האם ביטחון בה' מחייב תמיד עשיית כלי?

מבוסס על מאמר של כ"ק אדמו"ר הרש"ב מסדרת "שיעורים בהמשך תער"ב"

לבירור הסוגיה הזאת יש להקדים ולברר שאלה עקרונית: לשם מה נחוץ שהיהודי יכין כלי בדרך הטבע?! וכי ה' 'זקוק' לכלי כדי לשלוח את ברכתו, ואם לא יהיה כלי הוא לא יוכל לשלוח את ברכתו ליהודי?!

ההסבר לכך מבואר בהרחבה בחסידות: הרצון והכוונה האלוקית שהשפע האלוקי ירד דווקא דרך בסדר זה של לבושי הטבע והעשייה (ובזה מתממשת הכוונה של "דירה בתחתונים" – בתוך גדרי התחתונים, מתעלם ומסתתר האור האלקי), ולכן גם על האדם להשתדל, לפעול בדרך הטבע ולהכין כלי שיוכל להכיל את הברכה.

ומאחר, שרצונו של ה' שתהא ההמשכה דרך לבושי הטבע (וברור שהטבע עצמו איננו מקור ההשפעה חלילה), מוטל על היהודי להכין את הכלי הטבעי, ועם זאת עליו לזכור שהכלי הזה איננו אלא כלי (כשמו) ואיננו העיקר. ולכן אין 'להתמסר' אליו יותר מדי במוחו וליבו, ובוודאי שלא 'על חשבון' לימוד תורה ותפילה. עשיית הכלי, היינו העבודה לצורך פרנסה – היא האמצעי ואיננה מקור השפע. ה' הוא מקור השפע, ולכן אין לוותר על עניינים השייכים למקור השפע למען עיסוק בכלי המיועד לשפע הזה.   

ביטחון של התמסרות מוחלטת

לפעמים האדם נקלע לקושי (הקשור לפרנסה, לבריאות או לתחום אחר) ואיננו מצליח למצוא שום 'כלי' בדרך הטבע שבו יוכל להיעזר כדי להיחלץ מן המצר. באופן טבעי, אדם שרואה שאפסו כל הסיכויים בדרך הטבע, עלול להתייאש. וגם אדם שמאמין בה ובוטח בו, באופן כללי, עלול לחוש ייאוש מסוים שכן הוא יודע שמוטל עליו לעשות השתדלות בדרך טבע, והינה הוא עשה את כל ההשתדלויות שיכול היה לחשוב עליהן – וישועה אין.

לכן צריך לדעת שהשילוב של הכנת כלי בדרך הטבע בד בבד עם הביטחון בה' הוא הסדר וההנהגה הרגילים, הנכונים בדרך כלל. אך ישנה דרגה גבוהה יותר בביטחון בה', שבה הברכה והישועה נמשכות מלמעלה ללא שום כלי טבעי.

עניין זה מוסבר בהרחבה במאמר של הרבי הרש"ב (ב'המשך תער"ב' (פרק פב). 

וזה לשון המאמר, עם ביאור משולב בתוכו (מתוך סידרת הספרים "שיעורים בהמשך תער"ב):

"תמים תהיה עם ה' אלקיך", 

ואמרו רבותינו ז"ל בגמרא מסכת פסחים דף קי"ג עמוד ב מנין שאין שואלים עתידות בכלדיים – חוזים בכוכבים (רש"י), שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך כו' ופרש רש"י על המילים תמים תהיה וזה לשונו: להיות בוטח בו בכל קורות (כל מה שיקרה) ונולדות הבאות לך,

נמצא אם כן, כי הגמרא מפרשת את ענין התמימות שבפסוק "תמים תיהיה", על ענין הביטחון בה' בכל המאורעות שקורין ובאים לאדם.

והיינו – במה מתבטאת במעשה בפועל מידת הביטחון? שלא ילך בתחבולות והתחכמות יתירה כי אם לבטוח בה', – ההליכה ל"כלדיים" מסמלת התחכמות יתרה לדעת מה יקרה בעתיד, והציווי "תמים תהיה" פירושו ללכת בתמימות ללא חקירות ותחבולות מיותרות.

ובזה – במידת הביטחון בה' – יש ב' אופנים – שהם ב' דרגות במידת הביטחון.

אופן ראשון – לבטוח ולהכין כלי

הא' – האופן הראשון: שיעשה כלי לברכת ה' וכמו ציווי התורה וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה – שאמנם הברכה מגיעה מלמעלה, אבל היא נמשכת דוקא כאשר "בכל אשר תעשה" – היינו שעושה כלי בדרך הטבע. ואף שצריך אמנם לעשות כלי בדרך הטבע, אבל לא יחשוב את הכלי לעיקר ולא יניח (יתמסר עם) מוחו ולבו בזה, – כלומר, שידע את המקום האמיתי של הכלי, שהוא רק כלי בלבד לברכה, אך הברכה והשפע עצמו נמשך מלמעלה, ולכן לא צריך להתמסר לכלי יותר מידי.

ומכל שכן שלא יתנהג בזה בהתחכמות יתירה שזהו ענין מותרי מוחין כו', – ההתחכמות בענייני העסק מעבר למידה היא 'מותרי המוחין', כלומר השתמשות עם המוחין על דברים מיותרים שאינם מועילים, אלא רק מזיקים, כי אם לבטוח בה' דברכת ה' היא תעשיר והוא הנותן לך כח לעשות חיל כו', וכמו שנתבאר בלקוטי תורה דבור המתחיל כי תצא דרוש הב' בענין וגלחה את ראשה כו'. 

וממילא – כאשר הוא יהיה בביטחון שלם – לא יהיה לו מניעה ועיכוב מזה בתורה ותפלה כו', שהרי גם בעלי עסקים מחוייבים בלימוד התורה – אמנם לא כמו 'יושבי אהל' שעיקר עסקיהם בלימוד תורה, אבל על כל פנים לפחות פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית ובתפלה בזמנה כו', וכאשר הבעל עסק בוטח בה' דהוא הנותן לך כח לעשות חיל כו' לא יהיה לו שום מניעה ועיכוב כו'. כיון שיודע ומכיר שהברכה מגיעה מה', וכלי הפרנסה הוא רק כלי בדרך הטבע, אך לא מקור השפע, ממילא לא שייך לוותר על עניניים של עבודת ה', שזה מקור השפע, בשביל ענייני פרנסה שהם רק כלי לשפע.

וזהו בבחינת ביטול והנחת עצמותו למעלה מטעם ודעת, – הביטחון שהברכה מגיעה רק מה' וההתעסקות בענייני העולם רק באופן של כלי, הוא על ידי שיש לאדם ביטול לה', כי השכל הגשמי מחייב באופן אחר, והיינו לחשוב שזהו מקור פרנסתו ושצריך לעסוק בזה במוחו ולבו כו', ולכן בשביל לבטוח בה' בשלימות, צריך להתבטל למעלה מטעם ודעת, היינו מעל חישובים שכליים.

ולפעמים יש בזה נסיונות שמנסה הקדוש ברוך הוא את האדם כאשר נראה לו על פי השכל שבהכרח לעשות כך וכך בדרך הטבע גם בדרך תחבולה והתחכמות כו', נגד ציווי התורה בהונאה וכדומה, והוא מונע את עצמו מזה למרות שכך שכלו מחייב ונראה שהוא מפסיד אם לא יעשה כך, מפני הבטחון שה' הוא המפרנס כו', 

וכן לפעמים דוקא בעת זמן התפלה או בזמן הקבוע לעסק התורה אז מזדמן איזה התעסקות בעסק, – הקדוש ברוך הוא לפעמים מנסה את האדם, שדוקא בזמן תפילה או קביעות עיתים בתורה, נראה שיש הזדמנות להרוויח הרבה בעסק, אבל באמת זהו נסיון, לראות האם יודע שהברכה מגיעה רק ממנו יתברך, ואם כן לא יתכן לעשות כלי באופן שממעיט מעבודת ה' בתפילה או תורה, דלהניח זה ולא יביט על שום דבר למרות שנראה כאילו מפסיד כאן הרי זה נסיון כו', רק כשבוטח בה' יכול הוא לעמוד בנסיון כו'. בשביל לא ליפול בנסיון ולא להתפתות ללכת למסחר בזמן ההתעסקות בתורה או תפילה צריך ביטחון חזק בה'. 

עד כאן האופן הראשון של הבטחון – שמצד אחד עושה כלים לברכת ה' אך סמוך ובטוח שהכל מאת ה', ולכן לא יתעסק בכלי יותר מידי, ובוודאי לא באופן שמגרע מרצון ה' בעבודה בתפילה או בתורה.

אופן שני – לסמוך על הנהגת ה' בלבד

ואופן הב' בבטחון הוא שיש ענינים שאינו צריך להיות עשיית כלי גם כן – יש מצבים שנדרש מהאדם לא לעשות כלי בכלל.

(או באופן אחר, לא למנוע את הכלי לגמרי, אלא שהכלי היא לפי ערך כפי הצורך לו בההשפעה או בהישועה מלמעלה כו' – כלומר שאין ענין הכלי עשיה בדרך הטבע (כבאופן הראשון) אלא סומך על שפע וישועה שתימשך מלמעלה, והכלי הוא רק כסיבה צדדית שדרך זה השפע נמשך, ועיין מה שכתוב בהקדמת דרך חיים לכ"ק אדמו"ר האמצעי).

והענין הוא – לבאר מהו אופן הב' הביטחון, דכתיב טוב (עדיף) לחסות בה' מבטוח באדם ולכאורה פסוק זה צריך ביאור, דמשמע מזה שטוב גם כן לבטוח באדם שאין זה מושלל רק שיותר טוב לבטוח בה' מאשר באדם, ואינו מובן איך טוב לבטוח באדם חס ושלום. – הרי הביטחון צריך להיות רק על ה' לבדו.

אך הענין הוא דבאדם אין הכוונה על האדם הגשמי, אלא הכוונה על דרגת אדם העליון כדברי הפסוק "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" כמו שנתבאר בלקוטי תורה דרושים לשמיני עצרת על פסוק זה והיינו בבחינת ממלא כל עלמין, – כלומר האור שמצטייר בציור עשר ספירות, בחינת ציור אדם, שהוא אור הממלא כל עלמין. 

ועל זה אומר הפסוק, שאף שיש מקום לבטוח באדם, היינו בהנהגת הטבע – אור הממלא כל עלמין, הרי שטוב יותר לבטוח בה' בחינת סובב כל עלמין כו', ועל כן אומר רק טוב לחסות בה' – בסובב כל עלמין, שהלשון "טוב לחסות" משמע שזה ענין של עדיפות, אך לא חובה גמורה, מפני שצריך להיות גם לבטוח באדם העליון – בהנהגה של הממלא כל עלמין, וכמו שנתבאר שם בלקוטי תורה הענין בעבודה הרוחנית – שלבטוח באדם היינו לימוד תורה, ולבטוח בה' היינו מסירות נפש בפסוק ראשון בקריאת שמע שלמעלה מבחינת התורה, 

וגם בגשמיות יש ענין לבטוח באדם, והכוונה היא שצריך האדם להתנהג על פי הטבע (אור הממלא כל עלמין – בחינת אדם), אבל יותר טוב – מדריגה גבוהה יותר – הוא לחסות בה' כו'. כלומר לבטוח באור הסובב כל עלמין.

"היתה סיבה מאת ה'"

והענין הוא – מהי המשמעות בפועל לבטוח ב'סובב כל עלמין', הרי לכאורה עשייית כלים בדרך הטבע היא רצון ה' – דהנה ידוע שיש ב' מיני הנהגות מלמעלה והוא ענין עילת העילות וסיבת הסיבות, שב' לשונות אלו, מבטאים ב' סוגים בהנהגה של ה'.

עילת העילות הוא בחינת ממלא כל עלמין ומשם נמשכים הדברים שהולכין כסדרן שעל פי הטבע וכענין הטבע בגימטריה אלקים (86) כו', – 'עילת העילות' הכוונה להשתלשלות הדרגות בסדר מסודר, שדרגה אחת משתלשלת מהדרגה שמעליה. והיינו, שלכל דבר וענין יש עילה (מקור) הקודמת לו, ולעילה יש עילה שמעליו, עד הגילוי האלקי של הממלא כל עלמין שהוא עילת כל העילות. 

וסיבת הסיבות הוא בחינת ההנהגה של סובב כל עלמין ומשם נמשכים הדברים שהן כעין סבה שלא על פי הטבע – משמעות המושג 'סיבה' שאמנם זה נגרם על ידי משהו מסוים, אך לא באופן שכך היה צריך להיות על פי הטבע, אלא בדרך 'סיבה' בלבד. 

וכמו המסופר על רחבעם המלך שכאשר באו אליו העם וביקשו שיקל מעליהם את עול אביו לא שמע אליהם, ואדרבה אמר שיכביד עליהם יותר, ועל זה אומר הפסוק כי היתה סיבה מעם ה' למען הקים את דברו אשר דבר ה' ביד אחיה השילני אל ירבעם בן נבט, "רצה לומר: לא בעבור גודל סכלתו השיב מה שהשיב, כי אם מה' היתה" (מצודת דוד) – על מנת שירבעם ימלוך. ומכאן רואים את המשמעות של המושג 'סיבה' שאין זה בדרך המחוייבת להיות, על פי סדר של הנהגה, אלא מחמת רצון ה' שיעשה הדבר כך, היפך הסדר הרגיל.

נמצא, כי גם ההנהגה של הסובב כל עלמין עוברת דרך ענייני העולם, אלא שזה לא באופן שמאורע טבעי גורם לזה באופן ישיר, אלא ניכר שזה דבר שלא אמור להיות לפי הסדר והטבע, וזה שהדבר קורה הוא כי היתה סיבה מאת ה'.

וכן הוא בהנהגת האדם – יש כמה דברים שהאדם צריך להניח על הנהגת ה' לבדו ושלא לעשות שום דבר בדרך הטבע כי אם לבטוח בה' שבטח יעזור השם יתברך בדרך סבה כו' – כלומר, ישנם מצבים שלא צריך לעשות כלי טבעי שמובן בטבע כיצד הכלי ימשיך את הברכה מאת ה', אלא לבטוח בה' שבדרך סיבה כל שהיא ימשיך את הישועה.

לסמוך על הנס?

ולכאורה כיצד זה מתיישב עם הכלל "אין סומכין על הנס"? אומר הרבי נ"ע במאמר המוסגר: (וכאשר רואין שההנהגה צריך להיות באופן כזה – כשיש סימנים שככה צריכה להיות ההנהגה, שלא צריכה להיות הנהגה טבעית, אין זה בכלל אין סומכין על הנס כו'). 

[להעיר מספר המאמרים תרנ"ד עמ' ריד, וזה לשונו: "ראיתי בשם א' מהגדולים מי שיש לו צרה גדולה ר"ל צריך לבטוח בה' והיינו שלא יתפלל ע"ז ולא יעשה שום דבר כמו הילוך למקוה וכדומה כ"א לבטוח בה' כו'."]

ועל זה נאמר תמים תהיה בפירוש השני, כי לזה צריך תמימות יותר היינו ביטול לגמרי למעלה ממה שנראה לעין השכל האנושי כו', דשכל אנושי אינו מחייב כלל שלא לעשות שום דבר גם בדרך כלי כו', השכל של האדם לא מסוגל לתפוס כיצד יש מצבים שאין לעשות כלי כלל, וצריך להיות לזה ביטול גדול ביותר שלא לעשות שום דבר רק לבטוח כו'. 

עד כאן מהמאמר.

תוקף ההתקשרות

באחת משיחותיו (י"ג בתמוז תשי"ב) הרבי מבאר שההמשכה המיוחדת הזאת תלויה בטיב ההתקשרות של האדם לה'. כאשר יהודי מחליט בתוקף של קבלת עול שבכל זמן ובכל מקום לא יהיה נפרד ח"ו מהאלוקות, "אזי מתגלית גם אהבתו והתקשרותו העצמית של הקדוש ברוך הוא אליו . . ומצד אהבה עצמית זו, מובטח הוא – ואינו צריך אפילו לומר תהלים – שהקדוש ברוך הוא יוציאהו מן המיצר אל המרחב".

וההסבר לזה בפשטות הוא (כפי שמשתמע בלקוטי שיחות חט"ז עמ' 176), שכאשר האדם רואה שאפסו הסיכויים להמשכת הברכה והישועה בדרכי הטבע, אזי "אין לו ברירה", והוא מתעלה לדרגת ביטחון גבוהה יותר וְשָׂם מבטחו המלא בה' שידאג לו באופן ניסי. 

אך החידוש הוא יתרה מזו (כמודגש בשיחה שם) – שגם כאשר האדם מכין כלי בטבע (מפני שכך ציווה הקב"ה ויש ביכולתו לעשותו) – ייתכן שעל פי תודעתו יהיה בדרגת  הביטחון הנעלית יותר: בתודעתו תהיה ודאות גמורה שפרנסתו, מצב בריאותו וכדומה אינם קשורים כלל לדרכי הטבע, אלא לה' יתברך לבד, ורק בו הם תלויים, ואף על פי שיכין כלי, כפי שלמד שעליו לעשות, הכלי אינו תופס אצלו מקום כלל.

גאולה מלמעלה

עיקרון זה נכון לא רק בביטחון בענייניו הפרטיים של היהודי, אלא גם כשעוסקים בביטחון בקיום בשורת הגאולה ובביאת המשיח. 

אף שאנו מצווים לעשות כל שביכולתנו לקרב ולזרז במעשינו ועבודתנו את הגאולה האמיתית והשלמה, חשוב אפוא לזכור שהביטחון השלם והאמיתי הוא ההישענות על ה' מתוך ביטחון מלא ש"והוא יכלכלך" – ולהבין שגם הכלים מגיעים ממנו יתברך. 

ולכן הרבי מלמד אותנו שוב ושוב בשיחותיו ודורש מאיתנו לחיות באמונה שלמה ובביטחון מלא וודאי שהגאולה תגיע תכף ומייד ממש: "עוד לפני תפילת מנחה" וכדומה, היינו באופן ניסי "על ענני שמיא", וללא שום עיכוב כלל מצד גדרי הטבע.