"פתאום נפקחים עיניו": מאמר מעורר של הרבי הריי"צ

כהכנה ליום הבהיר י' שבט – יום הילולת הרבי הריי"צ וקבלת המנהיגות של הרבי מלך המשיח,  'לחלוחית גאולתית' מגיש קטע מעורר ומרומם מתוך מאמר 'עבודה' מיוחד של הרבי הריי"צ, דיבור המתחיל 'ויחד לבבנו' משנת תש"א, ספר המאמרים – תש"א.

המאמר המיוחד ללימוד וקריאה:

בסייעתא דשמייא, פרשת חיי [שרה] תש"א

א.

'ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך', שהיא הבקשה שתהיה ההתעוררות דאהבה ויראה, והנה בכדי שתהיה ההתעוררות אהבה ויראה שהן מצוות עשה, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות 'יסודי התורה' פרק ב' הלכה א') 'האיל הנכבד והנורא הזה (כפי אשר ביאר בפרק א') מצוה לאהבה וליראה אותו שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' ונאמר 'את הוי' אלקיך תירא", והתעוררות האהבה ויראה הנה זהו תכלית הכוונה דעבודה שבלב, שהיא עבודה דתפילה, באשר תלויה בה העבודה בקיום התורה ומצוות וההנהגה במידות טובות כל היום.

דכאשר מתפלל בכוונה כל חד וחד לפום שיעורא דילין היינו במסירה ונתינה בחיות וברגש פנימי, שיודע שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ש'מלוא כל הארץ כבודו' ו'לית אתר פנוי מיניה', והוא יתברך עומד עליו ושומע מה שהוא מדבר ואומר בתפילתו, הנה כאשר מתבונן בזה בדעת מיושבת אז הנה הוא מתעורר באהבה ויראה, שהאהבה ענינה הקירוב מה שמתעורר באהבה מפני הקירוב הגדול שמתבונן שעצמות אין סוף ברוך הוא קרוב אליו, וכמו שכתוב 'קרוב הוי' לכל קוראיו', והיראה היא מגודל הפחד והמורא שנופל עליו מגדולתו ורוממותו יתברך מהוי' הניצב עליו.

דתפילה כזו הנה לבד זאת שמתקבלת למעלה בנחת רוח, הנה מלבד זאת הרי אור האהבה ויראה דתפילה זו פועל עליו להיות קיום התורה ומצוות והנהגתו כל היום בחיות ובמסירה ונתינה לעניני אלוקות, והיינו שהוא עומד במצב טוב ער איז אליין איידעלער און עס קלעפט אים איידעלקייט און רוחניות [= הוא עצמו עדין ותופס יהדות ורוחניות].

וכמו שאנו רואים במוחש בטבעי בני אדם, שיש כאלו אשר עניין רוחני, א עניין אלוקי בהשגחה פרטית, א געשמאק אין אַ מצוה און אַ מידה טובה קלעפט אים, און עס מאַכט אויף אים אַ רושם גדול בהמשכה לזה, אים ציט צו רוחניות און איידעלקייט [= עניין אלוקי בהשגחה פרטית, תענוג במצווה, ומידה טובה תופסת אותו ועושה עליו גדול במשיכה לזה, ומושכת אותו לרוחניות ועדינות] שכל זה הוא כאשר עוסקים בעבודה שבלב בתפילה, שאז הנה מזדככים מידותיו וקיום התורה ומצוות והנהגתו הוא בטוב.

אבל כאשר תפילתו היא בדרך מצות אנשים מלומדה ומתפלל בחטיפה, ואין זה רק מה שאינו מתעורר באהבה ויראה הבאה על ידי ההתבוננות בהשגה אלוקית, אלא פשוט הדבר שאינו שומע פירוש המילות מה שהוא אומר ותפילתו היא על צד הרגילות בלבד, ולפעמים הוא טרוד ומוטרד במחשבות שונות של דברים בטלים, עד ששוכח גם איזה מזמור הוא אומר.. ואין זה רק מה שאינו משים ליבו לפני מי הוא עומד אלא כאילו חס ושלום שוכח לגמרי על אלוקות..

ב.

והנה עם היות דהיסח הדעת מאלוקות אינו שייך בישראל חס ושלום, אבל נופל בזה ענין השכחה, מען פארגעסט וואו מען איז [= שוכחים היכן נמצאים], שעומדים במקום אוהל מועד שהוא מקום המיוחד לשפיכת הנפש, כמו שכתוב 'ואשפוך את נפשי לפני הוי" וכתיב 'תפילה לעני כי יעטוף', דעני פירושו חסר, דמי שהוא חסר הוא עני, דיש כמה מיני ואופני חסרונות בעניותן של בני אדם, דזה עני שהוא חולה וחסר בריאות רחמנא ליצלן, וזה עני שהוא חשוכי בנים או הם חולים, וזה עני כפשוטו שחסרים מזונותיו ופרנסת בני ביתו, וזה עני בדעת שהוא חסר המזון ברוחני דתורה ועבודה ומוכה בכמה תחלואי הנפש רחמנא ליצלן.

ומי שהוא חסר נפשו עטופה ועגומה עליו ובוכה במרירות עצומה מקירות ליבו, בתחנונים ובהתעוררות רחמים על נפשו, וכתיב 'ועשו לי מקדש' שהוא מקום מיוחד אשר הקדוש ברוך הוא מאזין ומקשיב בתפילתם ותחנונם של נשברי לב, והוא הנה לא זו בלבד שאינו משים לבו להבין ולהעמיק עצמו בגודל עוצם קדושת המקום המיועד לתפילה, שהוא מקום קדוש המיוחד לו יתברך ולשפיכת הנפש, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה 'כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו', אלא עוד זאת שהוא מקיל ראשו לחלל את הקודש בשאט נפש, לשוחח בזמן התפילה בעניינים אחרים שאין זה אלא מפני קלות דעתו.

וכללות ענין תפילתו הנה לא מבעי [= לא צריך לומר] שאינה ענין התחנונים וגם אינה ענין הבקשה, אלא הוא כפורע חוב שלא לרצונו בהכרח, דער גאַנצער ענין התפילה איז בא אים א עול כבד, מען בעדאַרף דאוונען און ער דאַוונט אבל אין לו שום געשמאק בתפילתו, אדרבא עס איז אים שווער [= כל עניין התפילה היא אצלו כעול כבד, בגלל שצריך להתפלל – אז הוא מתפלל, אבל אין לו שום תענוג בתפילתו, אדרבא זה קשה לו], וכמו שאנו רואים במוחש בטבעי בני אדם, דכאשר עושים איזה דבר מפני ההכרח, ווייל מען מוז, [= כי צריך] הרי היא עול כבד.

ומובן הדבר אשר תפילה כזו הרי אי אפשר להתקבל בנחת רוח למעלה, ואדרבא כו', וגם למטה הנה מובן אשר תפילה כזו, הנה לא זו בלבד שאינה פועלת פעולה טובה בענין קיום התורה ומצוות והנהגת היום, אלא אדרבא פועלת קרירות עצומה בעניני תורה ומצוות בכלל ובעניני אלוקות בפרט, כי לבד זאת שהוא ריק מכל השכלה והשגה שכלית ואין לו שום הרגש, בדקות הרי הוא מתגשם במאוד.

ער ווערט זייער פאַרגרעבט אַז דער ענין פון געטליכקייט איז אים ווייט און דער כללות ענין הרוחניות איז אים פרעמד, ווייל ער איז זייער פארגרעבט און ציט זיך צו גראָבקייט, להיפך ממש פון דעם וואָס איז אַליין איידעל און האָט אַ המשכה צו איידעלקייט און רוחניות, ער איז אליין גראב און זיין גאַנצע המשכה איז צו גראבקייט [= הוא נהיה מגושם מאוד שהעניין של אלוקות הוא רחוק ממנו, וכללות העניין של רוחניות הוא זר עבורו, מכיוון שהוא מאוד מגושם ומושך עצמו לענייני גסות, להיפך ממש מזה שהוא עצמו עדין ויש לו המשכה לעדינות ורוחניות, הוא עצמו גז וכל המשיכה שלו זה לגסות].

היינו דאין זה מה שמוחו ושכלו אינם מקבלים השכלות והשגות דקות שהרי השכלים דעניני עולם הוא מקבל בטוב ובעל המצאה בכמה מיני המצאות, אלא שעיקר הסיבה. הוא מה שאינו רוצה בזה, ער וויל גאר ניט ווערן איידעלער און העכער [= הוא ממש לא רוצה להיות עדין ומרומם], והגורם לכל הירידה הגדולה והעצומה הזאת היא בסיבת העדר עבודה בתפילה בהתבוננות שהיא עבודת הלב.

ועל זה היא הבקשה 'ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך', והיינו דכאשר לעת מן העיתים נתעורר בו הרגש פנימי, א טיפער געפיל [= הרגש עמוק], מהתעוררות הרוח ממרום כאומרם זכרונם לברכה ש'אין לך אדם שאין לו שעה', דפירוש 'שעה' הוא זמן וכן פירושו הפנה, וכדפירש רש"י על פסוק 'ואל קין ואל מנחתו לא שעה', לא פנה.

וזהו ש'אין לך אדם שאין לו שעה', והיינו שבא אותו הזמן אשר לבבו פונה לאלוקות. עס קומט אַזאַ זמן ווען באַ דעם מענטשן ווערט אַ המשכה פנימית, אַ צי און א טיפע בענקעניש נאָך רוחניות [= שמגיע כזה זמן כשאצל האדם נהיה המשכה פנימית, משיכה וגעגועים עמוקים אחרי רוחניות], והיינו שנמאס עליו כל מעמדו ומצבו, הן מעצמו והן מהסביבה שלו, הן בעניני הנהגותיו בינו לבין קונו והן בהנהגותיו בינו לבין חבירו, עס ווערט אים מיאוס דער גאנצער [= נהיה מאוס אצלו כל ה-] מעמד ומצב שלו ומצב חבריו.

והיינו דכאילו לפתע פתאום נפקחו עיניו הרוחניות, עיני השכל, ורואה את כל הרפש וטיט היון שהוא והסביבה שלו נמצאים בו, שהם והוא נטבעו בגשמיות וחומריות ופיהם דבר שווא, וכל מחשבותיו רק רע כל היום, דאיש את רעהו יחניפו בדברי חלקות ושבע תועבות בלבבם, דלא זו בלבד דליבו בל עמו אלא עוד זאת שחורש עליו רעה איך להדיחו ממעמדו ומצבו, כי מקנא הוא לו בכל, שכך היא המידה בטבעי בני אדם הפחותים ומושחתי המידות להתנהג ככה.

וכתיב 'קץ שם לחושך' ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש רבה בראשית פרק ט') 'זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומאי טעם 'קץ שם לחושך' דכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם דכתיב (שם) 'אבן אופל וצלמות', נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם'. שזהו ה'שם קץ להחושך שבעולם', וכן הוא דישנו החושך הפרטי שבכל אדם ואדם דכאשר מלמעלה מרחמים על האדם, ובא זמנו להיות קץ שם לחושך ונפקחו עיניו לראות את מעמדו ומצבו כי ברע הוא, ומתעורר להטיב דרכו ולעמוד בדרך טובה וישרה, הנה ראשית העבודה היא עבודת התפילה במסירה ונתינה וחיות והרגש פנימי, להתפלל בעמידה במקום אחד ובקול והתעוררות הלב.

ג.

וזהו 'ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך', דלהיות דתכלית הכוונה בעבודה שבלב שהיא עבודת התפילה היא התעוררות אהבה ויראה, ואשר בהתעוררות האהבה ויראה בעת התפילה, הנה מלבד זאת שבלא זה אינה מתקבלת בנחת רוח למעלה, הנה לבד זאת הרי בזה תלוי כל ענין קיום התורה ומצוות וההנהגה דכל היום, הנה על זה היא הבקשה 'ויחד לבבנו' כו', שמלמעלה ירחמו עליו שיהיה איחוד הלבבות.