מהי מטרת חסידות חב"ד? הרבי הרש"ב

בעומדנו ביום הולדת הרבי הרש"ב בכ' מר חשוון, וכהכנה לחג החגים י"ט כסלו, מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגישה התוועדות מאלפת של הרבי הרש"ב מי"ט כסלו תרס"ח, אודות מהות תורת החסידות ודרכי החסידים.

לקריאת השיחה:

'יש חסידים ששואלים ודנים מה חידשה החסידות. מעולם לא שמעתי את אבותי דנים בנושא זה, מפני שלא הזדמן לי להשתתף בהתוועדות עם אבי בי"ט כסלו, ולכן לא שמעתי על זה מאבי, וגם עם חסידים מעט התוועדתי בענין זה, וגם אינני יודע אם כל מה שאומרים הוא אמת. גם בכתבים לא מצאתי דברים בנידון, אם כי יתכן שמופיעות בהם שאלות ששאלו חסידים בענין, והתשובות שקיבלו. כי לא הקדשתי תשומת לב לדברים צדדיים שמסביב לחסידות. עסקתי בלימוד חסידות מצד עצמה, והשתדלתי לפעול לפיה. לא הייתי מונח בדברים צדדיים, ולכן לא ראיתי מה נאמר בנושא הנידון.

כשלעצמי אני סובר, שהחידוש שהחסידות הביאה הוא שכל יהודי מסוגל להבין ש'איהו ממלא כל עלמין ואיהו סובב כל עלמין'. לפני כן, היה המצב שלא כל יהודי היה מסוגל להשיג אלוקות. כי לשם כך היה עליו להיות בעל נשמה גבוהה ומזוכך. אדם כזה השיג אלקות וחש אלוקות. מי שלא ניחן בנשמה גבוהה, הרי על ידי זיכוך עצמי ותיקון כל הענינים הדורשים תיקון אצלו – יכול להשיג אלוקות באותה מידה ובאותו יחס של הזיכוך שלו. והשגה זו הביאה לזיכוך נוסף אצלו, וכך התקדם בהשגותיו בעילוי אחר עילוי.

אבל מי שלא ניחן בנשמה גבוהה, ועדיין לא תיקן את מה שנדרש לתקן ולא הזדכך כראוי, לא יכל להשיג אלוקות. החסידות הביאה לידי כך שכל יהודי, גם אם אין לו נשמה גבוהה ועדיין לא זיכך את עצמו כראוי, יהיה גם הוא מסוגל להבין עניין אלוקי. מה שאמרתי על 'איהו ממלא כל עלמין ואיהו סובב כל עלמין', זה לאו דוקא, אלא משום שזה כתוב בזוהר, אך הכוונה היא בכלל לכל ענין אלוקי שאדם ילמד – הוא יוכל להבין ולחוש אותו.

דבר זה גם מתאים למה שנאמר לבעל שם טוב זיכרונו לברכה, במענה לשאלתו 'אימתי קאתי מר' – 'לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'. שעל כך בכה הבעל שם טוב [כמסופר באגרתו הידועה], ו'אמרי אינשי'. מן האגרת עצמה אמנם לא משמע כך, שבכייתו היתה על ה'חוצה' אלא שהבכייה היתה מתי זה יקרה, אבל יש אומרים שהבכיה היתה על ה'חוצה'. אם כן מזה מובן שהחסידות גילתה שאפילו אלה שאינם מזוככים והם בבחינת 'חוצה' – ישיגו אלוקות. כיצד? – הרי זה משום שהחסידות התלבשה גם בשכל [על ידי עבודתו הקדושה של אדמו"ר הזקן], והרי לשכל כולם כבר שייכים..

מה זה 'להרגיש בנפשו'?

אמנם מאחר שזה התלבש בשכל, ממילא עלול להיות על ידי השתלשלות המדריגות, אצל מי ששכלו אינו כדבעי, שהמושכל לא ייקלט בשכל כפי האמת, ולכן יכולה כבר להצטבר פסולת וכו'. הרי מובן שהעיקר אינו רק ההשגה השכלית והבנת הענין, אלא העיקר הוא הרגשת הענין בנפשו ותחושת השייכות אליו. אכן צריך תחילה להבין בשכל, אך העיקר הוא להרגיש אחר כך את הענין בנפש.

[המשפיע הרב שמואל גרונם אסתרמן שאל: מה הכוונה בביטוי 'להרגיש בנפשו' המוזכר תמיד גם במאמרי הרבי, אם הכוונה היא להתעורר באהבה ויראה, הרי התרגלו חסידי דורנו שאין לנו 'אהבה ויראה', ואם הכוונה 'להרגיש בשכל', היה מתאים יותר הביטוי 'להרגיש בדעתו'. וענה:]

קודם כל, אינני יודע אם קיים הבדל בין 'להרגיש בנפשו' לבין 'להרגיש בדעתו', ואם יש כזה הרי 'הרגש בדעתו, במוחו' – אפשר לומר על תחושת ה'עושר' וההפלאה שבענין, [על ידי קליטת הרעיון והתבוננות בו] וזהו 'הרגש במוחו'. ואילו 'הרגש בנפשו' – הכוונה להרגיש את ההתבוננות עד שזו תביא אותו לאהבת השם ויראת ה'. כמו שדובר בשבת פרשת וישלח שבכל דבר יש 'כוח אלוקי המהווה אותו', ויש 'חיות אלוקית המחיה אותו'. בהתבוננות זו יכולות להתעורר ספיקות, אולי אפשר לומר כי שלא כמו ה'כוח האלוקי' שהוא עצמו אלוקות ממש, הרי 'החיות האלוקית', שהיא בדרגה נחותה יותר, אולי אינה אלוקות.

עם המשך ההתבוננות, באה המסקנה שגם דרגה זו היא אלוקות. לאחר מכן, מרגיש המתבונן את הענין לא רק במוחו, אלא שהענין מקיף וממלא אותו כל כולו. קשה לבטא במילים את מהותו של הרגש כזה, אך אפשר להבין את הענין מאיך שהוא בגשמיות. כאשר יש ענין הנוגע לאדם, הרי הוא 'מרגיש' אותו היטב, ואילו כאשר אין הענין נוגע אליו, הרי גם אם הוא מבין אותו – אין הוא 'מרגיש' אותו. ומזה מובן, שההתבוננות בשעת 'עבודת התפילה', צריכה להיות באופן שהמתפלל ירגיש שהענין שייך אליו, ויחוש שהחיות שבנבראים היא אלוקות, וממילא לא ירצה בדבר הגשמי אלא רק את החיות האלוקית שבדבר הגשמי, שנפשו תהיה דבוקה באלוקות.

לימוד בלא תפילה באריכות: איך יתכן?

[המשפיע הרב שמואל גרונם אסתרמן שאל: האם זה לא יכול להיות בלימוד הענין בלבד – בלי התבוננות בתפילה באריכות? והשיב:]

לא! ראשית, בלימוד גרידא יכול שהוא רק יתפעל מן ה'עושר' שבענין, מבלי להרגיש את עצם הענין שהוא לומד. נוסף לכך – גם התפעלות זו אינה אלא לפי שעה, ואינה מביאה לתוצאה מעשית. אמנם הלימוד מביא אותו להתעלות מהמצב הקודם, אך האדם אינו מזדכך על ידי כך, ולכן לא נוצרת תוצאה מעשית. מה שאין כן בעבודת התפילה – לא זו בלבד שהאדם מבין בשכלו את ה'עושר' שבאלקות המלובשת בעולמות, אלא שהוא גם מרגיש זאת, וזה לא רק לפי שעה, אלא זה משפיע עליו למשך כל היום.

אפשר להוכיח זאת, מזה שבלימוד מתפעלים [רגשית] רק כשלומדים ענינים נעלים שבחסידות, אבל כשלומדים נושאים 'פשוטים' שבחסידות, כגון הענין של 'ממלא כל עלמין', לא מתפעלים כל כך. זה מוכיח שלא מרגישים את הענין עצמו אלא את העושר השכלי שלו, ולכן בענין נעלה שיש בו יותר עושר שכלי, הוא מתפעל יותר, ובענינים נמוכים יותר שם ישנו פחות 'עושר' – הוא מתפעל פחות.

מה שאין כן בתפילה: לרוב האנשים, ההתבוננות היא דוקא בדרגת האלוקות המתלבשת בעולמות, ולא בענינים נעלים יותר, ובעבודת התפילה הוא מרגיש את הענין האלוקי ועל ידי זה הוא מזדכך, וזה משפיע עליו למשך כל היום, שהדבר הגשמי יהיה אצלו מופרך, ורצונו יהיה רק באלוקות [שבגשמיות], שכל הדברים הגשמיים יהיו בכוונה 'לשם שמים', לרצות בגשמיות אך ורק כדי לעבוד את ה' על ידה.

אמנם מובן, שתחילה צריכה להיות הבנה והשגה שכלית של הענין לאשורו וכפי שהוא באמת, אך העיקר הוא שלאחר מכן ירגיש את הענין. ולכן ראינו שהיו כאלה אשר אמנם למדו חסידות אך לא התפללו באריכות, וסופם היה מגונה, [לא־עלינו ולא על אף חסיד], שקעו בשכרות וכיוצא בזה. זאת, משום שבלימודם היה רק התפשטות הנאת גופנית מחמת ההשגה השכלית הטובה. ושם התגנב ה'בעל דבר', ואז הדבר הגשמי מוצא חן בעיניו, ואף על פי שבתחילה היה להם טוב, אבל 'התגנב' להם קצת הרגש עצמי מפני ההנאה השכלית, ולכן אחר כך נפלו ממדריגתם.

אבל בעבודת התפילה: גם אם הוא יתפלל כדבעי, הרי 'העיניים יוצאות מחוריהן' כדי להרגיש את האמת האלוקית, והשפעתה קיימת בפועל משך כל היום. ובוודאי שכך הדבר בהתבוננות באלקות המתלבשת בעולמות, שזוהי העבודה של רוב הנשמות, שאז ברור הקשר בין ההתבוננות ובין המעשה בפועל, אלא גם כאשר ההתבוננות באלוקות היא באופן מופשט יותר, מכל מקום הוא מחפש לעצמו משהו מעשי למשך כל היום.

אבל עם לימוד בלבד, בלי עבודת התפילה, אינו יכול לצאת ידי חובה, ולכן אינני יודע אם היה מי שקיבל הוראה לנהוג כך [הכוונה להוראה שניתנה לחסיד על ידי אחד מרבותינו הקדושים], אך גם אם היתה הוראה כזאת למישהו – בוודאי הוא היה בעל נשמה גבוהה או בעל גוף גשמי מזוכך, ואילו כללית – העבודה העיקרית הנדרשת מרוב הנשמות היא בתפילה.

מה דורשים מחסידים?

[כאן צעק המשפיע הרב מיכאל בלינער אל ה'תמימים': הקשיבו היטב, כי הרבי מתכוון אליכם ולא אל הרב שמואל גרונם אסתרמן. אמר כבוד קדושת אדמו"ר נ"ע (הרבי הרש"ב):]

הנני מתכוון הן לתמימים והן לרב שמואל גרונם והן אל עצמי. כבוד קדושת אדמו"ר האמצעי אמר: כאשר אני רואה שאינני מצליח בעבודה עם עצמי – אני יוצא להשמיע מאמר דא"ח ולהשפיע על הזולת. אבל מכבוד קדושת אדמו"ר הזקן נ"ע מסופר ההיפך. שהוא פנה לאפרים, השד"ר [=שלוחא דרבנן] שלו, ואמר לו: אמירת דא"ח חייבת לפעול, ואם לא – מקבלים 'קדחת'.

כך אכן היה, והשד"ר ספג 'קדחת' לשנה שלמה. והעצה לזה היא, שיכוון בזה על עצמו, ואם הדא"ח לא ישפיעו על השומעים – שזה ישפיע על עצמו. לכן אני אומר, שכוונתי גם לרב שמואל גרונם וגם לעצמי, ובכל אופן – הענין הוא שלא די בלימוד בלבד, וצריכים להאריך בתפילה.

[אחרי הפסקה קצרה, אמר:]

הרי גם אני אומר שעבודת החסידות היא באופן של 'מלמעלה למטה' [הכוונה כנראה לכך שעצם לימוד החסידות מביא גילוי אור אלוקי בנפש], ולפני החסידות היתה העבודה באופן של 'מלמטה למעלה'. אבל 'מלמעלה למטה' די לנו במה שניתן לנו, [שפע של גילוי אור], שניתן לנו באופן שכל אחד יוכל להבין, אבל אין הכוונה שאין צורך בתפילה כדי להרגיש את הענין בנפש.

שוב חייב אני לומר (בחיוך): יש צורך בתפילה כדי להרגיש את הענין בנפשו. העבודה על ידי תורה היא מלמעלה למטה, ועל זה כתוב: 'אך זהו רק בנשמות גבוהות', ואילו 'כי מנגד תראה את הארץ' עבודת רוב הנשמות היא בתפילה.

[אחרי הפסקה לניגון, אמר:]

כתוב במדרש [להעיר מ'שמות רבה' י"ט, ו'. וראה גם 'תניא' פרק ל"א] שגאולת מצרים לא היתה עדיין גאולה שלמה, משום שאמרו לפרעה רק 'דרך שלושת ימים נלך במדבר, וזבחנו לה' אלוקינו', ולכן לא היתה גאולה שלמה. אך הגאולה העתידה תהיה גאולה שלמה, כיוון שנאמר בגלוי שאנו רוצים לצאת מן הגלות, מבלי להתבייש. זוהי החסידות: להכריז מבלי להתבייש שאנו רוצים לצאת מן הגלות.

זו הסיבה שאנו סובלים מן האנשים הצדדיים הטוענים כלפי ה'קיצוניות' של החסידים, שאינם מוכנים להגיע לעמק השווה ולפשרה עם העולם – 'קצת עולם וקצת אלוקות'. החסידים אינם מוכנים לפשרות ולהכרה בקיום תוקפו של העולם. הם לומדים חסידות ויודעים מה כתוב בה בקשר ל'יחס' בין אלקות והעולם. לפיכך אין להתבייש, יאמרו אחרים מה שיאמרו ואף ילעגו – אנו צריכים לטעון שרצוננו לצאת מהגלות.

[לאחר הפסקה של נגינה, אמר:]

כשמתחילים לחשוב מה רצה הרבי [אדמו"ר הזקן] מן החסידים, מרגישים מאוד לא נעים, אבל – האם הרבי התכוון שכל החסידים יגיעו לדרגת 'יחודא עילאה' [ראה תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז' ואילך]? לא! זה לא שייך לכולם. הוא דרש 'יחודא תתאה'. הוא דרש שלא ירצו את הדבר הגשמי כי אם בכוונה 'לשם שמים', ובצורה עדינה יותר – את הענין של 'א־ל עולם' ו'א־ל העולם' לקשר את העולם לאלוקות, אלא בכלל, לא להפריד את הגשמיות מן האלוקות.

על זה יש אכן לעמול ולעבוד. אך זאת נחמתי, שכוונת הרבי תבוצע. כוונתו בוקעת ויורדת עד התהום, וכוונתו תושלם. אך צריכים לרצות שהיא תושלם מן המרחב. הר"מ הוסיף: 'מטוב לבב', ואמר: 'כן – ולא מן המיצר חס ושלום של 'בצר לך ומצאוך".

[המשפיע הרב מיכאל בלינער סיפר ששמע מכבוד קדושת אדמו"ר מהר"ש נ"ע שצריכים להתאמץ כדי לא להגיע למצב זה, ואמר הרבי:]

אכן, אך זוהי קצת נחמתי, שכוונת הרבי תושלם כרצונו.

[אחר כך אמר לו הרב שמואל גרונם אסתרמן: 'השם יתברך יעזור, שנתחיל לעת זקנתנו להאריך בתפילה', והרבי השיב:]

כן, כן – השם יתברך יעזור, החלטה של רבים שיסכימו יחד לעבודה זו מקרבת את ביאת המשיח, ובאמת גם אם יתמהמה נחכה לו, ולא נהיה ברוגז עליו, אך ההחלטה לעבודה זו תקרב את ביאת המשיח, מפני שזו המטרה, וכאשר רבים יסכימו ביחד לעבודה זו 'כדין תצפה לרגליה דמשיחא'.

שיחת י"ט כסלו תרס"ח.