראל חוזר וקורא וביום הרביעי, והרביעי חוזר וקורא וביום הג' וביום הד'. וכן כל הימים עד יום שביעי והוא בכלל".

והנה מרן הב"י שם כתב בזה"ל: "מ"ש ורבו הדעות בסדר קריאתו, והעיקר כך הוא שביום הראשון של חול המועד קורא כהן וביום השני. וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק בני העיר ופירשו בשם גאון כמ"ש רבינו. ורש"י כתב כך היו נוהגים רבותי שנים הראשונים קורין ב' ספיקות היום והג' בפ' יום המחרת שאינה מספיקות היום כלל והרביעי חוזר מה שקראו שנים הראשונים והתוס' הקשו עליו וכתבו הם שראוי להנהיג שביום ראשון של חול המועד יקרא הראשון ביום השני והשני ביום הג' וחוזר שלישי ביום הב' ורביעי ביום הג' וכיוצא קורין בספיקות בכל יום ויום והרמב"ם בפרק י"ג מהלכות תפלה בקצת נוסחאות כתב כמנהג רבותיו של רש"י ובקצת נוסחאות כתב כפירוש הגאון שכתב הרי"ף והרא"ש ונוסחא זו עיקר וא"ת מפני מה אין מתחילין לקרות בספיקו של יום מיום שני כבר כתבו רש"י והרי"ף והרא"ש והר"ן שהטעם מפני שאין להזכיר בו וביום השני דלא לזלזולי בקדושת היום.אמנם הדרכי משה שם הביא בשם  המהרי"ל שכתב שנוהגין כרבותיו של רש"י וכ"כ במנהגים שלנו. משמע שחולק בזה על מרן הב"י.

והנה בסוף דבריו הוסיף מרן הבית יוסף שם: "ובארץ ישראל שאין 'ספיקא דיומא', אין קורין בכל יום כי אם פרשת היום בלבד, כי ביום השני שהוא ראשון לחול המועד קורא כהן פרשת "וביום השני", והשלושה העולים אחריו חוזרים וקורין אותה פרשה עצמה, ועל דרך זה בכל יום משאר הימים".

היינו שלענין קרה"ת בחול המועד סוכות היות שבחוץ לארץ יש שם "ספיקא דיומא", למשל, ביום הראשון של חוה"מ בחו"ל יש ספק אם זה היום השני של החג או השלישי. ובכך מצאנו שני שיטות בדבר: לשיטת מרן הב"י ביום זה קורא הראשון – "וביום השני", השני והשלישי – "וביום השלישי", והרביעי – בחובת היום: "וביום השני וביום השלישי". לדעה זו אין ממשיכים לקרוא גם "ביום הרביעי", כי זה כבר אינו מעניינו של יום כלל. לשיטת הדרכי משה הראשון קורא  "וביום השני", השני – "וביום השלישי", השלישי – "וביום הרביעי", והרביעי – בחובת היום: "וביום השני וביום השלישי". כי לדעתו מעדיפים לקרוא קרבן שאינו מעניינו של יום כלל "וביום הרביעי", ובלבד שלא יצטרכו לחזור ולקרוא פרשה פעם נוספת.

 אמנם בארץ ישראל שאין ספיקא דיומא, אין קורין בכל יום כי אם פרשת היום בלבד, כי ביום השני שהוא ראשון לחול המועד קורא כהן פרשה ביום הב' וכן הג' העולים אחריו חוזרים וקורין אותה פרשה עצמה, ועל דרך זה בכל יום משאר הימים.

וכן נפסק בשו"ע, אשר הובא שיטת מרן השו"ע בסדר החלוקה בחו"ל ושהרמ"א חלק עליו בזה כפי שהזכרנו למעלה,  ושוב העלה מרן השו"ע שכל זה מדובר בחו"ל משום ספיקא דיומא אבל באה"ק שאין ספיקא דיומא יקראו פרשת היום בלבד לד' העליות ושם הרמ"א לא הגיה מאומה על הדברים הללו. והרי לפי כללי הפסיקה משמעות הדבר  כי מסכים הרמ"א לדבריו של מרן השו"ע, כאשר כל המחלוקת שלהם באופן החלוקה של הקריאה של העולים זה דוקא בחו"ל כאשר יש ספיקא דיומא אבל בא"י שאין השאלה הזאת ברור שיקראו רק קרבן של היום, ושכן יעשו בתפילת המוסף שמזכיר קרבן היום בלבד ולא מוסיף קרבן של היום שלאחריו.

ג. והנה ידוע שבכללי הפסיקה כאשר מצינו שהרמ"א לא הגיה על דברי מרן, הרי זה כי סובר בהלכה זאת כמוהו, וכן דרך פסיקתו של האדה"ז בשיטת הרמ"א וניתן למצוא זאת בכמה מקומות בשולחנו הטהור, שכל מקום שהרמ"א אינו מגיה כלום על דברי מרן השו"ע, מוכח שגם דעתו היא שיש לפסוק כן.

ניתן למצוא זאת בהלכות שבת, בשו"ע אדה"ז סימן רנט בדין הטמנה במוסיף הבל, האם הטמנת הדפנות מספקת או גם הכיסוי צריך להיות מוטמן, והאם די גם בהטמנת רוב הדפנות. ושם במהדורא בתרא לסימן רנט, סובר רבנו הזקן שבאיסור ההטמנה במוסיף הבל, הקובע הוא רק הטמנת הדפנות, וכלל אין משמעות לכיסוי פי הקדרה בהטמנה, ומנמק שם בסברא במציאות הן בדעת הרשב"א המחמיר בהטמנה במקצת, והן בדעת ספר התרומה שנחלק עליו. ושם מביא האדה"ז אריכות בדברי ספר התרומה "והטעם שכיון שכל צדדיה או רובן ככולן טמונים בדבר המוסיף מיקרי עיקר ההטמנה בדבר המוסיף, גם אם פיה מכוסה בדבר שאינו אפילו מעמיד, אלא ככל כיסוי קדרות וכן הקרקע מלמטה, משום שהצדדים הם הרוב ועיקר. משא"כ באינו מוסיף רק שמעמיד שלא יצא ההבל החוצה העיקר תלוי בפיה, שכאשר הפיה מגולה יוצא ממנו הבל יותר בכפלי כפלים מיציאתו מדופניה המגולים, משו"ה כיסוי פיה מיקרי עיקר ההטמנה גם לספר התרומה. וע"ז מוסיף רבנו הזקן בלשה"ק: "וזהו דעת רמ"א שלא הגיה כלום בשו"ע סי' רנז, אמאי דמבואר מלשונו שכיסוי פיה לחוד כדי להחם ולא כדי שלא יתטנף אסור". מפורש יוצא מפי אדה"ז כלל זה, שבמקום שהרמ"א לא הגיה על דברי מרן השו"ע כי סובר הוא כמוהו.

וכן מצינו בשו"ע אדה"ז בהלכות פסח בדין המשכיר בית לחברו קודם תחילת ליל י"ד, וקנאו השוכר בא' מהדרכים ששכירות בית נקנה בו, והמשכיר יצא מן הבית וסגרו ולא מסר את המפתח ליד השוכר עד לאחר שכבר נכנס ליל י"ד, ופסק בדין זה האדה"ז בסימן תלז ס' א "חייב המשכיר לבדוק את הבית שהשכיר אע"פ שהוא לא יכנס בו כל ימי הפסח". ושם בקונטרס אחרון כתב בזלה"ק: "שכך פסק הרב בית יוסף בשו"ע, וגם רמ"א לא הגיה עליו כלום משמע שהכי סבירא להו, וכן מצאתי בדרכי משה וגם הט"ז והמג"א לא חלקו על השו"ע משמע דהכי סבירא להו,  וכן כתב המ"מ בשם המפרשים". שוב מביא האדה"ז כלל זה שבמקום שהרמ"א לא הגיה כלום על דברי מרן השו"ע הוא כי סובר הוא כמוהו.

 וכן מצינו בהלכות נידה יו"ד סימן קפז ס' ז אשר פסק אדה"ז שכל זמן שהאשה בודקת בכל החורים והסדקים ואינה מוצאת כתמים רק במקום אחד בצדדין, תולין שממכה שבאותו צד בא. והוסיף רבנו שם ס"ק לג "ולכן יש להקל בזה אף ברואה שלא מחמת"ש ואף באשה שאין לה וסת, כך כתב בנקה"כ ובמנח"י ממשמעות סתימת לשון השו"ע, והרמ"א שלא הגיה עליו כלום" עכ"ל.

הרי ברור מדבריו כלל גדול בפסיקה ובכללי הרמ"א שבמקום שלא הגיה כלום על דברי מרן השו"ע הוא כי אינו חולק עליו וסובר הוא להלכה, ובכך כאן בנד"ד בחלוקת העליות של קרה"ת בחוה"מ סוכות לבני ארץ ישראל שכתב מרן שכל ד' העליות חוזר הוא על הקרבן של אותו היום זה שהרמ"א לא הגיה כלום על דבריו הוא כי גם דעתו היא שיש לפסוק כן לבני אה"ק.

וכך היא משמעות גדולי הפוסקים שעל השו"ע, אשר בענין החלוקה של הקרה"ת בחוה"מ סוכות באה"ק אשר דעתם של מרן השו"ע והרמ"א היא כי היות שאין ספיקא דיומא בשונה מבחו"ל, יקראו כל הקוראים בקרבן של היום שלו, ובזה אין הבדל בין הספרדים לאשכנזים, וזאת כי אין באה"ק ספיקא דיומא, מוכרחים לקרוא רק בקרבנו של היום לד' העליות.

ד. ואנכי הרואה להגאון בעל הערוך לנר בספרו בכורי יעקב סי' תרס"ג ס"ק ב שעל דבריו של מרן השו"ע שכתב "ובא"י שאין שם ספיקא דיומא קורים בכל יום קרבן היום", כתב הוא: "שנראה לו שהוא דעת עצמו ולשיטתו אזיל, כיון שגם בחו"ל מקדימים שיקרא ישראל וביום השלישי שכבר קרא הלוי ממה שיקרא, וביום הרביעי שבוודאי אינו יומו, אם כן לבני א"י שאין כאן ספק כלל יכפלו כל הד' לקרוא אותו דבר, אבל להרמ"א שפוסק כשיטת רש"י שהישראל יקרא וביום הרביעי הרי שיותר מקדימין לקרוא מה שאינו היום מסדר היום משיקרא הישראל מה שקרא כבר, א"כ גם בני א"י היה להם לנהוג כן, שיקרא כהן וביום השני, הלוי ביום השלישי, ישראל וביום הרביעי, והרביעי וביום השני". משמע מדבריו של הגאון הערוך לנר, שלומד הוא שהחילוק שיש בין לחו"ל לא"י זה רק לשיטת מרן השו"ע, אבל לדעת הרמ"א פוסק הוא שדינו שנאמר בחו"ל הוא הדין בא"י, ודיוק זה לומד אותו מסברא, כי היות שהרמ"א פוסק כשיטת רש"י שהעליה ישראל יקרא וביום הרביעי הרי לשיטתו יותר מקימין לקרוא מה שאינו מסדר היום מזאת שיקרא לישראל מה שקרא כבר. אמנם בכל זאת דבריו צ"ב שאם אכן כן למה הרמ"א לא הגיה כלום כאשר היה יכול לכתוב "ומנהגנו כבני חו"ל", ואולי סמך הרמ"א שילמדו דבריו שלא חילק בין בני חו"ל לבני אה"ק ודו"ק. ועוד זאת כאשר הסברא היא יותר לומר שכל מה שהביא לקרוא בקרבן שליום אחרי זה הוא משום שיש ספיקא דיומא והרי דבר זה שייך רק בחו"ל אבל באה"ק שאין ספיקא דיומא ברור שיקראו רק הקרבן של היום שהוא החלות של הקרה"ת והטעם שבאה"ק אין ספיקא דיומא אינו בהבדל לשום קהלה באה"ק, אלא מציאות של המקום שאין באה"ק ספיקא דיומא.

והנה בהמשך דבריו מביא הבכורי יעקב "מה יהיה בדין של בני אשכנז שעולין לא"י ונוהגים שם מנהג אשכנז ע"פ ב' בתי דינין בעיר אחד, דליכא משום לא תתגודדו אם לא ינהגו בקריאתן שם כמנהג הזה, אחר שכבר נהגו באשכנז כרש"י". היינו שמדבר הוא באותם אלו האשכנזים שהגיעו מחו"ל לאה"ק, האם יכולים הם להמשיךכמנהגם בחו"ל בענין קרה"ת דחוה"מ סוכות וכפי פסיקת הרמ"א, וזאת כאשר באה"ק האשכנזים נוהגים בזה כשיטת מרן השו"ע לקרוא אותו קרבן לד' עליות, וע"כ העלה הבכורי יעקב שכן יכולים ולא חיישינן ללא התגודדו היות כי כבר נהגו בחו"ל כשיטת הרמ"א שפוסק כשיטת רש"י.

ובאמת כלל זה מובא להרבה נושאים ולהרבה דינים, וניתן לתת דוגמה מוכרת ומפורסמת בדין ברכת אמירת הלל בראש חודש, אשר מרן השו"ע או"ח סי' תכב ס' ב פסק שיש אומרים שהציבור מברך עליו בתחלה "לקרוא את ההלל" אבל היחיד אינו מברך, ויש אומרים שאף הצבור אינו מברך וזאת שיטת הרמב"ם ושכן נוהגים בכל מלכות ארץ ישראל וסביבותיה. ומשום הכי הספרדים שהיו בחו"ל היו מברכים על ברכת ההלל בר"ח ושכן מנהג מרוקו, והשאלה שהתעוררה לאלו המרוקאים שהגיעו לא"י האם ימשיכו לברך כאשר מרן פסק שבאה"ק נוהגים שלא לברך. באשר האשכנזים הרמ"א חלק על מרן השו"ע, ואינו מחלק בין בני חו"ל לבני אה"ק ולדעתו גם יחיד מברך. העליה של יהודי מרוקו כאשר התקבצו יחד ויש להם בתי כנסיות לעצמם אשר מתפללים בסידור שלהם ובמנהגים שלהם כפי שעלו ממרוקו התעוררה השאלה במקום שמרן השו"ע פסק שבני אה"ק ינהגו אחרת בדין הברכה של ההלל בר"ח, כאשר עלה ארי מבבל מו"ר הגר"ש משאש זצ"ל אשר פסק שימשיכו לברך וכפי שהביא בספריו שו"ת שמש ומגן בח"ג ובח"ד אשר מנהג מרוקו ועדות המזרח וכל הגולה כמעט שמברכין ברכת "לקרוא את ההלל", פסק שם הגר"ש זצ"ל ח"ד סימן נח "היות כי כך נהגו בחוצה לארץ והם מקובצים יחד בביהכנ"ס שעליהם להמשיך ולברך על אף שמרן פסק שבאה"ק לא נהגו לברך, ושונה ספרדי שנולד באה"ק שיפסוק כשיטת מרן בזה מאשר ספרדי שעלה מחו"ל ששם היה מברך שימשיך לברך, כי יש לו דעות רבות בראשונים שמתירים לו לברך ולא חיישינן לסב"ל, כיון שנהגו כך, ואם ישנו ממנהגם לא נראה להם שאומרים הלל כמצוותו אלא קורא תהלים בעלמא. והוסיף הגר"ש משאש זצ"ל שכך הוא נוהג כאן באה"ק כשהוא נמצא במנין של אשכנזים, וכן במנין מבני מרוקו או רובו, אבל אם רוב בית הכנסת מתושבי הארץ שכבר נהגו שלא לברך אין למיעוט לכפות על הרוב ולברך, אלא עדיף שיעשו מנין מיוחד שלהם ויברכו". אמנם הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל חלק עליו ולדעתו "מנהג האשכנזים לברך על הלל בראש חודש "לקרוא את ההלל", אך הספרדים אין מברכים על ההלל בר”ח. ואין לספרדי לשנות ממנהגינו המיוסד על פי דעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ויעשו כולם אגודה אחת לנהוג כאן בארץ ישראל כפסקי מרן זיע"א. וגם יוצאי מרוקו צריכים לנהוג כאן בארץ ישראל כפי המנהג בארץ ישראל, שלא לברך על ההלל בראש חודש, וכמו שהעיד על המנהג מרן בשו"ע.

אשר ע"כ משמע מדברי הבכורי יעקב, שאשכנזי שהגיע מחו"ל שנהג בקרה"ת של חוה"מ סוכות כפי שכתב הרמ"א ורוצה להמשיך כך בהיותו באה"ק, אף שהאשכנזים באה"ק נוהגים כפסיקת השו"ע ושהרמ"א לא הגיה עליו כלום, הנה מסברא יכול הוא להמשיך ולא חוששים ללא תגדודדו כי כבר נהג כך בהיותו בחו"ל.

אמנם בסוף דבריו משמע שהוא מסתפק בזה וכותב "ואפשר שרק בחו"ל שכל יום ספק הוא דוחין לקרוא דבר חדש אבל בארץ ישראל שודאי הוא ואין ספיקא דיומא אין דוחין ודאי לקרוא דבר חדש".  ובאמת הוא כדברינו שכתבנו לעיל, כאשר כל הסיבה שאמרנו שיגיד קרבן של יום שלאחריו הוא כי יש ספיקא דיומא, אבל במקום שאין ספיקא דיומא כאה"ק אז אין מקום לבקש שיוסיפו עוד יום שלאחרי זה, ואדרבא אם יגידו כמנהג חו"ל יגיעו לחשוב שיש גם באה"ק ספיקא דיומא ח"ו, ואינו. ובכך אף שמאידך לדעת הרמ"א בכלל בכל השבתות לא קוראים פסוקים שכבר נקראו לראשון, הנה זה כאשר רוצה להוסיף כדי לכבד עוד אנשים ובאמת אין צורך לכך, אבל כאשר יש צורך כגון כאן שאין ספיקא דיומא וכן בשמחת תורה שאין ברירה אחרת כי צריך כל אחד לעלות וכן בדרך אפשר בשבת חתן,אז בזה הרמ"א מודה שניתן לקרוא מה שקראו לראשון עבור השני, וכפי שנראה בהמשך במקרים אלו.    ובאמת רוב ככל הפוסקים האשכנזיים הבינו שיטת הרמ"א כשיטת מרן השו"ע שבאה"ק קוראים לד' העליות קרבנו של היום.

וראה בספר ירושלים שנה א' סדר קרה"ת של חוה"מ סוכות למנהג האשכנזים באה"ק "בכל ימי הסוכות קוראים בתורה רק סדר מוסף היום הזה, וכן בתפילת מוסף יאמרו רק סדר היום, כי ספיקא דיומא אינו שייך כאן, ואת הסדר הזה קוראים לכל אחד מהד' קרואים". וכן מובא בספר ארץ ישראל סימן יג ובלוח ארץ ישראל להגאון ר' יחיאל מיכל טוקצינסקי זצ"ל אשר ביום א' דחוה"מ קוראים ד' פעמים, וביום השני לארבעת הקרואים, ולא קורים גם "וביום השלישי' וכו" כבחו"ל, משום שבא"י לא היה ספיקא דיומא, וכן אומרים בתפילת מוסף של כל יום ויום רק קרבן אותו היום, ופסיקה זאת היא לכל קהילות ישראל כולל לאשכנזים, וכפי שהובא בתוספתא דמגילה פ"ג ה"ג אשר בשני ביום השני בשלישי וביום השלישי וכו'. וכן פסק הגאון ז"ל הובא בביאור הגר"א אשר מדברי התוספתא דמגילה משמע שכל יום קורין רק אותו היום וראיה מכאן לשו"ע בחו"ל שאין קורין יום המחרת.

ובאמת סדר קרה"ת בחוה"מ סוכות לקהלות האשכנזים אשר נוהגים הם כקהלות הספרדים יסודתו בהררי קודש מתקופת גדולי הראשונים שישבו באה"ק, וזאת היה הרבה לפני הגעתם של תלמידי הגר"א לאה"ק (קהלת הפרושים) וכפי שנראה בהמשך אשר נהגו בכל קהלות האשכנזים באה"ק כפסיקת מרן השו"ע, והעמידו שיטת הרמ"א אשר לא הגיה אחרי מרן בשו"ע כי סובר הוא כמוהו לגבי אה"ק שקורין רק קרבנו של יום בלי להוסיף וזאת יעשו לד' העליות. וראה בספר בית יעקב על הרמב"ם הל' תפילה פי"ג הי"ג למהר"י בירב זצ"ל, שכתב שלפי הדעה הזאת (המובאת ברמ"א) הנה שלושת העולים הראשונים אינם חייבים לקרוא בפרשת היום גם בארץ-ישראל, וראה לכ"ק אדמו"ר הצ"צ פסקי דינים חידושים על הרמב"ם עמ' 686 בתגובה לדברי מרן הב"י הנ"ל והוסיף שבזמנו של מרן הב"י לא נהגו בעיה"ק ירושלים לקרוא כשיטתו. אבל נראה בהמשך שמהר"י בי רב אחרי ששמע שפסיקתו של מרן יסודתו בהררי קודש והיא מושרשת מדורי דורות באה"ק אמר "כזה ראה וקידש" ובאשר ההנהגה בעיה"ק ירושלים כפי שהביא רבנו הצ"צ גם נראה שנמנו וגמרו כשיטת מרן הב"י בכל אה"ק.

ה. וחזי הוית להגאון הערוך השלחן סי' תרס"ג ס' ב וס' ג אחרי שהביא מחלוקת בין מרן והרמ"א בחלוקת הפסוקים בקרה"ת של חוה"מ סוכות וכתב "אבל מנהגינו ע"פ רבינו הרמ"א שהראשון קורא וביום השני לוי קורא וביום השלישי וכן עליה שלישי קורא וביום הרביעי והרביעי קורא הספיקות "וביום השני" "וביום השלישי" וכן בכל יום, וזהו הכל בחו"לו אבל בא"י שאין שם ספיקא דיומא קורין כל הקרואים היום שלו". הרי ברור מדבריו שבזה גם הנוהגים אחרי הרמ"א באה"ק ינהגו כפסיקת מרן השו"ע, אשר הרמ"א הסכים עליו, ואף שהרמ"א בשאר השבתות וימים טובים אסר שלא לחזור על אותם הפסוקים שקראו לקורא הראשון לקרוא אותו כך לשני, וכאן זה גם לשלישי וגם לרביעי, הנה זה כאשר אין צורך אלא רק לכבד עוד אנשים או לתת עוד עליות "מוסיפים" אבל כאשר אין ברירה אחרת כגון כאן שלא ניתן לקרוא בקרבן של יום שלאחריו כי באה"ק אין ספיקא דיומא כמו בחו"ל מודה הרמ"א שניתן לקרוא לשני מה שקראו לראשון, וכן לכל ד' העליות.

כן בקדש חזיתי לרבה של ירושלים הגאון ר' צבי פסח פרנק זצ"ל שו"ת הר צבי או"ח א סי' סז אשר נשאל הוא מה יעשו בחוה"מ סוכות שכל הקרואים קוראים קריאה אחת וקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך. ובביה"כ לא היה לוי, האם ניתן לכהן לעמוד במקום הלוי אף שחוזר על אותם הפסוקים, והעלה שם שרצה רב אחד לומר שלא יקרא הכהן במקום לוי, דכיצד יתכן שהכהן יברך שתי ברכות על אותה הפרשה ובאותה הקריאה. והשיב על כך שהמנהג הוא ידוע, שאפילו בכה"ג הכהן קורא במקום לוי, דמשום כבוד צבור ותורה מותר לחזור ולברך אפילו באותה פרשה ואפילו אותו המברך. והנה, מה שכתב מרן הב"י או"ח סימן רפב בשם הריב"ש, שמותר לקרות עולים הרבה אעפ"י שקורא זה מה שקורא זה וחוזר ומברך ואין בכך כלום, שהרי בימי חנוכה ובחולו של מועד דסוכות קורא זה מה שקורא זה, ע"כ, וכן נהגו העולם ודלא כדכתב המרדכי בסוף מגילה בשם רבינו אפרים. והדרכי משה שם ס"ק ב כתב על דברי הב"י ואין אנו נוהגין כן אלא בשמחת תורה, ויעוין שם בפרישה ס"ק ו שכתב וז"ל: וצ"ע לפי מ"ש הד"מ על כהן ולוי שקראו בתורה בביהכנ"ס זה ואח"כ כבדום לקרות להן אותה הפרשה בביהכ"נ אחרת, דהיה נראה לאסור לפי"ז ולברך לפניה כיון שכבר בירך הוא עצמו זו הפרשה עצמה. ונראה לי דמשום כבוד צבור ותורה מותר לחזור ולברך כמ"ש לעיל סימן קלט בכיוצא בזה, עכ"ל, ועיין מג"א שם ס"ק טו וע"ש.

וע"כ חידש הגאון ההר צבי זצ"ל שאף שהנידון של הפרישה הוא על צבור אחר וביהכנ"ס אחר ונידון דידן הוא באותו ביהכ"נ ובאותו הצבור, מ"מ אין לחלק בכך, וראיה לכך מדברי הריב"ש סימן קיב שהובא בב"י שם, שכתב: ואם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא א' מאותם שעלו לקרות בתורה וכבר אמר הש"ץ קדיש אחר קריאת הפרשה, זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות מפני כבוד התורה ויברך על קריאתו תחילה, וסוף, דהא איכא למיגזר משום הנכנסים שלא ראוהו קורא בתורה. ובשלמא אם המפטיר הוא אותו שקרא אחרון, היה אפשר לומר שלא יחזור לקרות ולברך דבזמן מועט לא חיישינן משום הנכנסים וגם בזה יש לדון  עכ"ל. הרי, שאפילו באותו שקרא אחרון דן הריב"ש שהוא יחזור ויברך, אעפ"י שהוא באותה הפרשה, באותו ביהכנ"ס, באותו הציבור ובאותו המברך.

הרי ברור מדבריו, שעל אף שלא רק בדין שיקראו באה"ק ד' עליות את אותם הפסוקים, אלא אף אם אין לוי יתנו לעלות לאותו כהן שעלה בעליה הראשון לעלות שנית במקום לוי ויקראו את אותם הפסוקים, כי הפסוקים שנקראו לכהן לא יוצאים לידי קריאה אלא רק אחרי שיקראו אותם לעליה של לוי וכן לישראל וכן לרביעי, והיות כי באה"ק זה החלות של היום, היינו קרבנו של היום, לכן לכל עולה קוראים חלותו של יום אפילו שזה אותם פסוקים.

ומצאתי שכך חידש גם הגאון האגרות משה זצ"ל אשר נשאל הוא ע"י תלמידו בעל הרבבות אפרים זצ"ל הובא בשו"ת אגר"מ או"ח ח"ד סי' מ מה יהיה הדין אם שמע רק את הכהן או ששמע רק את העליה של הרביעי האם יצא ידי חובה, כי הרי בפשטות ניתן לומר היות שחזורים על אותם פסוקים אולי יצא ידי חובתו כששמע לדוגמה "ביום השני" מתחילתו ועד סופו באחת מהעליות, או דאמרינן שכל עוד שלא שמע את הד' העליות לא יצא וזאת אף שכל העליות חוזרות על אותם הפסוקים, ענה ע"כ הגאון האגר"מ שבכל זאת אינו יוצא ידי חובתו "אשר לכן פשוט שבחוה"מ אף בא"י בסוכות שאותם פסוקים שקורא הראשון קורין אותם כל הארבעה, מ"מ לא יצא ידי חובת קריאת התורה עד שישמע אותה מכל הארבעה קרואים, שהחיוב הוא לשמוע ד' גברי איך שכל אחד קרא לא פחות מתלתא פסוקי".

אשר על כן למדהו מדבריו, שחלות קרה"ת באה"ק, לכל העדות הן לספרדים הבאים לביתא יוסף והן לאשכנזים היוצאים ביד רמ"א, הוא שקוראים את ד' העליות בקרבנו של היום ואינו מוסיף כלום, כי באה"ק אין ספיקא דיומא, ובשונה מחו"ל.

ו. והנה בשנת תשמ"ט בליל ד' דחג הסוכות (אור לח"י תשרי) תשמ"ט, הרבי מביא חידוש אדיר אשר מתברר שהוא מבוסס על דברי הצ"צ (שהזכרנו למעלה), והוא על אודות סדר קרה"ת של חול המועד סוכות,  ובד' מילים הרבי נותן תפנית וחידוש, וכלשה"ק: "ואפילו אין ארץ ישראל" וזלה"ק: "וואס דאס איז דער אויפטו און דער אויסנאם לגבי כל השנה כולה, אפילו אין חג הסוכות עצמו – ניט לגבי שמע"צ נאר אין די שבעת ימי הסוכות – איז בנוגע צו דעם ערשט'ן טאג סוכות אפילו אין ארץ ישראל, אין חו"ל צו די ערשטע צוויי טעג סוכות, לייענט מען מער ניט פון קרבנות פון יום אחד, דערנאך אז ס'קומט דער ערשטער טאג חוה"מ סוכות אין חו"ל, ואפילו אין ארץ ישראל, לייענט מען דעמאלט פון כמה קרבנות פון כמה ימים קרבנות שלהם". ובתרגומו בלה"ק: "וזהו החידוש והיוצא מן הכלל לגבי כל השנה כולה, אפילו בנוגע לחג הסוכות עצמו, לא לגבי שמע"צ אלא בשבעת ימי הסוכות עצמם, שבנוגע ליום הראשון של סוכות אפילו בארץ ישראל, ובחו"ל בשני הימים הראשונים של סוכות, קוראים לא יותר מאשר קרבנות של יום אחד, אמנם כאשר מגיע יום ראשון של חול המועד סוכות בחו"ל, ואפילו בארץ ישראל, אזי קוראים בו קרבנות של כמה וכמה ימים.

הרבי מגלה ומחדש שיש מעלה בחול המועד סוכות יותר אפילו מיום טוב עצמו של סוכות, כי ביום טוב קוראים בקרה"ת רק הקרבנות של יום אחד ומאידך בחוה"מ קרבנות של כמה ימים, והמעלה הזאת נמצאת לא רק בחו"ל אלא אפילו באה"ק, ומדברי הרבי המעלה היא כוללת לכל עם ישראל (היינו גם לספרדים וגם לאשכנזים) וזאת אף שמרן הב"י בסימן תרס"ג חילק וכתב "ובארץ ישראל שאין שם ספיקא דיומא אין קורים בכל יום אלא קרבן היום. ומוכרחים לומר שהרבי מחדש זאת לכלל יהודי אה"ק בלי שום חלוקה, כי אם הרבי דיבר הוא לנוהגים כהרמ"א היה מדייק זאת ואפילו בארץ ישראל להנוהגים כהרמ"א או לאשכנזים, והוא חידוש גדול.

והנה אחרי השיחה, מיד אחרי שפנו לרבי (המזכיר הרי"ל גרונר ז"ל) ואמרו שלמעשה אין נוהגים כך באה"ק, מיד הורה לו הרבי למסור למניחי ההנחות להשמיט עניין זה מרשימת השיחה. ובכך המעיין בשיחה כפי שהובא בספר תורת מנחם, יראה שנכתב הנושא באופן כללי על אודות ענין המיוחד של חוה"מ סוכות וכן נכתב בשיחה הק': "וחידוש מיוחד בקריאה דחוה"מ סוכות לגבי קרה"ת דכל השנה כולה – שביום אחד לא רק שקורין קרבנות של שלשה ימים, כביום זה ד' דסוכות – "וביום השלישי" "וביום הרביעי" "וביום החמישי'  אלא עוד זאת שביום אחד פועלת קריאת קרבנות של ארבעה ימים – כי הקרבן שקורין בשבת חוה"מ שייך לכל ימי חוה"מ שהרי הקריאה דש"ק מוציאה פועלת על ימי השבוע השייכים לה, ובמילא ניתוסף פעולת קרבן של עוד יום לא רק שלשה ימים, אלא ארבעה ימים". היינו שהרבי השאיר את החידוש של פעולת הקריאה של חוה"מ סוכות לענין כללי בלי להכנס בין הנהוג בזה בחו"ל או באה"ק.

ודבר זה לא נגמר רק בזאת שהרבי הורה להוריד את המילים אלו, אלא גדולה מזאת כאשר הרה"ח ר' ברוך נאה זצ"ל כתב לרבי ביום כ"ב תמוז תש"נ, והודיע לרבי שהוא עומד לשנות בלוח כולל חב"ד, ע"פ השיחה הק' מחוה"מ סוכות תשמ"ט, ולכתוב מהיום אשר מנהג חסידי חב"ד באה"ק לנהוג בקרה"ת של חוה"מ סוכות כבני חו"ל.     ענה לו ע"כ הרבי ביום ר"ח מנחם אב תש"נ: "הנ"ל – משנה ראשונה, אחר-כך היו ידיעות שונות מ(מבקרי)  ארץ-הקודש (כוונת הדברים הוא שקודם שיפרסם, כדאי שיברר ככל הדרוש ויפרסם בצירוף מראי מקומות וכיו"ב) ". ובאמת היו שהבינו שכמו בשיחה עצמה, הרבי אינו מדבר כלל על הפסיקה הנכונה, אלא על מנהג הקיים בארץ ישראל, קיים, אשר כל הבירורים טרם הוכיחו את קיומו בדורותינו. אמנם על פניו הגר"ב נאה, הבין שהכוונה של הרבי הוא לכתוב בירור הלכתי בנושא, ולכך לא פירסם כל בירור של המצב המעשי, אלא כתב בירור הלכתי בנושא, עם ציון דברי הצמח צדק בנדון, ושלח אותם לרבי. והנה על אותו בירור ההלכתי, ששלח הוא לרבי ביום ט"ו מנחם אב תש"נ, הסיק שיש לנהוג כאותה "משנה ראשונה", וביקש שזו תהיה גם ה"משנה האחרונה" של הרבי,    וביקש את רשותו הקדוש לפרסם זאת בלוח. אמנם תשובתו של הרבי מיום ז' אלול תש"נ היתה חדה וחלקה וכתב בלה"ק: "לא ישנה ממה שנדפס כבר".

ובאמת כשנחשוב על הדברים הנ"ל, הרי ברור שהחידוש כאן הוא יותר גדול והוא להשריש פסיקה  בקריה"ת של חוה"מ סוכות לבני אה"ק ולהורות שינהגו בזה כבני חו"ל, מאשר להחזיר בזה פסיקת הרמ"א כפי שנפסקה להלכה בקריה"ת של חנוכה. כי הרי בקריה"ת של חוה"מ סוכות מפורש פסק מרן הב"י שבאה"ק יקראו אותו קרבן לכל העליות כי באה"ק אין שם ספיקא דיומא כמו בחו"ל, וכפי שפסקו מרן השו"ע והרמ"א לגבי בני חו"ל שיש אצליהם ספיקא דיומא. אבל באה"ק שאין את החשש יקראו לכל העליות קרבן של היום, והרמ"א הסכים עם מרן בזה כי לא הוסיף כלום אחריו, וכפי שידוע בזה כללי הפסיקה. ולכך ברור יותר לומר שבקריאה זאת כל בני אה"ק נוהגים כן ואין פוצה פה ומצפצף. ואז בא החידוש של הרבי והוא מבוסס על הצ"צ אשר גם בני אה"ק ינהגו כפי שנוהגים בחו"ל בקרה"ת של חוהמ"ס אפילו שאין ספיקא דיומא היינו לקרוא קרבנות של ימים הבאים, ומפשטות דברי הרבי פסיקה זאת היא עבור כולם גם לאשכנזים וגם לספרדים ואפילו שאין כאן חשש של ספיקא דיומא באה"ק. אבל בקרה"ת של חנוכה הרי שם הסיבה שפסק הרמ"א להוסיף בשלישי קרבן של היום הבא הוא לא משום ספיקא דיומא אלא כפי שהביא הכף החיים סי' תרפד ס"ק ט שיש סמך למנהג זה שהביא הרמ"א להוסיף קרבן של יום שלאחריו ממה דתנן בפרק ב' דתענית שאנשי מעמד היו קורין ביום הראשון בראשית ויהי רקיע, בשני יהי רקיע ויקוו המים וכן בכל יום ויום ועושין כן כדי לקרות לג' פסוקים מחודשים כיון דאפשר, וכן הובא בפר"ח.

הרי מנהג האשכנזים בקרה"ת בחנוכה הוא כפי שפסק הרמ"א (בשונה ממה שפסק בקרה"ת של חוה"מ סוכות) אשר קוראים בשלישי קרבן של היום שלאחריו וחולק בזה על מרן השו"ע, ושם אין הבדל בין בני חו"ל לבני אה"ק, ובכך באמת פלא אחרי שהרמ"א פסק כך וחולק על מרן השו"ע איך באה"ק בשונה מבחו"ל, קהלות אשכנזים פסקו אחרת בזאת מהרמ"א עצמו, ונהגו בזה כמנהג הספרדים, וע"ז בא הרבי והחזיר המנהג של חב"ד לנהוג כפי שפסק הרמ"א בעצמו והרבי אף מתפלא "מה גרם לספק בהנהגת חב"ד מפורסמת".

ובכך נכון שהרבי חידש בשיחה הק' משנת תשמ"ט בענין קריה"ת של חוה"מ סוכות לבני אה"ק לנהוג כבני חו"ל וזאת אף שמרן השו"ע והרמ"א סוברים שבני אה"ק שונים כי אצליהם אין ספיקא דיומא, ונכון שיש בזה יסוד ע"פ הצ"צ, ונכון שהרבי ציטט זאת בשיחה בחידושו במעלת ימי החוה"מ סוכות לגבי יום טוב של סוכות, אבל מיד אחרי השיחה, ביקש שלא יפרסמו זאת,ואף דאג ששני מניחי ההנחות יורידו זאת לחלוטין, ואף אחרי ששמעו שהתחילו לנהוג כך באה"ק ושרצה הגר"ב נאה לשנות ממה שכתוב בלוח כולל חב"ד ולחדש חידוש זה שאמר הרבי שיהיה להלכה ולמעשה ולנחלה לדורות, אשר מנהגנו הוא שבאה"ק נוהגים כבני חו"ל לענין קריה"ת של חוה"מ סוכות, שהוא חידוש עצום יותר מקריה"ת שבחנוכה, שהרבי החזיר פסיקת הרמ"א בזה והצ"צ ושכן מובא בסידור, והנה אף זאת ואף שהגר"ב נאה ביסס זאת על אדני פז בבירור הלכתי שכתב וגם הביא את דברי הצ"צ, מ"מ פסק הרבי בסכינא חריפתא "לא ישנה ממה שנדפס כבר" והוא כפי הנהוג באה"ק בקרב כל הקהלות וזאת ע"פ מרן והרמ"א שבחוה"מ סוכות אין קורין בכל יום אלא קרבן היום לבד וזאת לכל העולים, כי באה"ק אין ספיקא דיומא.

וברור הוא שאם רצונו של הרבי שינהגו בחב"ד אחרת כאשר הדברים מבוססים על פי הצ"צ, הרי הרבי היה מאשר זאת לר"ב נאה לשנות בשנת תש"נ בלוח של חסידי חב"ד שמנהג קרה"ת בחוה"מ סוכות לכלל אנ"ש גם לבני אה"ק כפי שנהוג בחו"ל, שמוסיפים עוד קרבנות שלאחריהם, וזה שהרבי שלל זאת, הוא כי רצה שבחב"ד באה"ק לא ישנו בדרך העולם, כי לא רק לדעת מרן שונה הקרה"ת לבני חו"ל לבני אה"ק בענין ספיקא דיומא אלא שכך גם פוסק הרמ"א לכל מקהלות האשכנזים באה"ק. וברור שלרבי היה אצלו כל השיקולים כולל הצ"צ הביכורי יעקב מהר"י בי רב (נראה בהמשך שיטתו) וגם הסיבה שהביא הכף החיים למנהג הנכון של הרמ"א בנוגע לקרה"ת בחנוכה וכמובן הרבי ידע שאצלנו בחב"ד לא נוהגים "בהוספות" כפי שנפוץ אצל הספרדים שמעלים "מוסיפים" וקוראים אותם הפסוקים (וכפי שנראה בהמשך), ובכל זאת הרבי הורה שלא ישנו כלום בזה למנהגנו מנהג חב"ד, ובכך ברור אר "אחרי המלך מי יעיז להשיב". וגם לצד האומר שמי אמר שזה שהרבי אמר לר"ב נאה שלא לשנות בלוח זה הוראה לנו שכך צריך לנהוג, אולי כחסידים נעשה כפי שאמר הרבי בשיחה בשנת תשמ"ט, הנה מה יגידו הם שהרבי דאג שלא יהיה מוזכר זאת בשיחה גם לא בדרך לימוד וכל שכן לא בדרך הלכה, לכן גם למי שנוהג לפי הרגש ולפי מה שנוהגים בבית רבנו שבבבל, הרי הרבי הוציא מהשיחה הקדושה כל משמעות של "ואפילו בארץ ישראל" והשאיר הלימוד באופן כללי, הרי בזה הוא הראה לנו שבאה"ק הנהוג להלכה ולמעשה כפי שנהגו מאז וכפי שנפסק בשו"ע והרמ"א אשר אין באה"ק ספיקא דיומא לכן אין קוראים בכל יום אלא קרבן היום בלבד.

• יש לציין שכאשר במשך כל המאמר אנחנו מזכירים שלקרוא סדר קרה"ת בחוה"מ סוכות באה"ק "כמנהג חו"ל" היינו הכוונה "על דרך כבחו"ל, כי יש עדיין שינוי קטן בקריאת העליה הרביעי, והוא שלכהן קורא בקרבן של אותו היום ללוי קורא ליום המחרת לישראל קורא ביום שלאחרי יום המחרת, והעולה הרביעי חוזר וקורא בקרבן אותו היום, ובזה שונה באה"ק מבחו"ל שברביעי בחו"ל קורא שני קרבנות היינו של אותו היום ושל מחרת כי בחו"ל יש ספיקא דיומא ובא"י אין ספיקא דיומא לכן ברביעי קורא רק קרבן של אותו היום.

ז. והנה היות כי הזכרנו ענין של המוסיפים אשר אצלנו מחמירים עד מאד שלא להוסיף על העליות ולקרוא אותם הפסוקים לכמה עולים, וכפי שמצוי אצל הספרדים וזאת כדי להרבות בעולים, הנה גם זאת שקל הרבי ובכל זאת בקש שלא לשנות וגם למחוק את החלק הזה שלא יה משמעות של שינוי בדין הזה.

ובאמת מצינו מובא בשו"ע אדה"ז בהלכות שבת או"ח סי' רפב ס' ד אשר שם מביא את הדין של "המוסיפים" בקרה"ת והביא שני הדעות ביש אומרים, אשר יש אומרים הראשון הוא שמותר לקרות עולים הרבה בפרשה אחת שחוזר וקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך ואין בזה חשש ברכה לבטלה וההוכחה היא שבחוה"מ של סוכות וכן בחנוכה עושים כן . אמנם מתנה שמ"מ אין השני עולה למנין השבעה קרואים המחוייבים בשבת אלא אם כן הוסיף עוד שלושה פסוקים שלא קראם הראשון, הרי בשיטה זו מתיר עליית מוסיפים והוכחה היא מקריה"ת של חוה"מ סוכות וכן בחנוכה.

ואחרי זאת כתב שיטת הי"א אשר לכתחילה אסור להשני לברך על הפסוקים שכבר בירך עליהם הראשון אלא א"כ יוסיף עליהם ג' פסוקים, ואין למדין מחוה"מ וחנוכה שאי אפשר בענין אחר. וכך פסק רבנו שכך נוהגים בכל השנה מלבד בשמחת תורה (שיש מנהג שכולם יעלו) וא"א בענין אחר אלא לעשות הרבה מוסיפים ואז לקרוא הרבה עולים בפרשה אחת, ואז כותב רבנו הזקן שהיות כך בשמחת תורה סומכין על הסברא הראשונה של הי"א הראשון שהביא בתחילת דבריו שמתיר מוסיפים אף לכתחילה. והוסיף האדה"ז שכן הדין במקצת מקומות בשבת חתונה שגם שם רוצים לכבד החתן אביו החתן אביו הכלה וזקנו ועוד מוזמנים, שניתן לסמוך על הסברא הראשונה שמתיר.

והנה באמת מנהגנו בשמחת תורה להעלות כמה ביחד ולא לעשות מוסיפים, אבל גם לשיטת הי"א השניה שהוא העיקר הרי כתב מפורש אדה"ז שלכתחילה אסור לברך אם לא הוסיף ג' פסוקים, אבל הוסיף שאין למדין מחוה"מ סוכות וחנוכה ששם א"א בענין אחר, הרי גם לשיטה הראשונה שמותר לכתחילה ולומדים זאת מקרה"ת של חוה"מ סוכות וחנוכה שעושין כן והוי הוכחה אז שמותר וגם אם לפי הי"א השני שהוא העיקר אשר אוסר לעשות זאת לכתחילה גם שם לא שלל שבחוה"מ סוכות וחנוכה עושים כן, אז נכון שזה לא כהוכחה שמותר לעשותו לכל השנה כולה אלא ששם בחוה"מ סוכות וחנוכה א"א בענין אחר.

הרי בחנוכה לדעת מרן השו"ע יקראו לעליה שלישי אותו קרבן היינו אותם הפסוקים שקראו בכהן ולוי היינו ביום השני של חנוכה יקראו "ביום השני" עד "מלאה קטורת" ללוי יקראו "פר בן בקר" עד "זה קרבן נתנאל בן צוער" ולישראל חוזר וקורא מ"ביום השני", ואז מתעורר ענין שקורא את השלישי באותם פסוקים של ראשון ושני. אבל לדעת הרמ"א אין החשש הזה כי לשלישי קורא קרבן של נשיא הבא היינו "ביום השלישי" ונכון שבאה"ק נהגו האשכנזים כשיטת מרן אף שהרמ"א חלק עליו, הנה מ"מ אנחנו כחסידי חב"ד אחרי הוראתו של הרבי בשנת תשי"ז באה"ק אשר פשוט שפסקינן כפי שמובא בסידור וכפסיקת הרמ"א הרי אין כאן כפילות וקריאה מאותם פסוקים, כי בשלישי קוראים מקרבן של הנשיא של היום שלאחריו. רק באשר הקרה"ת של חוה"מ סוכות ורק באה"ק היות כי שם לא ניתן בענין אחר כי אין חשש של ספיקא דיומא יקראו לכל העליות באותו קרבן ואותם הפסוקים וכפסיקת מרן השו"ע והרמ"א, והרי גם לשיטתנו וכפסיקת אדה"ז שאסור להשני לברך על הפסוקים שכבר בירך עליהם הראשון הנה הוציא מכלל איסור זה רבנו הזקן קריה"ת של חנוכה וחוה"מ סוכות כי שם א"א בענין אחר, וזאת הסיבה שאז יהיה מותר לעשותו ולסמוך על השיטה הראשונה שהתירו אף לכתחילה.

שוב ברור שהרבי ידע את כל הנ"ל, וגם מעבר ממה שמוזכר כאן, ובכל זאת לא קבע שיעשו שינוי בקרה"ת של חוה"מ סוכות בבני א"י, כפי שקבע שיעשו שינוי בקרה"ת של חנוכה בא"י, והוא  ע"פ הדברים שהזכרנו למעלה.

וגם מה שהוסיף אדה"ז לגבי שמח"ת כי יש ענין שכולם יעלו וכן לגבי שבת חתן אשר גם הם הוציאם מכלל האישור והתיר שיקראו לכמה מוסיפים אותם הפסוקים אף שנקראו כבר לראשון. ראה בשו"ת הצ"צ או"ח סי' לה               שהעלה בזלה"ק: "וכמדומה שכמו כן אצל אאזמו"ר הגאון ז"ל שהוא היה הקורא תמיד לא היו מוסיפין על שבעה קרואים אף בשבת שיש בה חתונה. משמע שגם בזה לא סמך להתיר, אף שהביאו בדרך אפשר בשולחנו הקדוש.  ובאשר שמח"ת היות שניתן לעשותו באופן שיעלו כמה ביחד או לעשותו במנינים נפרדים אז גם בזה מנהגנו שלא לעשות "מוסיפים" ושהשני יקרא בפסוקים שעלה הראשון. וראה בספר המנהגים שכתב הרבי במנהגי קריה"ת עמ' 31: "בקריה"ת בש"ק או ביו"ט אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים אבל לא להוסיף על מספר הקרואים. גם לא לקרות "אחרון" נוסף על שבעה הקרואים. אשר ע"כ בחוה"מ סוכות אשר אין אפשרות אחרת כאשר באה"ק אין כאן ספיקא דיומא כמו בחו"ל יקראו לכל העליות באותם הפסוקים של קרבן היום, ושכן פסק רבנו הזקן בכגון זה לפי שני הי"א כאשר הראשון לכתחילה והשני מותר כאשר אין ברירה אחרת.

והנה בשונה מסדר קרה"ת של חנוכה אשר שם הרמ"א פסק שלא כשיטת מרן הב"י באשר העליה של שלישי שלמרן השו"ע חוזר וקורא קרבן של נשיא של היום אמנם הרמ"א חלק, ולדעתו בעליה שלישי קורא את הפסוקים של הקרבן של נשיא שלאחריו, היינו ביום השני קורא וביום השלישי וכן בשאר הימים, הנה בקרה"ת של חוה"מ סוכות, בתחילת דבריו של מרן השו"ע, שפסק שביום ראשון קורא כהן וביום השני ולוי ביום השלישי והשלישי והרביעי חוזרים וקוראים זה והיינו השלישי יקרא וביום השני אך הרביעי יקרא שניהם ביום השני וביום השלישי משום ספיקא דיומא כד שאחד יקרא שני הספיקות וביו"ט שני אינו קורא וביום השני כדי שלא לזלזל ביו"ט לבלי להראות שיש בו חשש חול, ועל דרך זה קורין בכל הימים. הנה שם חלק עליו הרמ"א, ולדעתו הראשון קורא וביום השני, לוי וביום השלישי, שלישי וביום הרביעי, והרביעי קורא הספיקות וביום השני וביום השלישי, וכן בכל יום ורק בהושענה רבה יצטרך הכהן להתחיל מן וביום החמישי, לוי ביום השישי, שלישי וביום השביעי, והרביעי ביום הששי וביום השביעי, דא"א באופן אחר. וכשמרן השו"ע כתב בסוף הסעיף "אבל בארץ ישראל שאין שם ספיקא דיומא קוראין כל הקרואים היום שלו, כגון ביום שני קורין כולם וביום השני ובשלישי וביום השלישי וכן כולם על דרך זה, הנה על דברי מרן השו"ע האחרונים לא כתב ולא הוסיף כלום הרמ"א, כי הסכים לדבריו שרק כאשר יש ספיקא דיומא אז קוראין גם קרבן של יום שלאחרי זה, ולכן לא הגיה על דברי מרן האחרונים כשדבר על אופן הקרה"ת בא"י אשר ברור שסבר כמוהו, כי יכל הוא להגיה כפי שהגיה על דברי מרן הראשונים באופן חלוקת הפסוקים בקרה"ת בחו"ל.

ח. והנה הזכרנו לעיל את דברי כ"ק אדמו"ר הצ"צ אשר הביא את דברי הכנסת הגדולה הגהות ב"י סימן תרס"ג והביא דברי ראש ועטרת משפחתינו הגה"ק רבי לוי ן' חביב זצ"ל, רבה של עיה"ק ירושלם, שמה שפסק מרן השו"ע שבאה"ק אין ספיקא דיומא אין קוראים בכל יום כי אם פרשת היום בלבד, הנה הרלב"ח זצ"ל הביא שמנהג זה שכתב מרן היה בצפת ת"ו, אבל בירושלם היה המנהג שונה והוא לקרות בספקא דיומא בחו"ל ע"פ המנהג שכתב הרי"ף. אמנם המעיין שם בהמשך דברים אלו הנה כותב הכנה"ג, שהמנהג בעיר עזה, לקרוא ביום הראשון חולו של מועד שהוא יום שני לחג, לכהן קורא פרשת ביום השני, וללוי ביום השלישי, וישראל חוזר וקורא שתיהן, והעליה הרביעית קורא וביום השביעי. ומוסיף על כך הכנה"ג וז"ל: "ואולי בזמנו הרלב"ח ז"ל וביום השביעי כהן קורא ביום השביעי ולוי ביום השמיני וישראל שלישי קורא שתיהן וישראל הרביעי קורא וביום השביעי, ואולי בזמן הרלב"ח ז"ל כך היה המנהג אבל בזמן מרן השו"ע היה המנהג שווה בכל ארץ ישראל, ומתברר שאכן הדבר הזה הגיע על פי הוראת הרלב"ח ז"ל וכפי שהוא בעצמו הביאו בספרו שו"ת הרלב"ח סימן מט כאשר אחרי שכתב כל המנהגים והקשה עליהם בשקל"ו, הנה סיים עט"ר הרלב"חזצ"ל  את דבריו וכתב בזלה"ק: "אחר שעיינתי כראוי המנהג היותר כשר כפי הדין הוא מנהג צפת תוב"ב וכן ראוי לעשות" (היינו כמנהג מרן השו"ע) עכ"ל. 

הרי מדבריו למדנו שאף הגה"ק המהרלב"ח זצ"ל שהיה רבה של ירושלים אחרי שהקשה על שיטת מרן הב"י וכפי שהביאו באריכות כל השאלות בספרו שו"ת מהרלב"ח, בסוף הודה הוא שההלכה היא כפי שנהוג בעיה"ק צפת וכשיטת מרן הב"י בזה ושכן ראוי לעשות.

הוי ידוע שהנושא שבו אנחנו דנים בימינו האם בני אה"ק ינהגו בקרה"ת של חוה"מ סוכות בשונה מבני חו"ל או שניתן לנהוג ע"ד כבני חו"ל, הנה  דיון זה היה גם בזמנו של מרן הב"י ומהר"י בי רב ומהרלב"ח ושבכך תקופה ארוכה היו שינויים גם בקרב הקהלות הספרדים בירושלים לצפת ובעוד מקומות באה"ק. וניתן למצוא זאת מובא באריכות בספר תקון יששכר של הגה"ק רבי יששכר בן סוסאן מערבי זצ"ל מגדולי רבני צפת ת"ו בתקופת מרן הב"י והאר"י הק', והגאון הנ"ל נמנה כתלמידו המובהק של ראש ועטרת משפחתנו מרן הרלב"ח זצ"ל ולשם כך עלה מצפת והתיישב בירושלים.

הנה בלימוד דבריו שהובא בספרו שער מנהגות עמוד סט ניתן להבין מה שהתחרש באותה תקופה באה"ק בתקופת מרן הב"י ושאר גדולי דורו לאור פסיקת מרן בנושא קרה"ת בחוה"מ סוכות, ולשם כך להבנת הנושא נביא עיקרי הדברים כלשונם: "בארץ ישראל שאין מקדשין כי אם יום ראשון בלבד ויום שני לו אצלם הוא חול המועד שאין נוהגין בספק כלל, אין קורין רק דבר בעתו דבר יום ביומו, כיצד יום שני קורין כל הד' גברי כהן לוי ושני ישראלים בפרשת "וביום השני" לבד, שקורא אותה הכהן כולה וחוזר הלוי גם הוא וקורא אותה כולה וכן כל אחד מהשני ישראלים חוזר וקורא אותה כולה. זהו מנהג בני ארץ ישראל מנהג פשוט. וכן כשהלכתי לירושלם עה"ק תוב"ב נכנסתי שם יום ו' של סוכות והלכתי בבוקר יום המחרת לבית הכנסת שהוא יום ז' שהוא יום הושענה רבה וראיתי שקראו בו ד' גברי בפרשת וביום השביעי לבד שכמו שקראה הכהן כולה עד מנחתה ונסכה כך חזר וקרא אותו הלוי וכך חזרו וקראו אותה כל אחד ואחד מהשני ישראלים.

וממשיך הגה"ק ר' ישככר ן' סוסאן זצ"ל והביא עדות ששמע במנהג הקדמונים באה"ק אך לנהוג והביא כך בזה"ל: ואמר לי החכם השלם מוהר"ר ישועה יצ"ו, דיין המוסתערבים יצ"ו, תושבי הארץ תוב"ב שבגליל העליון, שכשבא לכאן החכם השלם הרב הגדול מהר"'ר יעקב בי רב זלה"ה, וראה שהיו כאן בקהלות שבאו מחוצה לארץ מנהגות שונות בזה שיש נוהגין בפרשת קרבן יום ביום לבד, ויש נוהגין בקרבנות שני ימים בכל יום, שאחזו כמנהג חוצה לארץ שבאו משם, ושאל אותו על כך איך הוא מנהגם אתם שאתם קדמונים בארץ בנים ואבות מעולם, ושנים קדמוניות והשיבו קרבן יום ביום לבד, ואמר להם ש"האמת אתכם והוא הטוב והישר" עכ"ל.

היינו אשר שאל הגה"ק מהר"י בי רב זצ"ל, שהיה מורו ורבו של מרן הב"י, והוא אחרי שהגיע מספרד והתיישב באה"ק, ושאל הוא מה  המנהג של אה"ק מדור דורות בסדר קרה"ת בחוה"מ סוכות, ורצה איש קדוש לדעת מה היה המקור של המנהג באה"ק, לשם כך שאל לדיין קהל המוסתערבים בצפת הדיין ר' ישועה הלוי, הדיין הנ"ל נפטר בשנת ה'ש"ו והוא קיבל סמיכה ממהר"י בי רב וגם ישב בבית דינו (מהר"י בי רב ורבי ישועה שניהם קבורים בבית העלמין של עיה"ק צפת) הגה"ק ר' ישועה זצ"ל היה יליד אה"ק ושורשיו ומשפחתו מאז ומתמיד מאה"ק, כי ידוע שבארץ ישראל נמצאו מוסתערבים בירושלים ובצפת ובישובים בגליל כמו פקיעין, עלמא, סכנין וכפר יסיף, שהיישוב היהודי בהם לא פסק מימי חורבן בית שני. ואחרי חורבן הבית נשארו בארץ ישראל. בשונה מהעדה המערבית אשר באו עם מנהגיהם מחו"ל כמדינת ספרד ופורטוגל ועוד, הנה הקהילה המוסתערבים לא קיבלו מנהגיהם של העדה המערבית בכמה דברים שהיה שונה ממנהג אה"ק, ובכך שמרו מנהג אה"ק הקדמון מדורי דורות.

ומסיבה זו שאל מהר"י בי רב זצ"ל לדיין שבבית דינו שהיה הדיין של הקהילה המוסתערבים, מה נהגו קהילות באה"ק במנהג זה של קריה"ת בחוה"מ סוכות, וענה לו ע"כ שהסדר באה"ק שכל ד' העליות קוראים אותם הפסוקים של קרבן של היום, ומנהג אה"ק היה לכל העדות ספרדים ואשכנזים, וזאת הסיבה שכך פסק מרן השו"ע כך ושהרמ"א הסכים על דבריו. וכששמע זאת מהר"י בי רב, ענה לו "האמת אתכם והוא הטוב והישר" ולא כפי שבאו אלו מחו"ל והביאו את מנהגם באה"ק והמשיכו כך כמנהג חו"ל לקרוא בקרבנות שני ימים בכל יום כאשר אחזו כמנהג חוצה לארץ בהיותם באה"ק.

יש לציין שעם השנים הקהל המערביים והקהל המוסתערבים נעשו כקהלה גדולה כאשר קבלו העדה המערבית את מנהגי אה"ק, וכן העיד רבה של קהילת המערבים בצפת, הגה"ק רבי יששכר ן' סוסאן זצ"ל, אשר בדורות שקדמו לו אירע בעיר מיזוג בין המערבים – יוצאי צפון אפריקה  – לבין המוסתערבים יושבי הארץ הקדמונים: "ואנו קהל המערביים יצ"ו שבצפת תוב"ב נהגנו כתושבים יצ"ו, קדמונינו שהיו תמיד מתפללין עמהם קהל אחד בכנסת אחת, מנהג אחד." אשר קהילות הספרדים שהגיעו מחו"ל ממרוקו מספרד מפורטוגל הנקראים "העדה המערבים" קבלו על עצמם מנהג קדמון של אה"ק.

וממשיך עוד הגאון ר' יששכר ן' סוסאן זצ"ל בספרו שם וז"ל: והאמת שגם אנו קהלת מערביים יצ"ו אשר פה צפת תוב"ב עד עתה היינו נוהגין כמנהג חוצה לארץ שלא דקדקנו על הדברים. ומקודם כן סדרתי בספרי זה סתם מנהג אחד לכל לבני ארץ ישראל ולבני חוצה לארץ כפי מה שראיתי נוהגין היינו בקהלתינו יצ"ו, וכשראה כן החכם הרב ישועה יצ"ו שהייתי מגיה עמו זה הספר כשהשלמתיו כשהגענו עד כאן, אמר לי טעות הדבר הזה ומעולם לא נהגנו כן אנו תושבי הארץ ולא אבותינו ואבות אבותינו אלא פרשת קרבן יום ביומו לבד, ואז הוא שאמר ליה מהרב הנז' ז"ל (מהר"י בי רב) והוא החזירני לחלק ולסדר לבני ארץ ישראל זה הסדר שעתה סדרתי, ומאותו עת חזרנו גם אנו בקהלתנו המערביים יצ"ו ושלא לקרות בכל יום אלא על קרבנו בלבד ובו ראוי לנהוג שהוא האמת בארץ וטוב וישר בעיני אלקים ואדם" עכ"ל.

ט. הנה כפי שהזכרנו למעלה שורש פסיקה זו של קרה"ת בחוה"מ סוכות הושרשה מקדמא ע"י אנשי קודש מבני העליה באה"ק ובקרתא דשופריא, וזאת הרבה לפני בואו של מרן הב"י ובואם של מורו ורבו מהר"י בירב ורבנו הרלב"ח אלא הנהוג היה כך בכל אה"ק לכל ק"ק לקרוא רק הקרבן של היום עבור הד' עולים לתורה וזאת כי באה"ק אין ספיקא דיומא, ואף שגדולי הפוסקים כמהר"י בירב ומהרלב"ח ומהר"י ן' סוסאן ועוד גדולי ומאורי ישראל, שבאו מחו"ל ממדינת ספרד וסלוניק או מרוקו והמשיכו במנהגם, הנה  אחרי שקבלו מגאוני אה"ק אשר חיו כל חייהם באה"ק ולא שבאו מחו"ל, אשר המנהג מאז ומתמיד לקרוא קרבנו של יום לכל העליות הרי מיד קבלו הדברים ושינו את פסיקתם, ופסקו כפסיקת מרן הב"י ובפשטות פסיקת הרמ"א.

ובכך מפורש יוצא שההנהגה זאת באה"ק היא לא הגיע כפי שכמה חשבו מתקופת תלמידי הגר"א שעלו לאה"ק אלו שנקראו ק"ק הפרושים אלא הרבה לפניו. וזאת כפי שכתבנו שגם גדולי ומאורי ישראל הספרדים שהגיעו מספרד או מפורטוגל או מסלוניק או ממרוקו ובאו להתיישב באה"ק בירושלים או בצפת היו צריכים לפעמים לוותר על פסיקתם ומנהגם שנהגו בחוץ לארץ וזאת לטובת מנהגי ופסיקת אה"ק וכפי שהזכרנו כאשר העדה המערבים היו כפופים לעדה של המסתערבים, הם אלו היהודים ילידי א"י עוד מימי חורבן בית שני, אשר במרוצת הדורות היו הם היחידים ששלטו באה"ק בין ירושלים וצפת כאשר היו היחידים ששלטו בשפה הערבית והיו קרובים לממשל שהיה באה"ק בכל אותם תקופות, ואשר היו דומים בלבושם ללבוש הערבים ילידי הארץ, ושמרו על הפסיקה והמנהגים שהיה באה"ק מדורי דורות. בשונה לאותם הספרדים שעלו מחו"ל לא"י אשר דברו בעיקר בשפה "לדינו" ואשר לבושם נבדל מזה של ילדי הארץ, ופסיקתם היתה שונה בכמה מקומות ממה שנהגו באה"ק. הנה בשנות המאה הי"ז המסתערבים היו הקהלות העיקריות שהיו באה"ק וגם בבואם של הספרדים מחו"ל לאה"ק הנקראים הקהלות המערבים עדיין נקבעו ע"פ הקהלות המסתערבים שהם הספרדים בני אה"ק. והרי ידוע שבאותה תקופה האשכנזים היו במיעוט האנ"ק, ובכך כל מנהגי ארץ ישראל ופסיקתו היו ע"פ מנהגי ופסיקת הספרדים.

גם בתקופת רבי יצחק שולאל והרלב"ח ואחריו המהרי"ט והרדב"ז כשעלה הגאון הרב אפרים פיש אשכנזי זצ"ל בשנת ה'שמ"ט (בשנת 1588) לירושלים וכיהן כרב הראשון האשכנזי בעיר, וזאת אחרי שישב כאב"ד בבריסק, הגאון הנ"ל היה חתנו של המהרש"ל והיה מורו של הב"ח, נהג הוא בהיותו בירושלים, במקום שהיה מנהג אה"ק כפסיקתו של הספרדים שבאה"ק. וניתן לראות במיוחד כאשר כל עניני השחיטה וענייני הקבורה וכן מסמכי הנישואין והגירושין היו בידיהם של חכמי הספרדים והלכו באה"ק ע"פ פסיקת רבני הספרדים, גם לאותם המיעוטים שבאו מארץ אשכנז נהגו כך. ולשם כך כשהתעוררו שאלות לגר"א פיש זצ"ל לבני קהילתו קהלת האשכנזים היה מפנה השאלה לגדולי חכמי הספרדים מעיה"ק צפת וממצרים, ובאשר ההנהגה כאשר היה מנהג ארץ ישראל קדמון היה נוהג כך.

וניתן למצוא שגם הגאון רבי בצלאל אשכנזי זצ"ל בעל השיטה מקובצת, אשר אביו עלה מאשכנז לאה"ק, הנה הגר"ב אשכנזי זצ"ל למד תורה אצל מורו הרדב"ז ואצל מורו הגאון רבי ישראל די קוריאל זצ"ל (הידוע בשמו הריד"ק) ובהיותו הרב האשכנזי בעיה"ק ירושלים ולפני זה בהיותו במצרים נהג כפסיקת חכמי הספרדים ממצרים ומצפת וירושלים, ולכן היה מקובל ומנהיג של קהלה הספרדית שהייתה העיקרית וגם מקהלה הקטנה האשכנזית.

ובכך ברור שהרבה לפני בואם של תלמידי הגר"א נהגו הקהלות של האשכנזים באה"ק בהרבה נושאים ובמיוחד במנהג ופסיקה שמושרשת באה"ק, כפי שהיה נהוג במנהגי ובפסיקת גאוני אה"ק כהגאונים הקדושים      הראשוני לציון רבי משה גלאנטי, רבי משה חגי'ז, ועט"ר רבי משה חביב זצ"ל, אשר עליהם ניתו להגיד "כי ממשה ועד משה". וכבר מאותו זמן נהגו בקרה"ת של חוה"מ סוכות לקרוא רק את החלק של קרבן היום בלבד לכל   העליות שבתורה.

הדור נאה, שבתקופה של עשרות שנים היה חל איסור על התיישבות אשכנזים בירושלים, ובכך תקופת הפרושים היא באה הרבה אחרי זה כאשר בואם של הפרושים היתה בשנת ה'תקס"ט (1809 למנינם) לכן מנהג האשכנזים באה"ק שורשה הרבה לפניהם. כפי שאמרנו תלמידי הגר"א שהם רבי מנחם מענדל משקלוב רבי עזריאל משקלוב ורבי בנימין ריבלין משקלוב הגיעו הם הראשונים מקבוצת תלמידי הגר"א וזאת בשנת תקס"ט, והיות כי לא יכלו להתיישב בירושלים בגלל האיסור שחל באותו זמן, באו הם להתיישב בעיה"ק צפת. רק בשנת תקע"א –  1811 הגיע רבי הלל ריבלין לירושלים כשהוא לבוש בתלבושת יהודי ספרדי. רבי שלמה מטלאטשיין הצטרף איתו בשנת תקע"ו –  1815 ולשם כך המתיישבים האשכנזים שכרו את בית הכנסת העתיק "אור החיים" והתפללו שם בחשאי במשך ימות השבוע וכדי שלא לעורר תשומת לב הצטרפו למנין ספרדי לתפילות שבתות ומועדים ובימי חוה"מ ששם התפילות יותר באריכות ושם התפללו כפי מנהג ונוסח הספרדים.

עם הזמן יחסי הקרבה שררו בין תלמידי הגר"א והחכמים הספרדים, כאשר רבי הלל ריבלין לימד את תורת רבו הגר"א בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שהיה שייך לק"ק ספרדים, וכן רבי מנחם מענדל משקלוב שהיה מקובל התקבל בישבת הרש"ש ישיבת בית אל בירושלים בראשותו של נכדו של הרש"ש הגה"ק רבי אברהם מזרחי – שרעבי זצ"ל וכן רבי ישראל משקלוב שנשאר בצפת התכתב עם הגאון רבי יוסף חזן זצ"ל בענייני ציבור. ועם כל זאת קהלות הספרדים שהיו מעוניינים לשמור על הצביון הספרדי בעיר ירושלים ת"ו שכנעו את קבוצת התושבים האשכנזים להגביל את מספר העולים לירושלים, ובכך האשכנזים קבלו את תנאי הקהלות הספרדים וזאת בעיקר בעיר ירושלים ת"ו.

ובכן בין היהודים האשכנזים שחיו באותה תקופה בירושלים ניתן למנות רבי חיים הורוויץ מח"ס חיבת ירושלים וכן רבי אהרן משה מברודי תלמידו של החוזה מלובלין. באשר קהלות החסידים באו הרבה זמן אחרי לירושלים כאשר במשך המאה הי"ח עלו החסידים והתישבו בעיר הקודש צפת ובעיה"ק טבריה ת"ו וזאת בשנת תקל"ז בראשם הגה"ק רבי מנחם מענדל מויטבסק ולא הגיעו לגור בירושלים בגלל איסור שהיה חל באותה תקופה עקקי הממשל. ובאשר רבי גרשון מקיטוב התלבש הוא כספרדי וחי והתגורר בירושלים אבל היה יוצא מן הכלל. בעיקר הקהלה החסידים התפתחה בירושלים ע"י האדמו"ר הקדוש מלעלוב הגה"ק רבי משה בידרמן זצ"ל בשנות החמישים למאה הי"ט, ולשם כך  פתחו לטובת קהלות האשכנזים ג' כוללי צדקה "כולל וואהלין" "כולל גליציה" "כולל חב"ד" עד אז היו נמצאים תחת הקהלות של הספרדים שהיו דואגים לעניי הקהלות כולל לאשכנזים.

ובכן הרעיון של בית דין רבני אשכנזי הפך למציאות רק בשנות הארבעים למאה הי"ט, כי עד אז כל קהלות האשכנזים כולל הפרושים וכולל אלו שאר האשכנזים שחיו בירושלים היו תלויים בספרדים, פתיחת הבית דין הראשון בירושלים לאשכנזים נעשה ע"י מהר"ש סלנט זצ"ל וזאת בשנת תר"א – 1841 אשר עמו ישבו הגאונים רבי אורי שבתי והגאון ר' בנימין דוד מוילנא, בית דין זה ישב בחדר קטן של החורבה בירושלים.

ולכן לפחות במנהגי ופסיקת השו"ע שהיה הנהוג באה"ק מאז ומתמיד, קבלו כל הקהלות כולל הק"ק של האשכנזים באה"ק, ובכך המשיכו כך עד היום הזה, ופסיקה והנהגה לסדר קרה"ת בחוה"מ סוכות באה"ק יסודתו מאה"ק מקדמא דינא, וידוע ששמרו את ההנהגה והפסיקה מחורבן בית שני.

י. והנה ניתן למצוא היום בכמה נושאים שהקהלות האשכנזים באה"ק שנוהגים כמנהג הספרדים הקדמונים, ולשם כך אתן שתי דוגמאות, והמה מובאים בכמה תשובות שבספרי שו"ת ריח השדה ושו"ת חם השמש,        דוגמה ראשונה היא  בענין כשרות של ניקור הלשון של הבהמה ע"מ להכשירה, והענין השני שנביא הוא ממה שהנהוג כאן בבתי דינים שבאה"ק אשר העמידם הגרצ"פ פראנק זצ"ל רבה וראב"ד ירושלים, והוא בנוסח וכתיבת הגט אשר גם בגט שהמגרש הוא אשכנזי, והוא מבוסס על פי פסיקת ראש ועטרת משפחתנו רבה של ירושלים והראשל"צ הגאון רבי משה חביב זצ"ל ע"פ פסיקתו כפי שהביא בספרו הקדוש גט פשוט, וכן אחרי חכמי הספרדים ובתי דינים באה"ק ובירושלים הספרדים.  

בענין הראשון: והוא על אודות ההכשרה ע"י ניקור חוטי הדם שבלשון, הבאתי בתשובתי שם בספרי חם השמש על הלכות כשרות וז"ל שם בתשובה: "ואחרי בירור יסודי ודו"ח היטב אצל גדולי המנקרים באה"ק, שאלתי לאותם המנקרים הזקנים שזוכרים על הנהוג בענין זה בירושלים. ונוודעתי שתקנה זו שלא לנקר את הלשון ולא לחוש לגדולי הפוסקים המצריכים זאת לכתחילה, נובע מתקנה שעשו גאוני ירושלים ובראשם מהרי"ל דיסקין זצ"ל ומהר"ש סאלענט זצ"ל כאשר הקימו לראשונה גוף הכשרות עבור הקהילות האשכנזיות בא"י.

ויעיד ע"כ מכתבו של הרב הראשי לישראל הראשון, הגאון מהרא"י קוק זצ"ל במכתב ששלח להגאון מהרח"ע גראדזענסקי זצ"ל מווילנא. ואותו מכתב מובא בספרו דעת כהן סי' רכג וז"ל: ובענין הניקור של חוטי הדם, האמת היא שנוהגים פה להקל בזה גם אצל האשכנזים, מפני שהספרדים נוהגים מעולם לסמוך על החתיכה והמליחה, אע"פ שכאן מוכרים את הבשר עם העצמות, מ"מ הם מחזיקים שהחתיכה של החלקים הקטנים, כמו שנהוג פה, היא מספיקה מדינא. והגאון ר' שמואל סאלענט ז"ל קיבל את המנהג הזה מהספרדים, בעת אשר נקבעה שחיטה אשכנזית מיוחדת, ונמשך כן ג"כ בימי הנהגת הגאון מוהרמ"א מקליש ז"ל, וכשבא הנה מרן הגאון מוהרי"ל דיסקין זצ"ל היה העסק של כשרות הבשר כמעט כולו תחת הנהגתו, והוא ג"כ השאיר את המנהג הזה, ועל יסוד זה נתפשט מנהג ספרדי זה בכל א"י גם אצל האשכנזים. וע"כ אע"פ שאין דעתי ודעת רבנים מידידינו נוחה מזה, כעת שהעדה האשכנזית היא כמעט העיקרית פעה"ק ת"ו, מ"מ אי אפשר לשנות פה את המנהג עכ"ל. ומשום הכי הגרא"י קוק ז"ל הגיה בלוח הניקור הנהוג בירושלים, של הגאון ר' בצלאל הכהן ז"ל מווילנא שמנהג א"י הוא כדינא דגמ' שלענין חוטי הדם סומכים על חתיכה ומליחה.

אמנם קיבלתי עדות נאמנה מנכד הגר"ד המבורגר זצ"ל שהיה בין המנקרים שהתמנו ע"י הגאונים מהרי"ל דיסקין ומהר"ש סאלענט זצ"ל, וסיפר לי שאף שהנהוג היה בא"י שלגבי חוטי הדם   של הלשון לעשות כמנהג הספרדים שמספיק ע"י חתך, מ"מ כשהיה עושה זאת בשביל ב"ב, היה מנקר ומוציא את חוטי הדם שבלשון, וכן בשאר חלקי הבשר היה נוהג כך.

ובאמת אותה הלכה שלא לנקר וליטול חוטי הדם שבבשר, תפסו אותה רק באה"ק, וזאת ע"פ הטעם שהזכרנו לעיל, שהישוב בא"י היה מקודם מהספרדים, והשחיטה היתה תחת ידם, לכן כשהגיעו האשכנזים המשיכו בענין זה כמנהג הספרדים לחתוך ולא להוציא חוטי הדם. אמנם בחו"ל מנהג האשכנזים היה ליטול ולהוציא את חוטי הדם,  וזאת כי חששו לדברי המהרש"ל וסיעתו, שלכתחילה חייבים ליטול ולא לחתוך.

ובלוח הניקור להגרב"צ הכהן ז"ל שהיה נחשב מגדולי המנקרים של ע"ת ווילנא, ובסוף ימיו היה חי בירושלים, הובא לגבי ניקור הלשון בזה"ל: והנה אף שמנהגנו בחוץ לארץ הוא ליטול ולהוציא את חוטי הדם שבלשון, וכן אנחנו נוהגים לעשות בכל חוטי דם שבבשר, וכן נוהגים בכל קהילות האשכנזים, מ"מ מנהג האשכנזים פה ירושלים ת"ו,  הוא להתיר חוטי דם ע"י חתיכה ומליחה בלבד. וזאת מאחר שהישוב דפה היה מקודם מהספרדים, וכן השחיטה היתה תחת ידם, וכל ההדרכות בענין הכשר הבשר היו כמנהגם, והם  נהגו לחתוך חוטי הדם ולא ליטלן, ולכן  גם אח"כ כאשר נתייסדה השחיטה האשכנזית באה"ק, החליטו הרבנים הגאונים מהרי"ל דיסקין ומהר"ש סאלענט זצ"ל,  שלא לשנות ממנהג הספרדים. וזאת מאחר שמה שנוטלין חוטי הדם בחוץ לארץ, הוא רק מצד חומרא, ולא רצו בזה לשנות ממנהג המקובל, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים, וכמו שפסק הפר"ח יו"ד סי סד ס' כב שבמקום שאסרו רק ממנהג, אין לבטל היכא שנהגו להתיר, עכ"ל .

בענין השני: בנוסח כתיבת הגט, הנה בתאריך של החודש: ראה לשו"ע אבהע"ז סי 'קכו ס' ד ושכן המנהג בבתי דינים לכתוב לספרדי בלא ב' בהתחלה לדוגמה "שבעה עשר יום" וכן פסק עט"ר מרן הגט פשוט ס"ק ט"ז ורק בגיטין אשכנזים כותבים אותו באות ב' "בשבעה עשר יום", וכמשמעות הרמ"א שלכתחילה כותבים אותו באות ב' וראה למרן הגט פשוט שאם לא כתב לאשכנזי או שכתב לספרדי אין זה מעכב.

 צריך בגט להזכיר מקום של כתיבתו, למשל "כאן בפאריש מתא דיתבא על נהר שינא ועל נהר ביברא ועל מי מעינות", וכן בגט כשמזכירים מקום עמידת האיש והאשה, הנה יש שינוי בין גט לבעל ספרדי לבעל אשכנזי, כאשר בגט אשכנזי מזכיר "בפאריש מתא דיתבא וכו". והוא כפי שמובא בסדר הגט להרמ"א. אמנם ראה למרן עט"ר מהר"ם חביב זצ"ל בספרו גט פשוט סי' קכח ס"ק לד שהנהוג בירושלים שלא כותבים בעמידת האיש והאשה את סימני העיר, אלא רק "העומד היום בירושלים הנזכרת" או בכגון זה "בפאריש הנזכרת" וכן לגבי האשה "העומדת היום בפאריש הנזכרת" וסיים מרן הגט פשוט, ועל זה נאמר נהרא נהרא ופשטיה". בפועל בבתי דינים באה"ק, לא מזכירים שוב את סימני העיר כאשר מזכירים עמידת האיש והאשה אלא כותבים "הנזכרת" וזאת גם לגט ספרדי וגם לגט אשכנזי.

בענין כתיבתו בגט של המילים: "וכל שום אחרן וחניכא (או "חניכה" עם אות ה') דאית לי ולאהבתי ולאתרי" וכן אחרי שמות האשה ואביה "וכל שום אחרן וחניכא (או "חניכה" עם אות ה')דאית ליכי ולאהבהתיכי ולאתריכי". הנה ידועה המחלוקת בין מרן השו"ע והרמ"א אבהע"ז סי' קכט ס' ח שלדעת מרן יכתבו אותו, אמנם להרמ"א אין כותבים, והמחלוקת היא תלויה בפירוש המשנה בגיטין דף לד "התקין ר"ג שיהיו כותבים איש פלוני וכל שום שיש לו, ושם כתבו התוס' בשם הבה"ג שצריך לכתוב "וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי. אמנם ר"ת חלק עליו דזמנין אתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו שם הכתוב בגט, ואתו למימר שאין זה הוא המגרש, ולכן תיקן ר"ת לכתוב "אני פלוני דמתקרי פלוני כשיש לו עוד שם". אמנם מרן הב"י כתב בשם הר"ן שמדברי הראב"ד משמע שהכי פירושו "התקין ר"ג שיהיו כותבים איש פלוני כלומר שני השמות שיש לו בפירוש, ומפני שחשש לשם לווי וחניכה התקין שיהיו כותבים גם כן "וכל שום" וכן היה כותב "פלוני דמתקרי פלוני וכל שום אחרן וכו"' ובאמת ככה דעת הפוסקים וכן פסק הרשב"א וכן כתב הרב המגיד וכ"כ הגהות מיימוניות ורבינו ירוחם וכן פסק הרא"ש שאע"פ שידענו בוודאי שאין לו שם וחניכא אחרת מ"מ כותבים "וכל שום וחניכא" ואינו נמנע, וכיון שנהגו לכתוב כן שוב לא חוששים למיחזי כשקרא". וכן נפסק להלכה ולמעשה שאפילו אם אין לאיש או לאשה אלא שם אחד בלבד בלי שום שם אחר או כינוי או קיצור יכתבו בכל זאת "וכל שום אחרן וכו"' ומשום הכי התפשטה ההלכה שבגיטין של בעל ספרדי כותבים "וכל שום וכו" גם לבעל וגם לאשה גם כאשר אין להם שום שם אחר או כינוי או קיצור מלבד אלו שנכתבו בגט וכשיטת מרן הב"י. ובגיטין של אשכנזים לא יכתבו וכדעת הרמ"א. אמנם גם זה אינו כי המעיין בדברי המהרש"ל שהיה מגדולי פוסקי אשכנז, פסק הוא שבאשכנז ובשאר ארצות נהגו ע"פ בה"ג לכתוב "וכל שום וחניכא" וכפסיקת הראב"ד, הרי לפ"ז לאו כל האשכנזים הולכים בשיטת הרמ"א בזה, אלא יכתבו "וכל שום" לאיש ולאשה גם במקום שכבר כתבו בגט כל השמות ואין לה שמות עוד או כינוי או קיצור. בפועל בחו"ל עומדים בהבדל הזה בין בעל ספרדי לבעל אשכנזי ובבעל אשכנזי לא יכתבו "וכל שו'ם" וכן אחרי שמות האשה, אמנם הפסיקה הרווחת בבתי דינים באה"ק אשר גם בגיטין למגרשים אשכנזים כותבים "וכל שום" ובאמת ניתן לומר שבדבר זה פותר כמה בעיות וחשש בשמות אם לא הזכירו אותו בגט. וכן היו מעשים בבית הדין הרבני אשר הסופר לא רשם "וכל שום" בגט אשכנזי והצריך הדיין לכתוב גט מחדש. ועיין לעט"ר מרן הגט פשוט סי' קכט ס"ק מב שאם שולחים הגט למקום אחר ובמקום הכתיבה נוהגים לכתוב וכל שום ובמקום נתינה לא כותבים, אף שבעלמא הולכים אחרי מקום הנתינה מ"מ יכתבו "וכל שום" כמנהג מקום הכתיבה וזאת אף לכתחילה ולא חיישינן ללעז, וכ"ש אם זה במקום הנתינה שכותבים "וכל שום" שיכתבו. ועיין בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן זצ"ל ח"ב סי' לד שכך הפסיקה הרווחת בבתי דינים באה"ק שגם לאשכנזי יכתבו "וכל שום וכו"'.

באשר כתיבת המילים: "מן שמי" בגט, אשר פירושו הוא "מכחי" ור"ל שום אחד לא ימחא בידיך מטעמי. והנה מובא בב"י סי' קכו סעיף מ' בשם שו"ת הרשב"א ח"א סי' תקצח ושכן פסק מרן השו"ע שנהגו לכתוב "מן שמי" משמע שכותבין כן רק מחמת המנהג. אמנם הרמ"א שם כתב בי"א שאין כותבין כלל "מן שמי" וכן נוהגין במדינות אלו, וטעמו שאין צורך לכותבו, כי הרי כל שנתן לה גיטה היאך יכול למחות בידה משמו ועוד כאשר לשון זה לא מצאנו בגמרא ולא בשום מקום. וראה עוד בשו"ת הרדב"ז סי' תתק"ל שנשאל האם נחשב לשינוי מטבע שטבעו חכמים בגיטין וענה שם שאין זה שינוי משום שלא נאמר דין זה אלא בלשונות שדקדקו חכמים שיש בהם שתי משמעויות אבל הכא בין שיכתוב "מן שמי" או לא יכתוב אינו משנה המשמעות.  וחזי הוית בספר שער המפקד ח"ב הל' גיטין שתמה על הרב לחם שלמה שאם השמיטו "מן שמי" התיר רק במקום עיגון, ושאל מנא ליה חומרא זו נגד כל הני פוסקים כמרן הגט פשוט והגט מקושר והכנה"ג שהכשירו בזה אם השמיטו וזאת אף שלא במקום עיגון כלל. וע"ש שהביא שמה שכתב הרב פרי האדמה בעובדא שהצריכוהו לכתוב גט אחר הנה זה דוקא כשעדיין לא סיים את הגט אך אם כבר נכתב הגט ונחתם אפשר ליתנו לידי האשה. ותמיהתו שהיתה על הלחם שלמה יש לתמוה גם על הרב ויחי יוסף דף קכח שהכשיר בזה אם כבר ניתן ובמקום עיגון, והוא נגד הפוסקים שהזכרנו שהתירו אף לכתחילה. ובכך הנהוג הוא שבגט ספרדי יכתבו אותם מילים "מן שמי" ולגט אשכנזי לא יכתבו. אמנם המנהג בבתי הדין בירושלים שאף בגט אשכנזי הנהוג הוא לכתוב "מן שמי".

הרי לנו שני דוגמאות שאף שמצאנו שהרמ"א וגדולי פוסקי האשכנזים כהמרש"ל ועוד חלקו על מרן השו"ע ובכך ההנהגה לאשכנזי שונה מאשר עבור הספרדי בדברים שהתקבלו מדורי דורות בהנהגה ןבפסיקה באה"ק אף לאשכנזים נוהגים כך, ובמקרים שהבאנו נוהגים לאשכנזים כפסיקת הספרדים. והוא הנהגה שהיתה בירושלים שהתפשטה בכל אה"ק.

יא. אשר על כן הרי ברור מדברינו, שלא רק בני אשכנז קבלו בזאת פסיקת אה"ק אלא אף גדולי ישראל ובראשם מרן הב"י ומורו מהר"י בי רב ורבנו עט"ר המהרלב"ח ותלמידו מהר"י ן' סוסאן אשר באו מספרד וממרוקו ומסלוניק אף שבענין זה המשיכו לנהוג כמנהג חו"ל בקרה"ת של חוה"מ סוכות, הנה אחרי ששמעו שבאה"ק היות כי אין ספיקא דיומא נהגו מדורי דורות לקרוא רק קרבן של היום, לד' העליות ושכן העיד מהר"י הלוי, הדיין של העדה המוסתערבים, אשר שורש מנהגם מחורבן בית שני, ונשארו בשורשים באה"ק, הרי שינו את מנהגם שהיה להם בחו"ל ואף שכמה שנים המשיכו כך וגם כתבו כך החליטו לשנות וכפסיקת מרן השו"ע אשר הרמ"א קיבל פסיקתו בזה וכפי שנהוג עד היום לקרוא באה"ק קרבן של היום לד' עליות לכל קהל ועדה.

וראה עוד בספר ארץ חיים, והוא ספר כולל ענינים הנוגעים לאה"ק בדינים ומנהגים ותקנות והסכמות של הראשונים ואחרונים רבנן תקיפי וחסידי דארעא דישראל אשר חיבר הגה"ק ר' חיים סתהון זצ"ל רבה של עיה"ק צפת והביא בספרו חאו"ח סי' תרסג "אשר בחוה"מ סוכות מוציאין ס"ת ובארץ ישראל שאין שם ספיקא דיומא אין קורים בכל יום אלא קרבן היום בלבד, קורא כהן "וביום השני" והשלשה העולים אחריו חוזרים וקורים אותה פרשה עצמה כפי שהובא בתשובת הרלב"ח סימן מט ותשובת תלמידו בספרו תיקון יששכר דף סט ע"א וע"ש.

אשר על כן במנהג הקרה"ת של חוה"מ סוכות לבני אה"ק, לא רק היותו מנהג קדמון של בני אה"ק מתקופת הראשונים לפני אפילו פסיקתו של מרן הב"י וכפי שהזכרנו, ובזה לא היה תלוי מחלוקת בין הספרדים לאשכנזים היות כי באה"ק אין ספיקא דיומא כפי שהוא בחו"ל, לכן כל העדות והקהלות נהגו כך גם אלו שבאו מחו"ל נהגו באה"ק כמנהג אה"ק, אלא אף זאת אחרי שמרן הב"י פסק כך אחרי שחקר מהנהוג באה"ק ושהרמ"א לא הגיה אחריו כלום, כי שני המאורות סוברים שאכן באה"ק קוראים לכל העליות אותם פסוקים של קרבן היום, ולכן מנהג קהלות הקודש באה"ק ללא יוצא מן הכלל כך, ומשום הכי הרבי ביקש שלא שינו בזה כלום עד כדי כך שביקש להוציא זאת אפילו מלימוד שבשיחה הקדושה שלא ילמדו זאת ולעשותו להלכה וכהנהגה של אנ"ש.

יב. ולקראת הנעילה נוסיף על דברינו הראשונים ואיך שפתחנו את הנושא, והוא שלדעתי יש אכן חילוק גדול בין קרה"ת בחוה"מ סוכות לקרה"ת של חנוכה, כאשר בקרה"ת של חוה"מ סוכות המחלוקת בין מרן והרמ"א זה רק בסדר הקרה"ת שנקראת בחוץ לארץ ובאשר באה"ק שאין ספיקא דיומא מרן השו"ע קובע שיקראו את הד' העליות באותם הפסוקים וע"כ הרמ"א לא הגיה כלום, כאשר בדברי מרן בחלוקה של העליות שלבני חו"ל כן הרמ"א חלק לדבריו, ופסק כשיטת רש"י בזה. ובכך בקרה"ת זה היות שהרמ"א לא חלק על דברי מרן בבני א"י לכן פסק הוא כדבריו, והסיבה הוא כי אף שלדעת הרמ"א כל ימות השנה בשבתות ובחגים בעליות לתורה לא קוראים לשני מה שקראו לראשון ומסיבה זאת לא מוסיפין על העולים, מ"מ במקום שאין ברירה אחרת אז ניתן לקרוא לשני מה שקראו לראשון דוגמה לדבר בקרה"ת של שמחת תורה, וכן ה"ה כאשר אין ספיקא דיומא ולא ניתן לקרוא אלא רק הקרבן של היום גם הוא בכלל זה.

אמנם שונה בקרה"ת של חנוכה כאשר שם רואים שהרמ"א כן חולק על מרן השו"ע, כי לדעתו של מרן ניתן לקרוא את הפסוקים שכבר קראו לראשון ולשני, לכן לשלישי חוזר וקורא חלק של הנשיא שקרא לאותו יום, אמנם לדעת הרמ"א שלא קוראים מה שכבר קראו יקראו לשלישי קרבן של נשיא שלאחריו, ובכך בכהן בלוי ובישראל קורא לכל אחד פסוקים חדשים, היינו בעליה שלישית של ישראל קורא ביום שלאחריו היינו אם זה ביום השני קורא לישראל ביום השלישי וכן בשאר הימים. והרי שם אין בעיה של ספיקא דיומא וחלוקה בין בני חו"ל לבני אה"ק, אלא תלויה היא על שיטת מרן והרמ"א בענין האם ניתן לקרוא פסוקים שכבר קראו לראשון לקרוא אותו לשני או לשלישי.

והנה על דברי הרמ"א שחלק על מרן השו"ע ולשיטתו ישראל קורא ביום שלאחריו ולא כדעת מרן שישראל חוזר וקורא מה שכבר קרא היינו קרבן של הנשיא של היום, כתב הגאון שם בביאור הגר"א, אשר טעם הסברא הראשונה שאין לקרות שלא מענין היום כמ"ש בפרק ג' דמגילה שאני התם דאפשר וכו' וסברה השניה ס"ל שמיום המחרת אינה שלא מענין היום, וכ"כ תוס' סוף סוכה וראיה ממעמדות שהיה דולג בבראשית וקורא יהי רקיע ובתוספתא פ"ב דמגילה משמע כסברא הראשונה". לכן הגר"א פוסק בזה כשיטת מרן השו"ע. ואכן מה שנהגו כך באה"ק בני אשכנזים לפסוק כדעת מרן נגד שיטת הרמ"א הוא כי כך נהגו הפרושים באה"ק תלמידי הגר"א והחדירו זאת בקרב חלק הגדול של קהלות אשכנזים באה"ק, שלא לקרוא לשלישי ביום שלאחריו אלא כפסיקת מרן השו"ע.

אמנם המעיין בקיצור שו"ע סימן קלט ס' כג שהיה הספר הנפוץ במשך שנים בקרב הקלות האשכנזים, יראה שם שפסק לאשכנזים כפסיקת הרמ"א, אשר לישראל קורא היום שלאחריו. וכן פסק הגאון הערוך השולחן סי' תרפד סעיף ב (בשונה מקרה"ת של חוה"מ סוכות שעבור בני אה"ק מסכים הרמ"א עם מרן השו"ע) "וי"א (שיטת מרן השו"ע) שביום השני של חנוכה קורא הכהן "ביום השני" עד "פר אחד" והלוי קורא מן "פר אחד" עד "ביום השלישי" והישראל חוזר וקורא ביום השני". וי"א (שיטת הרמ"א) שהישראל קורא "ביום השלישי" משום שמוטב לקרוא של מחר מלקרות מה שקראו הקודמים אם רק אפשר בזה (בשונה מקרה"ת בחוה"מ סוכות לבני אה"ק שאין שם ספיקא דיומא שהוא בכלל שא"א בזה) ועל זה כתב הערוך השולחן וכן המנהג שלנו". היינו כפסיקת הרמ"א ולא כמרן השו"ע ולא כשיטת הגר"א.

ובספר מנהגי ארץ ישראל להרב יעקב גליס בהלכות חנוכה סימן לד אות ג' כתב "אשר מנהג עיה"ק ירושלם ת"ו לקרות ג' עולים בפרשת הנשיא של אותו יום, וביום השמיני קורים ג' עולים וביום השמיני ומסיים השלישי עד כן עשה המנורה". והביא כמקור מספר שיח יצחק וכן משער המפקד ומהשו"ת חיים שאל, וכן הביא מספר ארץ ישראל אשר ביום הראשון של חנוכה קורין בא"י כבחו"ל שלושה גברי מן "ויהי ביום כלות משה" וזאת כשיטת הרמ"א המובא בסי' תרפ"ד עד "נחשון בן עמינדב היינו לכהן עד חנוכת המזבח ללוי עד מלאה קטורת ולישראל עד בן עמינדב והספרדים מתחילים לכהן מברכת כהנים . ובאשר ביום שני של חנוכה קורין ג' גברי לכהן ביום השני עד מלאה קטורת ללוי מן פר אחד עד נתנאל בן צוער לשלישי חוזר ביום השני עד בן צוער והאשכנזים באה"ק נוהגים כשיטת המחבר ולא כהרמ"א כפי שנוהגים האשכנזים בחו"ל אשר קורין לישראל ביום השלישי וכן בכל שאר הימים קורין לישראל ליום של המחרת".

וכן מצינו בתקנות ירושלים של ק"ק הפרושים, שמביאים זאת אשר נוהגים הם כשיטת המחבר בשו"ע אשר בשלישי חוזר לקריאת אותו היום ושכן פסק הגאון זצ"ל ושכן הנהוג בירושלים.

ומוציאים מקומות שהביאו את מנהג קהלות האשכנזים בירושלים דווקא שנוהגים כמרן המחבר ובשאר הערים ינהגו כשיטת הרמ"א, ויש מקומות שכתבו שהמנהג הזה הוא נפוץ בכל אה"ק בשונה מחו"ל ששם ינהגו כשיטת הרמ"א, עכ"פ מה שברור הוא שהנהגה הזאת בקהלות האשכנזיות אשר חלוקים מפסיקת הרמ"א יסודתו מתקופת תלמידי הגר"א שבאו להתישב באה"ק בהתחלה בצפת ואחרי זמן בירושלים, והלכו בזה כפסיקתו נגד           פסיקת הרמ"א.

והנה ניתן לישב שמה שהביא הגר"א מדברי התוספתא כדי לחלוק על הרמ"א, הנה נראה שלא חוששין כלל בקרה"ת של חנוכה, ובכך אין ללמוד ממה שפסק הרמ"א בחנוכה ששלישי קורין נשיא דיום אחר לומר שפוסק להלכה שלא כדעת התוספתא שהזכיר הגר"א, שהרי כאן בקרה"ת של חנוכה הרי באמת הימים של קרבנות הנשיאים אינם ימים של חנוכה, ורק פרשת הנשיאים בכללות שייכת קצת לחנוכה. וראה אריכות גדולה בדברי הלבוש סי' תרפ"ד, ומשום הכי כתבו גדולי הפוסקים שגם אם לא לאף אחד מהעולים בנשיא של אותו היום הרי יצאו בדיעבד ידי חובה וכפי שפסק מרן הברכי יוסף שם סי' תרפ"ד והביאו המשנ"ב להלכה. ושכן פסק הברכ"י שם בזה"ל: "אם טעו וקרו ביום ב' של חנוכה פרשת נשיא ג' וכיוצ"ב עלתה להם קרה"ת שאין קפידא בימים וכ"כ משאת משה ודב"מ", מה שאין הדין כן בקרה"ת של חוה"'מ סוכות, ולכן יותר מובן מה שסובר הרמ"א בקרה"ת של חנוכה עבור עליה שלישית שעדיף לקרות לשלישי יום אחד ולא לחזור על מה שקראו כבר, וכשיטתו בכללות והרי נחשב הוא למקום שאפשר באופן אחר, כי הרי גם אם יקרא לשלישי ביום שלאחריו היות כי אין כאן קביעות של ימי חנוכה כנגד קרבן של נשיא זה דווקא והימים של קרבנות הנשיאים אינם ימים של חנוכה, ובכך גם אם יקרא בכל עליה קרבן של יום אחר עדיין יצאו ידי קריאת התורה, דבר שלא ניתן לעשותו בקרה"ת של חוהמ"ס ששם קוראים את קרבן היום ובאה"ק שאין ספיקא דיומא יקראו רק קרבן של היום לד' העליות ובזה מודה הרמ"א למרן השו"ע כי הוי מקום שא"א אחרת.

ובכך כדברינו לעיל הנהגה זו התחלה בירושלים בקרב הפרושים תלמידי הגר"א והתפשטה, עם השנים באה"ק, אבל גם באה"ק היו קהלות שלא נהגו כך אלא כפסיקת הרמ"א בזה, וכמנהגנו כפי שהחזיר אותו הרבי בשנת תשי"ז שלעליה שלישי קוראים קרבן של יום לאחריו.

וראה בזה בלוח דבר בעתו שנת תשנ"ז דף תפה קריאת התורה של חנוכה בא"י קוראים ג' קרואים בפרשת נשא ולשלישי חוזרים וקוראיםאת כל הפרשה כשיטת השו"ע וכן נראה למ"א אע"פ שכרגיל יוצאים ביד רמ"א. אמנם בספר יומין דחנוכה להגה"ק מערלוי זצ"ל סי' מא בירר שבכל תפוצות ישראל באמריקה ובאירופה, גם לרבות חסידי רוסיה וכן מנהג סלונים בא"י וכן מנהג חסידי חב"ד בא"י וכן דעתו של הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל גאב"ד העדה החרדית בירושלים, וכן הוא מנהג צאנז בא"י, אשר יוצאים ביד רמ"א לקרוא כשיטת רמ"א בזה כמפורש בשו"ע או"ח סימן תרפ"ד ס' א וע"ש. הרי מדבריו רואים שיש כו"כ קהלות של חסידים באה"ק אשר קוראים את קרה"ת של חנוכה כפי שפסק הרמ"א וביניהם אנחנו חסידי חב"ד כהוראת הרבי בנושא.

וקבלתי מידידנו הגאון החסיד הרב ירמיה מנחם הכהן שליט"א אב"ד פאריז ומחשובי רבני בעלזא, אשר ההנהגה של החסידות באה"ק לקרוא את קרה"ת של חנוכה כשיטת הרמ"א. ואף שאצל הגה"ק מהר"א מבעלזא זצ"ל, לא התקיים מנינים לתפילת שחרית בימות החול, כך שיש ויכוח בין החסידים כיצד נהג, הנה האדמו"ר מבעלזא הנוכחי, הורה לחסידיו לנהוג כרמ"א.

וכן ההנהגה של חסידי ערלוי באה"ק, ואכן ניתן לראות תשובתו של הגה"ק האדמו"ר מערלוי זצ"ל, לתלמידו הגאון ר' יעקב יוסף זינגר זצ"ל רב ואב"ד עיר גבעת שמואל באה"ק הגאון הנ"ל היה גם תלמידו המובהק של בעל השבט הלוי התשובה נכתבה בחנוכה תשל"ה והיא נמצאת בספרו יומין דחנוכה סימן מא של הגה"ק מערלוי זצ"ל ושם מברר את מנהג קרה"ת בחנוכה להלכה ולמעשה, וז"ל הגה"ק מערלוי: "על דבר שאלתך האיך לנהוג בקריאת התורה בימי חנוכה שרבו בו הדיעות והמנהגים. דע אהובי נ"י שאשתקד נשאלתי ע"ז ע"י בחיר מתלמידי ישבתנו בירושלים, והשבתי לו שלדעתי העניה בכל אתר שאין מנהג קבוע, לנו בני אשכנז ראוי לנהוג כפסק הרמ"א בהגהותיו או"ח סי' תרפ"ד ס' א. ולשם כך מביא הגה"ק מערלוי את שיטות הראשונים שהביאו לפסיקתו של הרמ"א ואחרי הנ"ל כתב שם בזה"ל: "הנה הראנו לדעת שפסקי הרמ"א יסודתם בהררי קודש כדעת רוב הראשונים שאין בהם עקש ופתלתול, ע"כ בודאי היכא שאין מנהג קבוע יש לנו בני אשכנז לנהוג כמותו גם בארץ ישראל, אבל באתר שאין המנהג כוותיה יש לנו למיזל בתר המנהג, בפרט שכבר כתב בשו"ת הרשב"א סי' תע שיש מנהגים משתנים בקריאת ההפטרות ונהרא נהרא ופשטיה, ואין לומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אלא במשנה נוסח הברכה שאמר במקום מטבע ארוך מטבע קצר וע"ש. ומשום הכי העלה שגם באה"ק במקום שאין מנהג קבוע ברור שלאשכנזי לקרוא סדר קרה"ת של חנוכה כפסיקת הרמ"א בזה, וכמנהגנו חסידי חב"ד באה"ק וכפי שהורה לנו הרבי.

אשר על כן העולה מדברינו:

–        בקרה"ת של חנוכה מנהגינו באה"ק מנהג חב"ד, לקרוא כשיטת הרמ"א היינו שבעליה שלישית קורא את הקרבן של הנשיא של היום שלאחריו, וכן הורה לעשות הרבי בשנת תשי"ז ושכן הכניסו בלוח כולל חב"ד ואף הרבי התפעל ע"כ שנהגו אנ"ש באה"ק אחרת וכן הנהוג כך עד היום הזה. 

–        באשר קרה"ת של חוהמ"ס סוכות, מנהגינו באה"ק מנהג חב"ד, שכל יום קוראים קרבן של יומו, וזאת היות שאין באה"ק ספיקא דיומא לכן אותה קריאה נקראת לד' העליות וכך פסק מרן השו"ע והסכים איתו הרמ"א כי לא הגיה כלום אחריו. והנהגה זאת יסודתו בהררי קודש בפסיקה והנהגה שהיתה באה"ק לפני אפילו פסיקת השו"ע והרמ"א, ונהגו בה כל יושבי אה"ק. ואף שהרבי הזכיר בשיחתו הק' סדר קרה"ת של חוה"מ סוכות כהנהוג בחו"ל והוסיף במילותיו בק' "ואפילו בארץ ישראל", הנה היות שהרבי הורה מיד להוריד זאת מהשיחה, והוסיף על כך שגם אחרי שבקש הרב ברוך נאה לשנות את המנהג בלוח כולל חב"ד לאור דברי הרבי הורה לו הרבי שלא לשנות כלום. וזאת בשונה ממנהג קרה"ת בחנוכה שאדרבה הרבי הורה לשנות זאת ממה שהיו נוהגים בחב"ד לפני תשי"ז.

הנלענ"ד כתבתי ואין בדבריי כדי לקבוע מה ינהגו כל אחד ואחד מאנ"ש באה"ק, אלא כפי שכתבתי בתחילת דבריי אשר הרב של הביהכ"נ והמד"א של המקום הוא הסמכות לקבוע בזה, אבל העיקר שלא יצא מזה ח"ו מריבה ומחלוקת אלא אהבה ואחווה ושלום, וכל מנין יעשה כפי הוראת הרב המד"א, והרוצה לשנות מהנהוג במקום ע"פ המד"א ידו על התחתונה, ומסיימים בחג שמח.