-
הרבי לימד אותנו, שבמלאות יובל לאירוע מסויים, שעשוי לעורר יהודים לתורה ומצוות – כדאי לנצל זאת; לאידך, הרבי הבהיר שאין לקבוע את יום שחרור ירושלים ליום-טוב באמירת הלל וכו' >> מהי הדרך הנכונה לציון יובל לניצחון הניסי במלחמת ששת הימים? • מאת אברהם רייניץ, באדיבות 'בית משיח' • לקריאה
חב"ד אינפו|כ״ח באייר ה׳תשע״זאברהם רייניץ, בית משיח
'בית משיח' בשבוע האחרון הוקדש לציון יובל למלחמת ששת הימים. בשש כתבות מרתקות הבאנו את סיפורה של המלחמה, תוך הדגשת הזוויות החב"דיות וגישתו של הרבי – הן בצורך להודות לה' על הניסים והנפלאות על ידי הוספה בתורה ומצוות, והן בצורך לשמור על שלימות הארץ, כפי שמובא בהרחבה בשיחותיו של הרבי מלך המשיח.
גם בגיליון זה תמצאו כתבות מרתקות בקשר למלחמה על ירושלים מהזווית החב"דית – הן המלחמה שהתרחשה לפני יובל שנים; והן על המלחמה שהחלה לפני חמישים שנה ועד היום טרם הסתיימה, המלחמה על שלימות ירושלים, המהווה נדבך חשוב במלחמתו של הרבי מלך המשיח על שלימות הארץ.
כחסידי חב"ד אנו אמונים על גישתו של הרבי, לנצל כל הזדמנות לחיזוק ענייני היהדות, ומכיוון שבימים אלה מרבים כלי התקשורת לדבר אודות מלחמת ששת הימים בכלל, והמלחמה על שחרור ירושלים בפרט – מצאנו לנכון להאיר ולעורר אודות הצורך להודות לה' על הניסים והנפלאות, תוך הדגשה ברורה שהודאה זו צריכה להתבטא – לא בחגיגות ריקות מתוכן – אלא דווקא בהוספה בתורה ובמצוות.
ועל דרך מענה הרבי לאחד הרבנים שתמה מדוע הרבי מרעיש כל כך על "יובל" להסתלקות רבינו הזקן, ש"רואים במוחש שע"י [= שעל ידי] הנ"ל נתוסף בתומ"צ [= בתורה ומצוות] אצל כו"כ מאחב"י כ"י [= כמה וכמה מאחינו בני ישראל כן ירבו], והולך ומוסיף". מהתגובות הנפלאות שהגיעו אלינו בשבוע האחרון, ברור שהגיליון האחרון עורר הדים בקרב קהילות אנ"ש, וגרם להתעוררות וחיזוק בעבודת ה'.
הרבי: אין מקום ליום-טוב
אבל דווקא משום כך, חשוב להדגיש ולהבהיר שפרסום הכתבות בעת הזאת, נועד אך ורק כדי להגיש לקוראינו את הזווית החב"דית של האירועים ולגרום להתעוררות רוחנית, ובשום פנים ואופן אינו קשור לאופן המוטעה בו מציינים חוגים מסויימים את יום המלחמה על ירושלים כיום חג וכו'.
וכפי שהרבי הבהיר במילים ברורות וחד–משמעיות, בשיחת שבת פרשת מסעי תשכ"ז, כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים:
"ח"ו לא יעלה על הדעת לקבוע את יום הנצחון כיום–טוב באמירת הלל וכו', שלזה אין שום מקום. ובפרט על פי המבואר בקבלה שהמועדים מכוונים כנגד הספירות, ג' הרגלים הם כנגד ג' האבות אברהם יצחק ויעקב חג"ת, חנוכה ופורים (או: פורים וחנוכה – כב' הדעות שבזה) הם כנגד נצח והוד, ושבעה עשר בתמוז ותשעה באב (שיהפכו לעתיד לבוא לימים טובים וימי ששון ושמחה) הם כנגד יסוד ומלכות, ולפי זה פשוט שאסור להוסיף יום–טוב.
ואפילו חג הגאולה י"ב תמוז שבו היתה גאולה כללית, אף על פי כן לא עלה על דעת אדם מעולם לקובעו כיום טוב ולומר בו הלל עם ברכה או אפילו בלי ברכה! והוא הדין לענין המאורעות שארעו בזמן האחרון – אין לתקן ולקבוע בהם יום טוב ח"ו! ואף על פי שמצינו כמה גדולים שהנהיגו לבני ביתם ולזרעם אחריהם לעשות יום טוב ביום שנעשה להם נס – אמנם זהו רק לענין שיתבוננו בחסדי המקום שעשה להם . . אבל לא יום טוב כפשוטו.
וכן גם בנוגע לחג הגאולה י"ב תמוז, כתב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הידוע, בפירוש כיצד ובמה יש לנהוג בו יו"ט: שיעשו התוועדות להתעוררות והתחזקות בהפצת התורה והיהדות, ולהפיץ את זה בכל אתר ואתר – שבזה מתבטאת ההודאה, ועל דרך זה הוא גם בנוגע למאורעות שארעו לאחרונה …".
'גם לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים'
להשלמת התמונה, ראוי להדגיש ולציין שהחוגים המציינים את "יום ירושלים" כיום חג של ממש, באי אמירת תחנון ועד לאמירת הלל וכדומה – עושים זאת כהמשך ישיר לחגיגות ה' באייר, ומתוך ראיית כל המהלכים הללו כחלק מתהליך "אתחלתא דגאולה". במכתבים רבים דחה הרבי בחריפות גישה זו של ההופכים אור לחושך, ועד שהתבטא בביטוי החריף (יוצא דופן בסגנון הכתיבה של הרבי), ש"הכרזת 'אתחלתא דגאולה' – ענין של סכנה, כי זהו הביאור היחיד ש(לעת עתה) מצאתי על ענין הקרבנות והחללים בארץ הקודש ת"ו וביניהם אפילו כאלו שניצולו מהשואה וראו ניסים גלויים בזה, ובכל זה נפלו בארץ הקודש ת"ו, וגם כן באופן בלתי טבעי כנ"ל".
על רקע זה ראוי להביא מכתב שכתב הרבי כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר היו שחשבו כי בעקבות הניצחון הנפלא – יש מקום לחגוג את יום העצמאות (ואולי בקטע האחרון של המכתב רומז גם ליום ירושלים, בכותבו נגד ברכת הלל "בימים ההם" – בלשון רבים):
"אין מקום בשנה זו דווקא, וגם לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים, לשנות את ההנהגה ביום העצמאות, ואין גם לבסס את השקפת השמחה – שהרי לאחר נסים כה גלויים, ביטוי השמחה היה צריך להיות בתוספת בעניני מחולל הנסים – תורה וקדושה. ורואים כי אדרבה, גדלה ההרגשה של "כחי ועוצם ידי" (ואפילו לא מדגישים כ"כ המס"נ [= כל כך המסירות נפש] של הנלחמים). ולמרות כי גם הקצינים הגבוהים הודו כי "יד ה' היתה זאת"; וכל אחד הרגיש בזה, ובמיוחד ראשי הצבא שידעו את הכחות שמכל צד ואת הסכויים שע"פ טבע הסותרים את המציאות של תוצאות המלחמה ואופנן – אך ביטוי השמחה מוכיח את ההיפך הגמור… ובמיוחד, כי גם אלו שנהגו לומר הלל לא היו צריכים לברך עליו, וכן ברכת ק[י]דוש ועוד, והרי אלו ברכות לבטלה. וי"ל אפילו בברכת שהחיינו – וכמה מרבני אהקת"ו [=ארץ הקודש תבנה ותכונן] פסקו שאסור לברך על ההלל, ופסקו שלא לאמרו.
מצער המצב וההפקרות שגם קטנים – פס"ד [=פוסקים דינים] בזה, ומשמיצים את רבני ישראל שאסרו לברך על ההלל בימים ההם ולאמרו, ומזלזלים בכבודם ואין פוצה פה ומוחה וכו'" (קובץ 'יגדיל תורה' כא, ירושלים).
ברור אם כן, שאין מקום כלל לציין את כ"ח באייר כיום חג. לא באמירת הלל (עם או ללא ברכה), ובודאי שאין מקום להקל בדיני האבלות של ימים אלה, או שלא לומר תחנון ביום זה.