הרב אופן: כך תחגגו את חג החנוכה בשמחה ובפנימיות

כולנו יודעים ומכירים את התואר המיוחד שזכה לקבל חודש כסלו – 'החודש החסידי'. אז אמנם החודש מלא וגדוש בחגים חסידיים [החל מראש חודש, ט'-י', י"ד וכמובן 'ראש השנה לחסידות' י"ט כסלו], אך לכאורה בסיומו של 'החודש החסידי' נכנס לתמונה חג החנוכה, שבהסתכלות פשוטה לא נראה הקשר הישיר בינו לבין הגילוי האדיר של תורת החסידות שהתרחש כאלפיים שנה לאחר מכן..

אך האמת היא שלא לחינם חג החנוכה חל בשיאו של חודש כסלו. ישנו קשר והזדהות גמורה בין חג החנוכה לתורת החסידות. ובעצם , חג החנוכה זהו חג שמבטא בצורה חזקה מאוד את העניין של חסידות. אך במה באמת רואים את השייכות של חג החנוכה לגילוי החסידות?

בתורת החסידות מתואר סיפור המלחמה והניצחון בצורה פנימית, שתשפוך לנו אור על הדברים. האמת היא שלמלכות יוון כלל לא הפריע שילמדו תורה ויקיימו מצוות. אדרבא, הם עצמם הודו בחכמה נפלאה של התורה ואף למדו ממנה דרכי היגיון וחכמה. לא הפריע להם ש עם ישראל יקיים 'טכסי דת' כתרבות מיוחדת של עם. מה שהפריע ליוונים זו האמונה של היהודים שבלי היגיון, אמונה נחרצת למעלה מהשכל בבורא העולם.

מה הפריע ליוונים שגרם למלחמה הגדולה? 

ליוונים, שהיוו את התגלמות הטומאה בעולם, הציקה העובדה שישנו עם 'מיושן' שמאמין ברוחניות ובקדושה. בדברים שאינם פיזיים והם בלתי נתפסים בחוש. הם רצו 'להשכיחם תורתך', שישראל ישכחו על כך שהם מתחברים באמצעות התורה עם הקדוש ברוך הוא. שבני ישראל ילמדו תורה בכדי חכמים ו'גדולים' בתורה, אך לא בשביל להתחבר ולהתעצם עם נותן התורה, להרגיש את המאור שבתורה.

הם נלחמו שלא יישאר שמן טהור, כי קדושה וטהרה זה דבר על טבעי. מלחמת היוונים לגמרי לא הייתה מלחמה גשמית וזהו. מה שעמד מאחורי הכל, זו מלחמת חורמה על הרוחניות והקדושה, על האמונה באלוקות שלמעלה מהבנה. ולכן הציק להם קיום החוקים של התורה ['חוקי רצונך'], שהם נעשים ללא היגיון שכלי.

במאמרי החסידות שבסמיכות לחנוכה מצוטט מ'ילקוט שמעוני', שהיוונים חיפשו את ילדי ישראל שלומדים תורה בבתי הכנסת. ומדייק הרבי מלך המשיח [וכן רבותינו נשיאנו], שהם חיפשו את הילדים שלומדים תורה בבתי הכנסת דווקא, למרות שלכאורה מקום הלימוד בבית המדרש ולא בית הכנסת, כי מה שהפריע ליוונים זה שילמדו תורה בביטול ולשם שמיים, וזה נעשה על ידי כך שמתעסקים ב'עבודת התפילה', כשמתפללים באריכות. לא הפריע ליוונים אלו שלומדים תורה רק ב'בית המדרש', כי אלו שלומדים את התורה בלי להתעסק ב'עבודת התפילה' ['בית הכנסת'], הם לומדים זאת בגאווה מנופחת להנאת עצמם ולא לשם שמיים עם 'ביטול' וענווה, ולזה גם היוונים מסכימים.

הנקודה היחידה שהפריעה ליוונים הייתה 'עבודת התפילה'. התפילה זה הדבר שמכניס את האלוקות בכל דבר. התפילה היא זאת שגורמת לנו להרגיש את הקדוש ברוך הוא בלימוד התורה ובכל קיום מצווה. התפילה זה המקום בו כל אחד יכול לתפוס את ה'אין סוף', לפגוש את בורא העולם. ובמילא, אחרי שמתפללים באריכות ובכוונה, אין פלא שנוספת חיות עצומה בהכל.

לימוד התורה מקבל משמעות אחרת, של חיבור והתעצמות עם 'נותן התורה', וכך גם קיום של כל מצווה. כי 'חוט השדרה' והנשמה של כל דבר ביהדות – זה האלוקות שבכל דבר, ואת זה התפילה מגלה וחושפת בכל אחד. ועל זה נלחמו היוונים בכל כוחם. הם לא רצו שליהודים יהיה קשר אמיתי עם אלוקות. ובעקבות כך נעמד עליהם כחומה בצורה ה'רבי' שבאותו דור – מתתיהו הכהן הגדול יחד עם חסידיו , ומסרו את נפשם, וניצחו המעטים את הרבים, הטהורים את הטמאים, הקדושה את הטומאה.

היכן מתבטאת כיום המלחמה ביוונים?

במהלך אלפי שנות הגלות, עם ישראל התפזר ברחבי העולם, ויחד עם ההיכרות עם העמים הזרים ומרחק השנים, התעממו להם מספר יסודות חשובים. אחד המרכזיים שבהם זה היחלשות ההתעסקות ב'עבודת התפילה'. כל ה'גדולים' שרק למדו ב'בית המדרש', התעצלו להשקיע ב'עבודה שבלב זו תפילה', וכתוצאה מכך הם החלו להשפיל ולזלזל במעלתה הקריטית של התפילה והגביהו את מעלת התורה, ועל ידי כך הם יקבלו יותר כבוד ושררה על הציבור.

אך אז, כהמשך ישיר לחג החנוכה, הגיעה תורת החסידות והורידה באחת את מסך החושך ששמו אותם 'גדולים', והעמידה חזרה את התפילה למרכז העולם היהודי. עד התגלות תורת החסידות, היו כאלו שחשבו שהעיקר הוא לימוד התורה. לכן הם החשיבו רק את הלמדנים. הגיעה החסידות והרימה חזרה את קרנה של התפילה.

אחד הנושאים הכי מרכזיים עליהם נעמדת החסידות, היא 'עבודת התפילה'. החסידות ממשילה את התפילה לעמוד השדרה וקובעת שהתפילה היא היסוד והתשתית של כל הקשר של יהודי עם קונו. עד כדי כך ש מוסבר בחסידות ש כל מטרת ירידת הנשמה של היהודי, יכולה להתבצע דווקא על ידי 'עבודת התפילה '. ובמילים פשוטות: האפשרות לממש את תכלית ירידתנו לעולם תיתכן רק אם נתפלל באריכות!!.. משום שדווקא על ידי התפילה, היהודי יכול להתרומם מהגשמיות ולהכיר את הרוחניות.

אז הוא יכול לתקן את מידותיו, ללמוד תורה ולעסוק בהפצת יהדות בביטול ושכל היום שלו יסבוב סביב דבר אחד ויחיד – הקדוש ברוך הוא. שוב ושוב חוזרים ומדגישים ללא הרף רבותינו נשיאנו, את העובדה שהתפילה היא המרכז ונקודת הכובד של כל היהדות והחסידות. סביבה הכל סובב. היא היסוד וממנה מתחילים. אחרי שמבינים את החשיבות של התפילה, הביטויים החריפים של רבותינו נשיאנו אודות החשיבות והקריטיות של 'עבודת התפילה' מצד אחד ועל השלילה המוחלטת של לימוד החסידות ללא עבודת התפילה מצד שני, מקבלים משמעות עמוקה יותר.

הרבי מלך המשיח כותב בספר 'היום יום': 'ראשית הירידה הוא ההעדר בעבודת התפילה', והרבי הריי"צ כותב שזו אף 'ראשית העלייה'. אדמו"ר האמצעי כותב ש'מי שעוסק בהשכלה ]=לימוד החסידות[ ואינו עוסק בעבודת התפילה – דומה לעשיר שפורט את רכושו למטבעות מזוייפים' ומוסיף אדמו"ר הריי"צ שלימוד החסידות שלו מבוזבז.. וישנם עוד ביטויים רבים נוספים.

חיים של גאולה

אחרי שמתמידים ומשקיעים בזה, בכל יום ובכל שבת, החיים בגשמיות וברוחניות משתנים. מתעלים. התפילה נותנת חיות מחודשת להתמסר לאלוקות. להתקשר לרבי מלך המשיח. הלב והמוח נפתחים לקדושה. מרגישים מהו כיף וטוב אמיתי. הרבי המהר"ש התבטא שאם כל בעלי התאוות הכי גדולים, היו חשים פעם אחת מהי התאווה להתפלל, הם היו עוזבים את כל התאוות ורצים להתפלל.. זו הרגשה של ימות המשיח.

בחסידות כתוב שהתפילה זה 'גאולה פרטית'. אחרי תפילה טובה, אוהבים כל יהודי באמת. פוגשים את ההשגחה הפרטית על כל צעד. האמונה והביטחון בהתגלות הקרובה מתעצמים. מתבוננים בתקופה המיוחדת לה זכינו, ופשוט שמחים ומאושרים בפנימיות.

כשמגיע חודש כסלו ובפרט חג החנוכה, זהו הזמן לכל אחד להצטרף לעולם המופלא של 'עבודת התפילה'. כעת יש כוחות עצומים להצליח וכדאי לנצל אותם. זה לא מתחיל בקלות. אבל צריך לדעת שבזה הכל תלוי. הרבי הריי"צ כותב שאין צורך להתבייש ו'מותר' לבכות בזמן התפילה.. אך כמובן שהדגש העיקרי בדורנו בעבודת התפילה הוא [כמבואר בשיחת 'בשלח' תשנ"ב] מתוך שמחה ודביקות בקדוש ברוך הוא.