ביאור בנושא התלבשות הנפש באיברים

התלבשות הנפש באיברים

מבוסס על המאמר הראשון בהמשך תער"ב

– מעובד על פי הביאור ב"שיעורים בהמשך המאמרים תער"ב".

הקדמה:

"מבשרי – אחזה אלוקה"[1] – דרך ההתבוננות של האדם בנפשו ובאופן התגלותה בו, יכול הוא ללמוד על אופן המשכת האור האלוקי לעולמות.

כשם שכוחות נפשו של האדם מחולקים באופן כללי לשתי קבוצות:

א. כוחות מקיפים (שעיקרם כוח הרצון). ב. כוחות נפש המתלבשים באיברים (שראשיתם כוח השכל).

כך למעלה, ישנם שתי המשכות אלוקיות כלליות:

א. המשכה אין סופית, הנקראת 'אור מקיף'. ב. המשכה במידה וגבול, הנקראת 'אור פנימי'.

ראשית יש לבאר את המשל בנפש האדם של כוחות הנפש הפנימיים המתלבשים באיברי הגוף, אופן המשכתם והתגלותן מהנפש, ויחסי הגומלין השונים שבין הכוחות לאיברים.

כח נפשי בכל איבר

הגוף מחולק באופן כזה שיש איברים שונים, כל אחד לפי מזג מסויים, ובכל איבר מתלבש כוח נפשי השייך לו בלבד.

לדוגמא: כוח השכל מתלבש ומתגלה במוח שבראש, כח הראייה בעין, כח השמיעה באוזן וכן הלאה.

הכח לא מתגלה ומתלבש (לכאורה) באיבר אחר: כח הראייה לא יתלבש באוזן, כח השמיעה לא יתלבש בעין, וכן השכל מתלבש דווקא במוח שבראש ולא בשאר איברים.

התלבשות הכוחות זה בזה

אך יש לדון בהנחת יסוד זו, שכל כוח מתלבש דווקא באיבר שלו ולא באיבר אחר:

והרי לכאורה יש התלבשות השכל גם באיברים אחרים חוץ מהמוח, כמו ביד וברגל, וכמו כתיבת האותיות ביד, שיש בזה שכל וחוכמה[2]. וכן יש התלבשות השכל ברגל, וכמו ברקוד – שמכוון את רגליו לפי תנועות הניגון.

ומזה מוכח, שגם כוח פנימי יכול לשרות באיברים נוספים מלבד האיבר המיוחד שלו, וכיצד נתבאר שלכל כוח נפשי יש איבר המיוחד דווקא לו, והתלבשות השכל היא דווקא במוח?

וההסבר: התלבשות השכל אינה באיברים עצמם, כי אם בכוחות הנפשיים שבהם, כמו בכוח התנועה שביד וכוח ההילוך שברגל. לדוגמא: כשהאדם הוא אומן ביד, אין הכוונה שהשכל התלבש ביד שלו, אלא בכוח התנועה הנפשי שהתלבש ביד.

שהרי מאחר שהן כוחות נפש פנימיים, הם מתלבשים זה בזה, הכוח העליון מתלבש בכוח התחתון ומנהיגו[3].

ועוד: כאשר הכוח הנפשי מתגלה באיבר המתאים לו – עצמיות הכוח מתלבשת שם, אבל כשהכח העליון מתלבש בכוח הנמוך יותר, רק הארה ממנו מתלבשת שם.

כלל זה נכון במיוחד בכוח השכל; מה שמתלבש מהשכל בכוח התנועה וההילוך שביד וברגל, אין זה המהות האמיתית של כוח השכל המתלבש במוח שבראש, אלא רק הארה מהשכל בלבד היא המתלבשת.

שהרי, אומנם בכח התנועה וההילוך מלובשת הבנה שכלית, אך היא אינה הבנה שכלית 'טהורה', אלא הבנה שעניינה הוא רק כיצד להנהיג את רובד המעשה, ואף שגם הבנה זו כלולה בכוח השכל אשר במוח שבראש, אין זה מהות השכל.

נמצא, כי בתוך השכל עצמו ישנם דרגות שונות. ישנו 'שכל עצמי', וישנו שכל המתייחס לכוחות הנמוכים יותר, כמו שכל השייך למידות, או שכל מעשי.

עצמות השכל עניינו להשכיל השכלות עמוקות ונעלות, ולהבין כל עניין אותו בעצמותו ומהותו.

כוח השכל המתלבש ברגשות שבלב, אין זה עצמות ומהות השכל, השכל כשלעצמו דן בדבר עצמו באופן אוביקטיבי, ואילו המידה – הרגש, מתייחסת לדבר ברובד חיצוני יותר – כמה הדבר הזה קרוב אלי או רחוק ממני, כמה אני אוהב אותו או שונא אותו, וכדומה[4].

ונמצא, שכל רבדי השכל, שאינם המהות של השכל ממש, אלא חלקים חיצוניים שלו – כמו החלק שכבר שייך למידות, המסקנה השכלית שמתלבשת בתוך המידות ממש, ויותר חיצוני מזה: שכל שעניינו הפעלה של רובד המעשה, שהוא נמוך יותר מהמידות – כל אלו הם הארה בלבד מהשכל עצמו.

מה שאין השכל שמתלבש בחומר המוח ממש, מאחר שהמוח הוא כלי ראוי לאור השכל, מתלבש ומתגלה בו ומתאחד בו מהות ועצמות השכל, להשכיל כל דבר שכל וחוכמה.

מסקנת הדברים:

א. הכוחות הנפשיים הפנימיים מחייבים כלי ואיבר מתאים.

ב. הכלי המתאים לעצם השכל זהו המוח שבראש.

ג. הארות מהשכל שמתלבשות באיברים האחרים, הן הארות חיצוניות בלבד, ואינן עצמיות כוח השכל.

ד. הארות אלו, מתלבשות בכוחות הנפשיים הנמוכים יותר, ולא ישירות באיברים הגשמיים.

השפעת האיברים על הכוחות

והנה, הכוחות הנפשיים כשלעצמם הם רוחניים ומופשטים מגשמיות, ולכן האיברים יכולים לפעול עליהם, רק על ידי שבאים הכוחות הנפשיים בהגשמה כפי מהות האיברים.

וכמו השכל שבנשמה, מצד עצמו הוא מסוגל להשכיל רק בעניינים רוחניים ואין לו שייכות כלל להשכלה נמוכה של גשמיות. וכשמתלבש השכל בחומר המוח, ומתאחד איתו, זה פועל עליו שיושפע מהחומר הגשמי של המוח, והשכל ישכיל השכלה גשמית[5].

וכל זה הוא מפני שאופן ההתלבשות של הכוחות באיברים הוא באופן שהם מתלבשים בקרבה אחד לשני, וממילא מושפעים מהם, ועל כן פועלים בהם, שבאים בהגשמה כמהות חומר האיברים. המוח הגשמי משפיע על כוח השכל הרוחני, והעין הגשמית משפיעה על כוח הראייה הרוחני.

ונמצא, כי כל היכולת של הנשמה לתפוס עניינים גשמיים, היא רק בגלל שהכוחות הרוחניים התלבשו באיברים הגשמיים, והם משפיעים על הכוחות הרוחניים.

השפעת הכוחות על האיברים

פן נוסף ביחס של הכוחות אל האיברים, הוא השפעת כוחות הנפש על האיברים הגשמיים:

האיברים בטלים אל הכוחות, וכמו שרואים במוחש, שהיד הגשמית בטלה אל כוח התנועה שמניע אותה, וכן בשאר האיברים.

הביטול מתבטא בזה, שלכוחות הנפשיים יש שליטה וממשלה על האיברים ומנהיגים אותם.

והסיבה לכך, לפי שהכוחות הן בבחינת התגלות באיברים והאיברים כלים ראויים לאור הנפש, על כן הם מנהיגים, מושלים ושולטים עליהם[6].

ונימצא, שיש השפעה הדדית וחיבור שלם בין הנפש לגוף: הגוף משפיע על כוחות הנפש ומגשם אותם, אך מאידך גיסא בטל אליהם ומונהג על ידם.

מהות השליטה

השליטה וממשלה של הכוחות הנפשיים על האיברים, אין זה באופן של הכרח, כי אם שפועלים בהם על ידי התלבשות והתגלות שלהם.

נבין זאת על ידי התבוננות בהתלבשות הכוחות הרוחניים-פנימיים עצמם, זה בזה, שהתלבשות זו היא באופן של התחשבות, קירבה והדדיות.

השפעת כוח פנימי אחד על כוח פנימי אחר הוא לא על ידי התנשאות ורוממות, אלא להפך, על ידי התקרבות והתלבשות של הכוח האחד בכוח השני, עד שמצליח לשנות אותו ולהשפיע עליו בפנימיותו.

לדוגמא, השכל שמתלבש בכוח התנועה ומנהיגו במלאכת הציור, אין זה בדרך הכרח, כי אם שפועל בו באופן של התלבשות להיות כפי חיוב השכל.

וכן מה שהמוח שליט על הלב, אין זה שליטה בדרך הכרח, כי אם שפועל השכל חלישות בטבע שבלב ומזככו, שהרי המוח הוא מקור החיות של כול האיברים, והלב מרגיש שהמוח הוא מקור חיותו ויש שייכות ביניהם.

וכמו שהוא בהשפעה של הכוחות הפנימיים זה בזה, כן הוא שליטת הכוחות באיברים[7].

[לעומת זאת כשמדברים על כוחות הפועלים באופן מקיף, כמו כוח הרצון, להיותו כוח נעלה בעצם, הוא יכול לפעול גם בדרך הכרח. וכמו ילד קטן שלא מסוגל להבין את הוראות המבוגר, ולפעמים צריך לעשות את דבריו בדרך הכרח, כיוון שיש ריחוק ביניהם, כך כוח הרצון שהוא כוח נעלה ומרומם, הרי האיברים אינם כלים אליו, ולכן פעולתו בהם היא גם בדרך של כפייה, שמתבטלים האיברים ממילא לפני הרצון]

חומר ומזג האיבר משפיע

ההתלבשות הפנימית של הכוחות באיברים, הוא בגלל שהאיברים כלים ראויים לאור צורת הנפש, ולכן הכוחות מתגלים ופועלים בהם.

מסיבה זו, החומר הגשמי של האיבר משפיע על הכוח הרוחני.

לדוגמא: ההתגלות השכלית היא לפי מזג המוח: מוח החוכמה הוא קר ולח, ומוח הבינה הוא חם ויבש[8]. וכאשר המוח נוטה לצד אחד באופן קיצוני – יותר מדי יבש וחם, או יותר מדי קר ולח – אין זה טוב.

אך במזג מאוזן ומשולב, בין קר ולח וחם ויבש, יהיה השראת אור השכל במזג טוב. אם בהשכלה בעומק (-כוח הדעת), או ברוחב (-כוח הבינה), או בהשכלות דקות וצחות (-כוח החוכמה).

וכמו כן בכוח הראייה שבעין: לפי אופן חומר העין בשחור ולבן שבו, כך יבוא אור הראייה הרוחנית.

יש אדם שיש לו עין טובה ורואה הכול במבט חיובי, ויש אדם שיש לו עין שלילית ורואה כל דבר בצורה ביקורתית ושלילית, וזה תלוי במזיגת חומר העין הגשמי. בחומר העין יש דם ומים, וכאשר מזיגת חומר העין היא באופן שהדם הוא בריבוי, אזי יהיה באופן של היפך עין טובה, וכאשר המים הם בריבוי, אזי יהיה באופן של עין טובה.

[ובדרך כלל לפי אופן מזיגת והרכבת הדם והמים באיברי הגוף[9], לפי אופן כזה הוא מזיגת הכוחות הרוחניים.

וכמו מי שהוא רגזן בטבע, או שהוא שקט ונח בטבעו, הרי זה לפי הרכבת הדם והמים בחומר הגוף. ככול שהדם בריבוי יותר – הוא יותר רגזן בטבעו[10].

ואף שהכוחות והאיברים אינם בערך כלל זה לזה מצד עצמם, שהכוחות רוחניים והאיברים גשמים, ורוחניות וגשמיות רחוקים זה מזה?

מכל מקום, מאחר שמתלבשים בהם, וכפי אופן מזגי הכלים-איברים הוא מזגי הכוחות, בהכרח לומר מסקנה נוספת, שיש נקודות השקה בין האיבר הגשמי לכוח הרוחני. שבכל איבר יש איזה צד בצורה ובחומר שלו שמתאים לכוח הרוחני המיוחד שנמצא בו, שעל ידי זה האיברים הם כלים מוכנים לקבל בהם צורת הנפש.

וכמו העין, שכבר בעין הגשמית ניתן לראות זיכוך ובהירות, ולכן היא נעשית 'כלי' לכוח הראייה, ועל דרך אבנים טובות ויהלומים כשהם מלוטשים ומחודדים היטב, הם מקבלים התנוצצויות של אור. וכמו כן חומר המוח: בלחלוחית והדקות שבו, יש איזה דוגמא מטבע אור השכל.

הכוחות הם פנימיים בעצם

והנה, הסיבה האמיתית להתלבשות הכוחות באיברים, הוא לפי שהכוחות הם פנימיים בעצם (ולא רק בגלל האיברים), שלכן אופן המשכתם מהנפש עצמה הוא בהגבלה, ולכן הם יכולים להתלבש בכלים המוגבלים[11].

פירוש:

הנפש בעצמותה הינה ללא גבולות. אך למרות שהיא עצמה אינה מוגבלת, הרי כוחות הנפש המתגלים בגוף (כמו: חוכמה ושכל, ראייה ושמיעה) הינם מוגבלים.

ניתן היה לפרש, שמאחר שעצם הנפש איננה מוגבלת הרי כל צורות ההתגלות שלה הינן בלתי מוגבלות, כולל כוחות הנפש שנמשכים ממנה. ומה שכוחות הנפש הינם מוגבלים בפועל, אין זה מצד הכוחות עצמם, אלא רק מצד הכלי, היינו האיבר הגשמי.

כלומר, הכוח הנפשי הוא פשוט ובלי גבול, וכשנכנס לכלי העין מצטייר ככוח הראייה, כשנכנס לכלי האוזן מצטייר ככוח השמיעה, וכדומה. אך אם נוציא את הכוחות הנפשיים מהאיברים, הכל יהיה פשוט ללא בחינות שונות.

אין זה כך. גם כשהכוחות הפרטיים כלולים בנפש הם מוגבלים מצד מהותם, שהרי הן כוחות פרטים כמו כוח החוכמה, כוח החסד. חוכמה היא לא חסד וחסד הוא לא חוכמה. וממילא יש בכל כוח גדר וגבול, אלא ששם לא נכרת ההגבלה שלהם, היות שעצם הנפש היא ללא גבולות.

ונמצא, שכבר בתחילת התגלות כוחות אלו מהנפש, עוד לפני שנכנסים לאיברים, הם באופן של צמצום והגבלה, והמשכתם באופן מוגבל היא מאפשרת להם להצטמצם יותר בשביל להיכנס לאיברים הגשמיים ממש.

כלולים, ולא הארה

על פי זה גם נבין, שאופן הימצאותם של הכוחות הפנימיים בתוך הנפש, הוא שנמצאים "כלולים" (כמו שהם מוגבלים) בנפש עצמה, ולא שהן "הארה" והתפשטות מהנפש.

פירוש:

אור – עניינו גילוי, וכמו אור השמש המבטא את עוצמת וכוח השמש. אם כוחות הנפש היו מתגלים מהנפש באופן של "הארה", הרי מאחר שבתוך הנפש עצמה אין הגבלה, גם בכוחות הנמשכים ממנה לא הייתה צריכה להיות שום הגבלה.

אבל כאמור, הנפש הבלתי מוגבלת מכילה בתוכה כוחות נפש מוגבלים, ולא שהגבלת הכוחות נעשית רק אחר שיצאו מהנפש עצמה. וזהו מפני שהכוחות אינם הארה מעצם הנפש הבלתי מוגבלת, כי אם מה שהנפש הבלתי מוגבלת כוללת בתוכה כוחות מוגבלים בעצם.

אך יש להדגיש: אף שהכוחות המוגבלים נמצאים בתוך הנפש הלא מוגבלת, אין הפירוש שיש בנפש פיצול בתוכה, אלא הנפש היא נפש אחת, למרות נשיאת הכוחות המוגבלים בתוכה.

כוחות הנפש אינם עצמות הנפש, שהרי הכוחות הם מוגבלים והיא בעצמותה לא מוגבלת, ולמרות שהנפש נושאת את הכוחות באחדות גמורה, אין הם מבטאים את מהותה העצמית.

ובפרטיות יותר נמצא, שיש שתי דרגות בשייכות של הכוחות לנפש:

ישנה דרגה שבה ניתן לעשות הבחנה בין הכוחות לנפש עצמה.

וישנה דרגה גבוהה יותר, ששם יש רק את עצם הנפש, והכוחות שם הם רק באופן של יכולת ופוטנציאל. זו דרגה עצמית יותר בנפש, שבה לא ניתן להפריד בין הכוחות לנפש, והם מאוחדים בה בתכלית.

עצמות הכוחות והארתן

אף שהכוחות עצמם הם מוגבלים, כמו שהן כלולים בעצם הנפש הם בביטול מוחלט ומופשטים לגמרי ממציאותם המוגבלת, ולכן הם גם בבחינת בלי גבול, אלא שזהו לא מצד עצמם, אלא מצד הימצאותם בנפש הבלתי מוגבלת.

לדוגמא: כח השכל ההיולי (–המקורי) העצמי הכלול בעצם הנפש, אינו בבחינת 'שכל' כלל, ואי אפשר לקרוא לזה אפילו בשם 'שכל נעלם', אלא רק יכולת להשכיל, שאין זה שכל כלל וכלל.

וכן בשאר הכוחות כפי שהם בעצם הנפש, הם מופשטים לגמרי ממציאותן, כפי שירדו והתלבשו באיברים, והם נמצאים שם כיכולת ושייכות פוטנציאלית להגבלה בעצם הנפש.

מסיבה זו, הכוחות כפי שהם כלולים בעצם הנפש, אינם יכולים להתגלות בתוך איברי הגוף.

רק הארתן של הכוחות, באה בבחינת צמצום, בכדי להתלבש באיברי הגוף, באופן של חיות פנימי לאיברים.

נמצא, שאותם כוחות שהיו בנפש בבחינת מקור נעלם בלבד, נעשים בהגדרה והגבלה ממש, עד שהן בקרבה אל בחינת הרוחניות שבאיברים, החלק העדין והזך שבאיברים, שהוא הכלי לכוחות הנפש המתלבשים ונתפסים בהם.

המשכת הכוח הנפשי לפי האיבר הגשמי

המשכת הכוחות הפנימיים מהנפש באופן של הגבלה, היא גם כן הסיבה שהאור והחיות פנימי של הנפש בא בהתחלקות באברי הגוף ואינו בשווה בכל האיברים, שהרי אינו דומה אור וחיות הנפש כמו שהוא בראש וכמו שהוא בגוף (בשונה מכוח הרצון למשל, שהוא נמצא בכול האיברים במידה שווה).

למרות שהראש הוא קטן בכמות לגבי הגוף, עקר גילוי הנפש הוא בראש דווקא, ששם נמצאים הכוחות הנעלים של האדם, כמו כוח השכל, הראייה, השמיעה, וברגל לעומת זאת, החיות מועטת יותר.

וזהו מפני שהגילוי של אור וחיות הנפש בא בבחינת התלבשות ותפיסה לפי מזג הכלי, וככל שהכלי עדין וזך, מתגלה בו חיות מרובה יותר של הנפש.

הראש שהוא בבחינת חומר דק, הוא כלי ראוי יותר לאור וחיות הנפש, ומאיר שם אור הנפש בגילוי יותר, כמו כל הכוחות הנעלים שבנפש – ראייה, שמיעה וכו', ובגוף שהוא חומר פחות עדין, אור הנפש מצומצם שם, וברגל שהיא חומר גס ביותר, גם אור הנפש מצומצם שם ביותר.

ההארה מהכוח מתחלקת באפנים שונים

והנה, מהמתבאר עד עתה עולה, שהסיבה להתחלקות הכוחות היא לא רק בכניסתן לכלים והאיברים בפועל, אלא כבר בהמשכת הכוחות מהנפש עצמה נאצלו באופן של הגבלה, וכל כוח נפשי נמשך ומתגלה באופן אחר לפי זכות או מגשמות הכלי והאיבר.

וכמו שבהתלבשות כוחות הנפש באיברים, נעשה בכוחות הגשמה וצמצום, כן בהתלבשות הכוחות זה בזה, שהכוח העליון מתלבש בכוח התחתון, נעשה בכוח המתלבש ירידה והגשמה.

לדוגמא, השכל שמתלבש במידות וגם בכוח התנועה וההילוך, בא בבחינת התחלקות, שאור השכל המתלבש במידות הוא חיצוניות השכל, ובכוח התנועה מתלבש רק "שכל המעשי", ואילו עצם ומהות השכל מתגלה במוח שבראש דווקא.

וכן בשאר הכוחות, כמו כח התנועה עצמו, אף שנמצא ביד וגם ברגל, הוא לא מופיע אצלם באותו אופן ובצורה שווה, אלא עיקר כוח התנועה לפעול ולעשות דבר, הוא ביד, ומה שבא ברגל הוא רק חיצוניות כוח התנועה, המתבטא בהילוך בלבד.

ונמצא, שלפי ערך הכלים ואופן הגבלתם, מתצמצם אור וחיות הנפש בהם, שמתמעט ממדרגה למדרגה.

וכל זה, שיש בחינות שונות של התחלקות, הוא מפני שזהו התגלות בחינת האור הפנימי שיש בנפש – הכוחות, ולא הארת הנפש המקיפה, שבה אין התחלקות.

ביטוי הגבלת השכל

כאמור, הכוחות הפנימיים נמשכו מהנפש באופן של הגבלה והתחלקות, לפי ערך האיברים. זוהי גם הסיבה שהכוחות עצמן באים ומתגלים אצל האדם בבחינת הגבלה ובהתחלקות.

וכמו לדוגמה כוח השכל שהוא כוח פנימי, אינו בא ומתגלה בפשיטות ובבלי גבול, אלא בהגבלה ובהתחלקות, שהרי שכל בהגדרתו הוא מוגבל, ויש לו כללים מוגדרים שאיתם הוא פועל.

טבעו של השכל הוא למדוד את הדבר ולהתייחס אליו לפי גדרו ועניינו, ואם ישנו שכל שיצא מגבולותיו, הרי הוא נהפך להיות שטות והבל.

[ולא כמו הרצון, שהוא כוח מקיף, שבא בהתגלות בהתפשטות בלתי מוגבלת. אדם יכול לרצות משהו בתוקף, תמיד, וללא גבולות, בלי פרופורציות למהות של הדבר שאותו רוצה. הרצון במהותו הוא דחף לא מוגבל]

במה מתבטאת הגבלתו של השכל?

ראשית, השכל עוסק בנושא מסויים וממילא הוא מוגבל, כי הנושא שבו הוא עוסק הוא מוגבל ומסויים.

[אומנם, גם הרצון הלא מוגבל יכול להופיע כרצון לעניין מסויים ומוגבל, ואם כן, לא בזה דווקא נכרת הגבלתו של השכל]

אך העיקר הוא, שעצם האור והגילוי של השכל הוא אור מוגבל, שגם אור שכל עדין מאוד שבא בהפשטה, שקשה לבטא אותו באותיות ומילים, הוא בבחינת אור מוגבל, בעצם היותו שכל, וזהו הגבלה בעצם מציאותו.

ההגבלה מתבטאת בעוד עניין (מלבד עצם מציאותו), בזה שהוא מוגבל בהתפשטות שלו.

התפשטות השכל פרושו, לקחת סברה שכלית ולמתוח אותה על עוד ועוד עניינים שונים, שמוארים ומתבהרים על פי אותה סברה. אך יש לזה הגבלה, ששכל אמיתי יש בו הגבלה כמה יכול להתפשט, ומי שהוא חכם גדול, שמבין העניין לעמקו יותר, יוכל להרחיב שכל זה לעוד עניינים, אך גם אצלו, עדיין הוא בהגבלה.

ההגבלה של השכל מתבטאת בעוד פרט: השכל נחלק לחלקים, שהרי אי אפשר להיות עניין שכלי שלא יהיו בו מורכבות של פרטים, ובכל פרט שבו אינו דומה איכות אור השכל המאיר בו, אלא הוא בצורה שונה.

ההבדל בין פרטי השכל השונים הוא גם בהארת פנימיותו של השכל או חיצוניותו. פנימיות השכל זה עומק הסברה והרעיון כפי שהוא, וחיצוניות השכל זה ביטויו החיצוני במילים ואותיות וכדומה. בפרט אחד שבו מאיר השכל יותר, והוא הפנימיות והעומק שבו. ובפרט אחר – אין בו מאור השכל בבחינת פנימיות כל כך.

וכן במידות שעל פי השכל, יש בהם התחלקות באופן התפשטות והתגלות אור המידות בכול פרט, וכמו אהבה שנוצרה על ידי חשובים שכליים כאלו ואחרים, הרי היא באה בהגבלה, ואינו מחייבת מסירות נפש, יציאה מהטבע ומההגבלות, לפי שזה עצמו שהאהבה נוצרה מהבנה שכלית מסוימת, נעשית מוגבלת בזה.

מקיף ופנימי – תורה ומצוות

על פי חלוקה זו, בין הכוחות הפנימיים כשכל ומידות שיש בהם התחלקות והגבלה בעצם מהותם, לבין כח הרצון שבמהותו הוא לא מוגדר ולא מוגבל, ניתן להבין עניין יסודי באופן קיום המצוות:

זה שבכוונת המצות יש התחלקות בין מצווה למצווה, שאין הכוונה בכל המצות שווה, הוא לפי שהטעם והסוד שבכל מצווה אינו בשווה בכולם, וכפי שהובא קודם, ששכל בא בהתחלקות.

ומה שאמרו רבותינו ז"ל: "אל תהי יושב ושוקל מצותיה של תורה, דקלות שבקלות וחמורות שבחמורות כולם שווים", ולכאורה, אם הכוונה הפנימית בכל מצווה היא שונה, מפני מה כולם "שווים" (ובפרט שבמאמר חז"ל זה עצמו קוראים להם "קלות" ו"חמורות")?  זהו מצד הרצון העליון שבמצות.

כשמדברים על עצם המצווה, שהיא הרצון של ה', אין חלוקה ביניהם, שהרי הרצון אינו בא בהגבלה והתחלקות. המצווה של "אנוכי ה' אלקיך", ומצווה קלה של דברי סופרים, כולם שווים מצד הרצון של ה'. אבל מצד ההבנה השכלית הטמונה בכול מצווה, יש בזה חלוקי מדרגות.

ובכללות הוא ההפרש בין תורה למצות, שהתורה היא חכמתו של ה' והמצוות הן רצון ה'.

התורה באה בבחינת התחלקות, יש דברים קלים להבנה ויש דברים עמוקים וקשים יותר, בכל דבר שכלי טמון תענוג פנימי, ואינו דומה התענוג שיש בעניין שכלי כזה לעניין שכלי אחר.

כמו שבגשמיות יש סוגים שונים של תענוג, כמו תענוג של ראייה בעיניים, תענוג של שמיעה באוזניים, תענוג של טעימה בחיך וכדומה, כך בכל דיבור ודיבור במתן תורה התלבש והתגלה תענוג אלוקי אחר, ולכן על כל דיבור ודיבור במתן תורה, פרחה נשמתן מחדש, כי במתן תורה היתה התגלות בחינת התענוג שבתורה, ובכל דיבור ודיבור יש תענוג פרטי ומיוחד.

אך בשונה מהתורה שבאה בבחינת התחלקות, מצד הרצון העליון שבמצות – כולם שוין. ולכן כל ישראל מקיימים את המצוות באופן שווה, הפשוט שבפשוטים והצדיק הגדול ביותר מניחים אותם תפילין ושומרים אותה שבת.

כמו כן מצינו שיש הפרש בחיוב של עסק התורה לחיוב של קיום המצות:

בחיוב של עסק התורה יש מדרגות שונות. החיוב "והגית בו יומם ולילה" זהו ליושבי אוהל, שכל עניינם ללמוד תורה, אבל בעלי עסקים שעל פי תורה צריכים להביא פרנסה לביתם, החיוב שלהם הוא רק "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית".

[ומה שאמרו רבותינו ז"ל ש"יהא תורתך קבע ומלאכתך עראי", הוא שיהיה בבחינת קביעות בנפש, שהזמן המועט שלומד תורה יהיה אצלו באופן קבוע ועיקר בנפשו, שתכלית כוונתו תהא בעסק התורה, וגם בעסקו במשא ומתןתהא כוונתו בכדי שישתכר ויוכל לעסוק בתורה ולהדריך בניו בתלמוד תורה ולקיים מצוות.

וגם בתוך בעלי העסקים עצמם יש חילוקי מדרגות, שגם בעלי עסקים השייכים לתורה צריך להיות "תורתן קבע", לא רק בקביעות בנפש אלא בקביעות בזמן, שיהיה להם זמן קבוע ללימוד תורה – "חוק ולא יעבור".

ומי שלא מסוגל כלל ללמוד תורה, גם הוא מחוייב בעסק התורה, רק שיוצאים ידי חובה ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", ובהם הפירוש "תורתך קבע" בבחינת קביעות בנפש]

אבל בקיום המצות כל ישראל שווין, שכולם מחויבים בקיום המצות, בין אם הם יושבי אוהל ובין אם הם בעלי עסק.

מסקנת הדברים, שאינו דומה החיוב בעסק התורה להחיוב בקיום המצות. והסיבה היא כאמור, שהתורה היא מבחינת חוכמה, שיש בזה מדרגות וחלוקים, והמצות הן רצון העליון שאין בזה התחלקות מדרגות.

שתי כוונות במצווה

והנה, גם בתוך המצוות עצמן ניתן לחלק בין מקיף לפנימי:

ובפרטיות הוא ההפרש בין כוונת המצות – שבזה יש חלוקים בין מצווה למצווה, לעצם קיום המצות – השווה בכול המצוות מצד הרצון שבהם.

ולכן בכל מצווה צריך להיות ב' כוונות:

הא', הכוונה פרטיות שבה, כמו הכוונה הפרטית של תפילין לשעבד המוח והלב וכדומה.

והב', קבלת עול מלכות שמיים לקיים רצונו ולעבדו בכול מיני עבודת עבד.

וזהו שברוב המצות מסיים בתורה במילים "אני הוי'", שזהו ב' העניינים שבמצות:

כוונת המצות זהו כמו שהמצות תלוים בשם הוי', שיש מצות התלויים באות יו"ד ויש באות ה"א, וכמו שמפורט בנסח קריאת שמע שעל המיטה, שמצוות קריאת שמע שייכת לאות י', ומצוות תפילין שייכת לאות ה', וכן הלאה, ובזה יש התחלקות בין מצווה למצווה.

ועניין "אני ה'" מבטא את הכוונה הכללית שבקיום המצוות השווה בכולם, היינו בחינת עצמות אור אין סוף, שזה מרמז בלשון 'אני', שמורה על עצמותו ממש (שלמעלה משם הוי') שמתחבר בשם הוי'. שמצד בחינה ומדרגה זו אין התחלקות מדרגות כלל.

וזהו הכוונה בזה שחותם "אני הוי'": שעם היות שבתורה יש חלוקי מדרגות, שבכול מצווה יש את הטעם הפנימי והסוד שלה הרמוז בשם הוי', מכול מקום כדברי רבותינו ז"ל: "אל תהי יושב ושוקל במצותיה של תורה", משום ש"אני הוי'", עצמות אור אין סוף (ה'אני') מאיר בשם הוי', והוא בחינת רצון העליון שלמעלה מחוכמה, שמצד זה אין חלוקי מדרגות כלל.

סיכום:

נתבאר המשל של כוחות הנפש הפנימיים, המתלבשים באיברי הגוף, ויחסי הגומלין שבין הכוחות לאיברים.

ובזה הוסקו מספר מסקנות:

א. הכוחות מתלבשים דווקא באיברים הראויים להם.

ב. האיברים עושים הגשמה בכוחות, אך בטלים אליהם ומונהגים על ידם.

ג. הסיבה לכל זה היא, מאחר שהכוחות הינם פנימיים ומוגבלים בעצם מהותם, גם בהיותם כלולים בעצמיות הנפש. מאחר שהמשכתם מהנפש היא באופן של הגבלה והתחלקות, לכן גם התגלותם באיברים הוא באופן מדוד ובאפנים שונים של התחלקות.

גם נתבאר כי ההבדל בין ה"מקיף" ל"פנימי" הוא ההפרש בין התורה (–פנימי) והמצוות (–מקיף), וכן במצוות עצמן – בין הכוונה הפרטית שבכל מצווה (–פנימי) לכוונה הכללית המשותפת לכול המצוות (–מקיף).

כעת אנו יכולים לעבור לנמשל – האורות האלקיים המתלבשים בכלים בעולם האצילות.

אנו נוכל לראות כי כל הפרטים שנתבארו במשל של כחות הנפש הפרטיים, נמצאים גם בנמשל – בספירות של עולם האצילות ובאופן המשכתם והתגלותם.

(על פי פרקים: ב, ג, ד – בהמשך תער"ב)

[1] איוב יט, כו.

[2] ובזה עצמו יש שני אפנים: יש אופן שבו השכל רק עובר דרך היד, אך לא מתלבש בה, שלא נעשה שינוי ביד עצמה על ידי שהשכל עובר דרכה. ויש אופן שהשכל מתלבש ממש בתוך היד, שציור האותיות יהיה דווקא באופן כזה ולא באופן אחר, כמו כתיבת סת"ם, ובפרט במלאכת הציור שהיא אומנות מיוחדת, וכאן רואים במוחש שהיד עצמה משתנית בעקבות אותה חוכמה ואומנות, וניתן להרגיל ולאמן את היד לציור. ובדרך כלל מי שהוא "אמן יד", אין זה שהוא רק הרגיל את היד לתנועה מסוימת, כי אם מקורו הוא בשכל, שיש לו חוש במלאכת היד בכתיבה וציור, או באריגה ורקום, ועל דרך זה וכדומה.

[3] תכונת ההתלבשות של הכוחות זה בזה, היא רק כשהכוחות הנפשיים מתלבשים באיברים הגשמיים, שמצד החיבור הפיזי של האיברים הגשמיים זה בזה, נעשה חיבור בין הכוחות הנפשיים השונים.

[4] וכך בעבודת השם: יש אופן שמנסים להבין את גדולת ה' כשלעצמו (-מוחין בטהרתם), ויש להתבונן מה היחס שלי אל ה', כמה אני קרוב אליו, או רחוק ממנו (-מוחין השייכים למידות).

[5] וביתר פירוט: התכלית והכוונה האמיתית שבעבורה הוריד הקב"ה נשמה עם שכל אלקי לתוך המוח, איננה בשביל הדברים הגשמיים אלא בשביל להשכיל באלקות. ובאמת, לא רק כשהשכל חושב על ענייני אלקות מאירה בזה הנשמה האלקית, אלא בכול תחום שהאדם עוסק, יש בזה מכוח הנשמה האלקית, שהרי בתוך הגוף הגשמי והאיברים הגשמיים מלובשים הכוחות הרוחניים של הנשמה, ועקר החיות של נשמות ישראל הוא מהנשמה האלקית דווקא. ולכן נוגע מאוד העניינים שהיהודי עושה שעוסקים בהם, מפני שבכל דבר ודבר שהאדם פועל ועושה מכניס בזה כוחות אלוקים, ואם חלילה עוסק בעניינים בלתי רצויים, הרי הוא "סוחב" יחד איתו את הנפש האלקית וכוחותיה בעל כורחה לתוך אותם עניינים שליליים.

אומנם, למרות שגם בעיסוק בעניינים גשמיים מלבשים כוחות אלקיים, הרי עקרו תכליתו ותפקידו האמיתי של השכל האלקי הוא להשכיל בענייני אלקות, ובזה הוא עניינו האמיתי. אך גם כאשר משתמש במוח לתכליתו, לעניינים אלקיים, הוא על ידי עניינים גשמיים, שמהם אנו מבינים באלקות, "מבשרי אחזה אלקה" – דרך ההתבוננות בבשר הגשמי ניתן להשיג עניינים אלקיים.

וממילא, גם ההשגה האלקית של הנשמה כשהיא בתוך הגוף, היא באה בהגשמה, ואינה מערך ההשגה של הנשמה קודם התלבשותה בגוף, שאז לא הייתה שייכת כלל לעניינים גשמיים, והשכלתה באלקות הייתה בעניינים האלקיים כשלעצמם, ואילו כאן השכלתה על ידי משלים גשמיים וכדומה.

[6] יש אופן אחר של התלבשות, שהמלביש מושל ושולט על המלובש, וכמו בגלגולים רחמנא ליצלן, שאם חלילה מתלבשת נפש אדם בגוף של בעל חיים, הרי הנפש לא מסוגלת לבטא את עצמה בתוך גוף בעל החיים, ואז אותו בעל חיים שולט על הנפש הרוחנית, הסובלת בתוכו ואינה מצליחה להתבטא בו. לעומת זאת אם מדובר על גלגול של נפש בגוף אדם, הרי כיוון שהגוף הוא כלי לנשמה, היא מתגלה ומתבטאת על ידו.

[7] וכמו כן ברוחניות, מה שהנפש האלקית מושלת ושולטת על הנפש הבהמית, אין עניינו בבחינת שליטה בהכרח (למרות שבוודאי יש לפעמים שהשליטה היא באופן של הכרח, זו לא ההשפעה האמיתית של הנפש האלקית על הנפש הבהמית), כי אם עיקר ההשפעה דווקא באופן של התלבשות והשפעה פנימית, תיקון וזיכוך, שהנפש הבהמית תסכים על ענייני הנפש האלוקית, עד שגם היא תרצה בענייני האלוקית.

[8] בחומר המוח שהוא קר ולח מתלבשת נקודת השכל (חוכמה), שטבע המים לדבק (ענין החסדים), וחומר המוח שהוא חם ויבש מתלבש בו חלק השכל, שעניינו התחלקות פרטים (בינה), שטבע האש להפריד (ענין הגבורות והצמצומים). וכן הוא בבחינת הדעת שהוא לפי אופן חומר המוח.

[9] שזהו עניין שם אדם שמורכב מ: א' דם, א' מורה על המשכת הנפש האלקית, ודם מורה על הנפש החיונית.

[10] ויש אופן שגם בריבוי דמים תהיה מזיגת המים בטוב, וכמו שנאמר על דוד המלך: "אדמוני עם יפה עיניים", שלמרות שהיה מראהו אדום המורה על ריבוי הדמים היה "יפה עיניים".

[11] יש את הכוח הנפשי בצורה המרוממת שלו כפי שנמשך ממקורו, ויש את החלק התחתון שבו והוא זה שנמשך ומתגלה בתוך האיבר הגשמי. החלק התחתון שבכוח הנפשי ניקרא: "הגשמי שברוחני". דקות האיברים נקרא "רוחני שבגשמי", והוא בבחינת כלי להלביש ולתפוס את הגשם שברוחני. וכיוון שצריך שיהיה חיבור בין הכוח הנפשי לאיבר הגשמי, צריכים למצוא "נקודות השקה" ביניהם, ש"הגשמי שברוחני", שהוא החלק התחתון שבכוח הנפשי, מתלבש ב"רוחני שבגשמי", שהוא החלק העליון שבאיבר הגשמי.