מנהג הכאה בשעה שמזכירים שם המן בקריאת המגילה

בספר המנהגים דיני ומנהגי פורים (דף 73) כותב הרבי וז"ל הק': מכין המן [שו"ע סי' תר"צ ס' יז ובנו"כ, ובסי' יעב"ץ אשר אביו החכם צבי היה מכה ורוקע ברגליו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכור המן. וכן ראיתי כ"ק מו"ח אדמו"ר (הרבי הריי"צ) עושה, ודלא כאחרונים הובאו בשדי חמד אסיפת דינים סוף מערכת פורים ס"י] איזה פעמים במשך הקריאה, במקום שנזכר באיזה תואר: האגגי, הרע, וכיו"ב עכ"ל הק'. מדברי הרבי למדנו שמנהגנו להכות באמירת "המן" בזמן קריאת המגילה ולא כדברי הפוסקים שהובאו בשדי חמד, ומנהגנו להכות רק במקום שמצורף שם "המן" עם איזה תואר, ושכך ראה אצל הרבי הריי"צ.

ובאמת מנהג ההכאה כששומעים שם המן בשעה שהש"ץ מזכיר אותו במגילה הוא מנהג עתיק יומין והדרת שיבה חופפת עליו, ונהגו שהילדים משתמשים ברעשנים ובפטישים וכשמסובבים אותם משמיעים קול, והגדולים מהם מכים ברגליהם על הארץ, והזקנים תשושי כוח מכים בעץ המגילה להשמיע קול. והיו מקומות שהיו נוהגים להכות אבן על אבן, ויש אפילו שהיו שוברים קדרות כשומעם שבר המן, והכל כמנהג המקום והמדינה.

ויש לנו לברר מהו מקור המנהג הזה של הכאת המן, והאם רבותינו ז"ל ראו את המנהג הזה בעין יפה, והאם לא חששו שמא הרעש יפריע לשמיעת קריאת המגילה, או שיהיה בזה זלזול וחילול בית הכנסת אשר בכמה מקומות נהגו לשבור אבנים וכיוצ"ב, והיאך נהגו בזה ראשונים ואחרונים, ומה הנהוג אצלינו בחב"ד.

א. מקור המנהג: והנה מקור המנהג והשתלשלותו בא ממה שמצינו במדרש רבה (סדר וירא פרשה מט ד"ה וה' אמר המכסה אני מאברהם) וז"ל: ר' יצחק פתח "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז). א"ר יצחק כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה, מה טעמיה "זכר צדיק לברכה". וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה, מה טעמיה "ושם רשעים ירקב". א"ר שמואל בר נחמן שמותן של רשעים דומים לכלי קורייס, מה כלי קורייס כל מה שאת משתמש בהם הם עומדים, הנחתם הם מתרפים, כך שמעת מימיך אדם קורא שם בנו "פרעה", "סיסרא", "סנחריב", אלא: "אברהם", "יצחק", "יעקב", "ראובן", "שמעון" וכו'. רב כי הוי מטי להמן בפורים אמר ארור המן וארורים בניו, לקיים מה שנאמר "ושם רשעים ירקב" עכ"ל.

ובמדרש אסתר רבה (פרשה ז ד"ה אחר הדברים האלה גידל המלך החשוורוש את המן בן המדתא) מובא: זה שאמר הכתוב (תהילים ל"ז) "כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים" שאין מפטמין אותן לטובתן אלא לטבחה, כך המן הרשע לא נתגדל אלא למפלתו עכ"ל. וכן מובא בירושלמי (מגילה פ"ג הלכה ז): רב אמר צריך לאמר ארור המן ארורים בניו ע"כ.

א"כ יוצא מאותם מקומות דיש מצוה לקלל ולמחות שמם של הרשעים, וכן לומר ארור המן כששומעים את שמו, וכמעשה דרב בפורים. אמנם מכאן יש לנו ראיה שיש מצוה למחות במילים, אבל עדיין אין לנו ראיה דיש צורך למחות ע"י מעשה כגון הכאה ורעש.

אלא שהראשון בקודש שהביא את המנהג הזה להכות בזכירת המן, הוא אחד מרבותינו הראשונים רבי אברהם ברבי נתן הירחי בספרו המנהיג (חלק א הלכות מגילה עמוד רמב) וז"ל: ומה שנהגו בצרפת אחר קריאה לומר "ארור המן וארורים בניו, ברוך מרדכי וברוכה אסתר", בירושלמי דמגילה (פרק ג הלכה ז) ובמסכת סופרים (פרק יד) ובבראשית רבה (מט, א) רב אמר צריך שיאמר "ארור המן וארורים בניו", ואמר רבי פנחס וצריך שיאמר "חרבונא ז"ל" וכי מטי להאי פסוק "אשר הגלה נבוכדנצר" צחוק עצמות, למה שכל נבוכדנצר שבירמיה חי הוה, ברם הכא מת הוה. ויש קצת סמך במגילת בבליתא, ומחייב אניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין "ברוך מרדכי" ל"ארור המן", נמצא שכך היה מנהגם משום "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". ועל כן מנהג התינוקות בצרפת ובפרובנציא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן, ומקישים זו על זו כשהקורא מזכיר המן ורשעו, ושם רשעים ירקב ושלום עכ"ל.

ומצאנו שהביא זאת בשמו רבנו דוד אבודרהם, תלמידו של רבינו יעקב בעל הטורים, אשר חי הוא בשנת ק"א לאלף השישי, בספרו אבודרהם (סדר תפילת פורים דף 112) וז"ל: וכתב אבן הירחי שנוהגין התינוקות בצרפת ובפרובנציא לקחת אבנים חלקים וכותבים עליהם המן, וכשהקורא את המגילה מזכיר המן הם מקישים זו על זו למחוק את שמו משום שנאמר: "ושם רשעים ירקב". ושכן מבואר במדרש, "תמחה את זכר עמלק אפילו מעל העצים ומעל האבנים" עכ"ל.

וכן כתב רבי נתן, בספר הערוך (מערכת ש) על מנהגי בבל ועילם וז"ל: כל הבחורים עושים צורה בדמות המן קודם פורים ותולין אותה על גגותיהם כמה ימים, ובימי הפורים עושים מדורה, ותולין אותה הצורה לתוכה. ועומדים סביבה ומזמרים, ויש להם טבעת תלויה בתוך האש שתולין בה הצורה, וקופצין מצד האש לצד האחר וטבעת זו נקראת "משוורתא". וכן איתא בסנהדרין (דף סד ע"ב) הנותן מזרעו למולך אמר רבי יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, היכי דמי אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא. רבא אמר כמשוורתא דפוריא עכ"ל הגמ'. ופירוש שורה אחת של לבנים באמצע וחלקה היתה והאש מכאן ומכאן, ומעבירו על אותה השורה וחוזר ומעבירו, עד שתופס בו האור ונופל לתוכו עכ"ל.

ודברים דומים מצינו שכתב רבינו אהרן מלוניל בספרו ארחות חיים (ח"א דיני סעודת פורים ס"ק מא) שכשמזכיר הקורא שם המן ובניו מנקשין התינוקות באבנים, או בלוחות עץ שבידם, וכתוב בהם שם המן ובניו, ועל ידי הניקוש הם נמחקים. ולמנהג הזה יש שורש בהגדה דאמרינן "כי מחה אמחה את זכר עמלק" אפילו מעל העצים ומעל האבנים. והוסיף עוד ולכן אין להלעיג על המנהגים כי לא לחינם נקבעו, ובמיוחד שבמנהג זה נהוג בצרפת ובפרובנציא בטעם על שם "ושם רשעים ירקב".

וליתר הבנה על המנהג להכות אפילו על עצים ואבנים מצינו בפרש"י על הפסוק (דברים כה, יט) "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" וז"ל: תמחה את זכר עמלק מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה עכ"ל. וכוונת הדברים בזה שאפילו בדברים צדדיים כמו בהמה וכדומה שמוזכר שם עמלק עליה צריך להרגה, ובזה מקיים את מחיית העמלק. וזה מה שהזכרנו לעיל אפילו מוזכר על העצים ועל האבנים צריך לקיים "מחה אמחה את זכר עמלק".

ולהבין זאת מסביר הרבי בליקוטי שיחות (פר' כי תצא חלק יד דף פח) את פרש"י שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר "בהמה זו משל עמלק היתה", שבא רש"י בזה לפרש ולבאר דהצווי הוא לא על מחיית זכרון עמלק ממחשבת האדם, כי אם למחות כל הדברים המזכירים שמו של עמלק "משור ועד שה שלא יהא שם עמלק נזכר וכו'", שעל ידי זה יישכח סוף סוף זכרון עמלק גם ממחשבתו ולבו של האדם. שהרי מחיית עמלק צריכה להיות בדברים המעוררים הזכרון ע"י שיאמרו עליהם "זו משל עמלק היתה", וזה שייך רק בבעלי חיים ולא בנכסים אחרים. דהרי בבהמה ובכלל בכל הבע"ח א"א לעשות בה שינוי גמור שלא יהיה ניכר כלל מציאותה הקודמת או שינוי שאינו חוזר לברייתו, ובפרט שאסור לצער את בע"ח, וא"כ א"א לעשות בה שינוי המצער. ולכן גם כאשר תצא הבהמה לרשות בעלים חדשים, מאחר שאין שייך בה שינוי גמור נשאר עליה רושם של הבעלים הראשונים. ובטבע האדם להיזכר על ידה שמם של בעליה הקודמים. ולכן בהמת עמלק גם כשתעבור לרשות ישראל מכיוון שלא תשתנה בשינוי גמור מציורה הקודם, יאמרו עליה "זו משל עמלק היתה", ולא יימחה שמו של עמלק. משא"כ בנכסים אחרים אין הכרח "למחות" אותם, ודיו בשינוי באופן שלא יזכירו הנכסים שם עמלק. מאחר דהנכסים אלו אינו מוכרח שישארו לעולם במציאותם הקודמת. ולכן ע"י שינוי הרשות אפשר לשנותם ממציאותם הראשונה, ולכן אין בטבע האדם לומר עליהם אח"כ "זו של עמלק היתה".

וכן מובא בפירוש על התורה "תורה תמימה" (שם ס"ק כו) דכך מביא מרן הב"י (או"ח סי' תרצ) בשם הארחות חיים שכן נמצא באגדה, וטעם הדיוק לומר שיש מצוה של מחיית עמלק גם על העצים ואבנים וכ"ש על בהמות, מדלא אמר הפסוק בלשון שרגיל העולם להשתמש בו "הכה תכה" אלא כתב "מחה תמחה", דבא לרמז שמצוה למחות אפילו בדבר שלא שייך בו הכאה. והיינו בדבר שאין בו רוח חיים, כגון בדבר שהיתה צורתו חקוקה על עצים ואבנים ע"כ.

ב. טעמי המנהג: והנה מצינו רמזים יפים על אותו מנהג להכות כששומעים שמו של המן בקריאת המגילה, ונביא את חלקם, כי מנהג ישראל תורה ויסודו מהררי קודש.

1. "וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי" – כן מביא אחד מגדולי בעלי התוספות, הלא הוא רבינו אלעזר מגרמיזא זצ"ל, בספרו הרוקח הגדול (הלכות פורים ס"ק רלה) דכבר מרומז לנו בתורה בספר בראשית בסיפור אברהם אבינו בברית בין הבתרים, על נפילתו של המן הרשע ושם רשעים ירקב. שכאשר אברהם עבר בין הגזרים אמר לו הקב"ה (בראשית טו, יד) "והגוי אשר יעבדו דן אנכי", וכשמסתכלים במגילה מוצאים דמובא שם נ"ד פעמים שמו של המן הרשע כמנין "דן". וזה רמז שאת הגוי הזה המן, הקב"ה מבטיח לנו שידין אותו, וכמו שאנחנו יודעים שסופו היתה בתליה.

2. "והיה אם בן הכות הרשע" – כתב הלבוש (או"ח סי' תרצ ס"ק יז) דמצינו סמך למנהג שנהגו לנקש בשמעם שם המן בקריאת המגילה והוא מרומז בפסוק (דברים כה, ב) "והיה אם בן הכות הרשע" דסופי תיבות של "והיה אם בן" הם "המן". ומכאן ראיה דבזמן ששומעים את שמו של הרשע צריך להכות עליו. ולכן נהגו האנשים שטופחין ברגליהם על הארץ להראות בפועל כי הוא ראוי למכות וצריך למחות את שמו מן העולם.

3. "מחה אמחה את זכר עמלק" – רבי פנחס מקוריץ זצ"ל מביא בספרו אמרי פנחס (עמוד קלו אות תרעז) עוד טעם למנהג, והוא מזה שהתורה רמזה לנו בפסוק "מחה אמחה" שצריך להכות את המן, כי מחה לשון מכה הוא, כמו מחי ומסי.

ועוד כי המילים "מחה אמחה" בגימטריא 107, והמילים "זה המן" ג"כ בגימטריא 107. רמז הוא דכששומעים מילת "המן" צריך להכות, ובכך מקיימים מצות "מחה אמחה את זכר עמלק", הוא המן מזרעו של עמלק.

וכן מצינו שכתב בעל המטה משה (סימן תתרו) תלמידו של המהרש"ל, וז"ל: ומנהג הזה יש לו שורש בהגדה ומובא בספרי על הפסוק (דברים כה, יט) "כי מחה אמחה את זכר עמלק" אפילו מעל העצים ומעל האבנים, "מחה אמחה" בגימטריא "זה המן". ולכן אין להלעיג על המנהגים, והמנהג הזה נוהגים בצרפת ובפרובנציא עכ"ל.

4. בזוי בן בזוי – בספר מטעמים (דף רא) הביא רמזים וגימטריות נוספות למנהג הכאת המן משום דכתיב "בבוא רשע בא גם בוז, ועם קלון חרפה" סופי תיבות המן. והוא היה בזוי בן בזוי.

5. שלא יקרה להם מה שקרה להמן ובניו – עוד טעם כתב בעל כתר שם טוב (גאגין) (ח"ב דף תקמג) דתקנת הראשונים לעשות הרעשה גדולה בהכאת המן, ומי מהם בשריפתו ותלייתו (כמנהג ספרדים שבבבל), כל זה כדי להעלות מורא ופחד בלב המלשינים, להיות נרפים ממלאכתם הרעה, שלא יקרה להם מה שקרה להמן ואשתו ובניו הרשעים, וסוף סוף תשוב מחשבתם הרעה על ראשם וגבר ישראל. ובלי ספק כי מתוך הרעשה כזאת תפעול בלב העמים האנטישמיים לפרוש עצמם ממחשבתם הרעה. וזה הטעם שעושים הרעשה כל שנה ושנה מחדש להזכיר להם שאם לא יחזרו ממחשבתם, תשוב מחשבתם על ראשם.

6. אין ברצוננו לשמוע שם זה – וחידוש גדול כתב בעל החת"ס על דברי הרמ"א (שו"ע או"ח סי' תרצ ס' יז) וז"ל: ונראה לי הטעם דהכאת המן להרעיש ולבלבל אוזן השומעים שלא ישמעו שם זה המחוי האגגי עכ"ל. דהיינו שכוונתנו בזה שלא רוצים לשמוע אפילו את שמו של אותו רשע, וכ"ש לא להזכיר אותו. אמנם אם באמת כוונתו של החת"ס שלא רוצים לשמוע את שמו של המן הרשע, ולכן מרעישים ומכים בשעה שמזכירים את שמו, א"כ איך יכולים לצאת ידי חובת קריאת המגילה שכידוע דאם חסר מלשמוע אפילו תיבה אחת לא יצא. אלא פירושו של החת"ס הוא כמו שהסביר בעל המילי דאבות (שו"ת ח"ג סימן יג) דהכוונה בזה היא שע"י ההכאה מראים אנו שאיננו רוצים לשמוע שם של אותו רשע, אבל מה נעשה שההכרח הוא מצד ההלכה, ועלינו לשמוע אפילו את שמו. ואם היה תלוי בנו לא היינו שומעים.

7. המזכיר את הרשע צריך לקללו – והנה מצאתי עוד טעם לדבר והוא ע"פ מה שכתב הגאון ר' אברהם קלויזנר זצ"ל בספר המנהגים (דיני פורים עמוד עז) וז"ל: ואני הסופר שמעתי שלכך מקישים על האבנים, דקיי"ל כל המזכיר הצדיק צריך לברכו ולומר "זכר צדיק לברכה", וכל המזכיר את הרשע צריך לקללו ולומר "שם רשעים ירקב". ועתה כשמזכירין את מרדכי אומר הציבור בלחש "זכר צדיק לברכה", וכשמזכירים שם המן אומר "שם רשעים ירקב", ומשום דאין הנערים יודעים לומר "שם רשעים ירקב" נהגו ללמדם להקיש באבנים כשמזכירים אותו, לומר ירקב שמו מלהזכירו. כך שמעתי מהרב מנחם זצ"ל, עכ"ל.

8. שלא ישנו ילדים – כמו כן מצאתי בספר המנהגים להגאון ר' אייזיק טירנא זצ"ל (בהגהות המנהגים פורים אות נה) שכתב: ותקנו בשביל התינוקות כדי שלא ישנו שאף הם חייבים במקרא מגילה, והא דנוהגים להקיש כשזוכרים המן הוא בשביל התינוקות שאין יודעים לומר "שם רשעים ירקב", כי הוא חיוב לומר כשמזכירים רשע.

9. שהמן ומשפחתו ירגישו את כל ההכאות של היהודים – ומצינו עוד פירוש יפה למנהג של הכאה בשם המן, והוא מובא בספר רוח חיים למהר"ח פלאג'י זצ"ל (סי' תרצו ס"ק ט) דכשמכין בעת הזכרת שם המן ואשתו ובניו עושה הקב"ה שירגישו הם ההכאות, כדי שיקבלו צער גדול בזה, יען שכל היהודים הבאים לעולם כאילו בימיהם נעשה הנס, לפי שאם נתקיימה מחשבתו לא היו באים לעולם. לכן עשה הקב"ה שירגישו את ההכאות של כל היהודים הבאים לעולם בכל הדורות כשמכים בעת הזכרת שמם. וכן מצאנו במכילתא (פר' בא) שלמכת בכורות לקו גם בקברם המצרים שכבר מתו, ובזה פירושו המפרשים הפסוק המובא בתהילים (קה, לו) "ויך כל בכור בארצם". וכמו כן בהמן הוא לוקה בכל שנה אפילו שכבר מת.

ובאמת כבר הזכיר זאת הגאון רבי אליהו הכהן מאיזמיר בספר מדרש אליהו (מגילת אסתר דף נח עמ' ד) וז"ל: קיבלתי דכשאומרים "ארור המן" או כשמזכירים שמו ושם אשתו וכל בניו מכין, ועושה הקב"ה שירגישו את ההכאות כדי שיקבלו צער גדול, יען שכל הבאים לעולם כאילו בימיהם נעשה הנס, לפי שאם נתקיימה עצתו, לא היו באים לעולם. לכן כל הבאים לעולם צריכים לצערו, ולכן עושה הקב"ה שירגישו ההכאות שמכים בהזכרת שמם עכ"ל.

10. שלא יקום מלך עכו"ם וירצה לגזור כגזירת המן – ובספר מחזיק ברכה להרב החיד"א (סימן תרצ) מובא בשם כף ונקי (כ"י לחלק א) טעמא טעים, יען שראו חז"ל אורך הגלות המרה הזאת וחיישו שמא יקום מלך מאומות העולם וירצה לגזור כגזירת המן, לכן הנהיגו זה הפרסום ושמחה דהפלגה ברחובות ובשוקים למען ישמעו קול רעש גדול וישאלו מה ראו על ככה ומה הגיע עליהם, ויודיעום ענין המן ויקחו מוסר. וזהו כוונת הראב"ע אשר שר בשיר שיסד "שומע דבר בן המדתא, תיפול עליהם אימתה" עכ"ל.

11. השדים דופקים לו בגהינום – והנה מקובל בשמו של רבי יהודה חסיד בעל ספר חסידים, והוא המקור הקדום ביותר למנהג הכאת המן, הובאו הדברים בספר התורה והחיים (עמוד קכא) אשר פעם אחת שאל הגמון מרנגשבורג את רבי יהודה חסיד למה אתם דופקים על הכותלים כשאתם מזכירים את המן. אמר לו רבי יהודה להגמון: כל כך דפיקות שאנו דופקים כך השדים דופקים לו בגהינום. אמר לו: מנא לך? אמר לו: בא והראך. הלך עמו והראהו בפתח גהינום, וראה שהכהו. פתח הגמון ואמר: אילו הייתי אצלכם הייתי מסייע לכם להכותו.

12. המן מקליפה העבה שבעקביים – הרי"ח הטוב זצ"ל בספרו בן איש חי (פר' תצוה סעיף כ) מקיים את המנהג להכות דווקא במנעלים שברגליים, על הקרקע. וטעמו ונימוקו בסוד שורש קליפת המן, ע"פ תורת הקבלה. ומרן האר"י ז"ל כתב שבשלוש גלויות שעברו נתקן בחינת הראש והגוף, ובגלותינו זו גלות אדום לא נשאר כי אם בחינת העקביים, שהיא קליפה קשה ועבה. ועל שם זה נקראת גלותנו בשם "עקבתא דמשיחא". והמן הרשע שהוא מצאצאי אדום, היה מהקליפה העבה שבעקביים. וזהו שמצינו בתרגום יונתן בן עוזיאל שמרדכי קנה את המן לעבד, וכתב שטר שעבודו בקשר מנעלו, דווקא שם ברגל, במקום העקב, כדי להשפיל ולהחליש כוח קליפה זו בחינת העקב. ומכאן סוד מנהגם של ישראל קדושים שכשמזכירים שם המן שבמגילה, מכים ברגליהם בארץ, לרמוז שמכה ומשפיל בעקביו שם וזכר המן, ומכניע ומחליש קליפתו העבה שבעקביים.

13. כל זמן שיש לנו רגליים איננו מפחדים מהמן – בספר עולמו של אבא (עמוד רכה) להגאון ר' אשר אנשיל יהודה מילר ז"ל, מסופר שבאותם הימים שנמלטו האדמו"ר רבי יששכר דוב רוקח מבעלזא זי"ע ואנשי חצרו מגאליציא לקארפטרוס במלחמת העולם הראשונה, שאלו לרבי: מדוע נוהגים בעת קריאת המגילה להכות גם ברגליים כששומעים את שם המן. ענה להם: כי אנו יודעים כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וישנם שונא ישראל כמו המן ימ"ש שמסמל את כל צוררי היהודים שרוצים להשמידנו. לכן אנו רוצים להראות להם שיש לנו עצה טובה נגד גזירותיהם והיינו הרגליים, כי כל זמן שיש לנו רגליים, מסוגלים אנו לברוח למדינה אחרת ואיננו מפחדים מהם.

14. פורים מרמז לאתערותא דלתתא – מצאנו טעם המיוחס להגה"ק מדינוב זצ"ל בעל הבני יששכר מדוע בחנוכה משחקים הנערים בסביבון, שאוחזים אותו בראשו מלמעלה ומגלגלים אותו, ובפורים משחקים הנערים ברעשן שאוחזים אותו ברגלו מלמטה ומגלגלים. כי בחנוכה היתה הישועה ע"י התעוררות רחמי שמים אע"פ שלא עשו תשובה כהוגן, רק השי"ת ברוב רחמיו ריחם עליהם. לכן מסובבים אותו מלמעלה לרמוז על אתערותא דלעילא. ואילו בפורים שהנס היה ע"י אתערותא דלתתא שגזרו צום, שק ואפר, והיו ביניהם מרדכי ואסתר, אוחזים בו את הרעשן מלמטה להורות על האתערותא דלתתא.

15. בפורים רצו לעקור כקטון כגדול – והנה בעל קרבן העני (עמוד קכה) מביא בספרו, מעשה שהיה, אשר פעם אחת נתגלה לו בחלום טעם על מנהג ישראל שבשעת קריאת המגילה התינוקות מכים את המן. והוא שבחנוכה לא רצו להעבירם על הדת, וזה לא שייך רק בגדולים כי הקטנים אינם מרגישים את זה. אבל בפורים שרצו לעקור הכל כקטון כגדול שלא ייזכר שם ישראל עוד, וזה שייך אף בקטנים, לכך מצוה להביא הקטנים לשמוע את מקרא המגילה. אך הקטנים לא ירצו לשמוע. לכך תקנו להם להכות את המן כשמזכירים את שמו, וממילא מוכרחים לשמוע.

16. הכאה היא דמיון המלחמה – בעל המילי דאבות (חלק ג סימן יג) מביא טעם לדבר וז"ל: אמנם באמת עיקר הטעם הוא אשר פועל הדמיון עושה רושם גדול בכל דבר, כמו שמצאנו בכמה מקראות שציוה הקב"ה לעשות פעולה דומה לענין הנבואה, לראות בקשת נגד ארם, לומר חץ תשועה לה' בארם, ולהשליך אבן בנהר לסימן "כה תשקע בבל". ומאחר שמצוה למחות שם עמלק, לכן אנחנו עושים פועל דמיון בהכאתו, כי הכאה היא דמיון המלחמה לסימן מלחמת עמלק.

17. המן ולא הגרים שיצאו ממנו – הגאון רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל, בספרו יערות דבש (חלק א דרוש ח) כתב להקשות היאך יאמרו אחר קריאת המגילה "ארור המן" כי מילת "ארור" נופל ג"כ על זרעו, כמו שנאמר לגבי כנען (בראשית ב, כה) "ארור כנען". ומובא בגמ' סנהדרין (דף צא ע"א) דכל זרעו בכלל ארור. עד שכשביקש אליעזר עבד אברהם להשיא את בתו ליצחק, אמר לו אברהם אתה ארור ואין ארור מדבק בברוך כמו שמובא באריכות במדרש בראשית רבה (פר' נט סימן ט) וע"ש. ואפילו שאליעזר היה גדול בתורה שהיה דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים כמובא במסכת יומא (דף כח ע"ב) א"כ לפי זה רואים עד כמה חמורה אותה קללה של ארור שנמשכת לכל זרעו של האדם. וא"כ הרי מהמן הרשע יצאו גרים גמורים, וכמו שמצינו במסכת גיטין (דף נז ע"ב) שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ולכן אפשר שזו הסיבה שאין אומרים גם ארורים בני המן, שהרי בניו היו גרים. אמנם עדיין על המן עצמו קשה שאומרים עליו ארור כשזה חל גם על זרעו.

ומבאר זאת מהר"י אייבשיץ זצ"ל שאנו מקללים את המן שטוב היה אילו לא בא לעולם, אבל הגרים באים ע"י תולדות ישראל. ועיקר השמחה בפורים הוא על קבלת גרים. ולכן אמרו בגמ' מגילה (ד"ז ע"ב) חייב אינש לבסומי בפוריא, היינו משום תוספת גרים דבאים בפורים, והם היו סיבה לבנין בהמ"ק. וזהו עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי עיקר השמחה הוא כעת בפורים על קבלת גרים וכיון שמהמן יצאו גרים, ואיך שייך לומר ארור המן, כי זהו שמחה שלנו בפורים ולכן צריך לומר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

18. המן יותר גרוע מעמלק, ורמז לדבר "וימלא המן חימה" – רבי אליהו כי טוב זצ"ל בספר התודעה הביא פירוש יפה למה נהגו לעשות יותר רעש כשמזכירים את המן במגילה מאשר כשמזכירים את עמלק בתורה. והרי המן הוא מזרעו של עמלק, והוא בעצמו בא מכוח אבותיו, ואם עמלק לא היה מתחיל לבוא במלחמה עם ישראל, המן בעצמו לא היה ממשיך. ויותר מזה אם לא היה עמלק, לא היה בכלל מציאות של המן הרשע. א"כ איך זה שלא מצאנו מנהג לעשות רעש ולהכות כשמזכירים את עמלק בקריאת התורה. אלא מסביר הוא ז"ל שהמן הרשע היה בתקפו של עמלק ואצלו השואה היתה יותר גדולה מעמלק. וכל זה רמוז באותיות שמו. וכמו שמצינו במגילה אודות המן "וימלא המן חימה".

ופירוש הדבר דהרי ידוע לנו שכל אות מכ"ב אותיות יש לה מילוי באותיות אחרות – כגון האות א' מילויה באותיות "לף", אות ב' מילויה באותיות "ית" וכן כולם – אבל האותיות ה' מ' ונ' (של שם המן) גם מלויין הוא ה' מ' ונ', דהרי מילויה של ה' הוא "ה", מלויה של מ' הוא "מ", ומלויה של נ' הוא "נ". כך נמצא שחמתו של המן הרשע מלאה אותו מראש ועד הסוף, וזהו "וימלא המן חימה". והכל בגלל השנאה הגדולה שהיה לו נגד בנ"י.

ג. שלילת המנהג – אמנם מצאנו אצל כמה מגדולי ישראל דלא נהגו כלל במנהג זה בהכאת המן. חלק מהם טענו שזה מנהג של ילדים, וחלק לא ראו אותו מנהג בעין יפה. ולכן לא נהגו כן בעצמם אע"פ שהשאירו לאחרים לקיים אותו. ויש אפילו שביקשו לבטלו.

1. מנהג של תינוקות: מלשון הרמ"א בהלכות מגילה (או"ח סי' תרצ ס' יז) משמע שהמנהג הזה היה מנהג של תינוקות ולא של אנשים מבוגרים. וכך מובא שם בזה"ל: נהגו התינוקות לצייר צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה כדי שימחה שמו ע"ד "מחה תמחה את זכר עמלק", "ושם ירשעים ירקב". ומזה נשרבב המנהג שמכים המן כשקוראים המגילה בבהכנ"ס עכ"ל. דהיינו שהשתלשלות המנהג באה ממה שנהגו הילדים. א"כ יש מקום לומר דגם המנהג הזה דהכאה הוא מנהג מיוחד לילדים. וזה כדי להרבות שמחת החג.

ואפשר דמאותו טעם כתב מוהר"ר משה מפרעמסלא זצ"ל, תלמידו של המהרש"ל, בספרו מטה משה (סימן תתרג) דנוהגים לומר בקול רם ארבע פסוקים (איש יהודי, ומרדכי יצא, ליהודים היתה, כי מרדכי) וזה כדי להרבות השמחה לילדים. א"כ ה"ה במנהג ההכאה דזה נקבע להרבות שמחה לילדים. או אפשר לומר דכל המנהג נקבע כדי שכשהילדים יהיו עסוקים להכות כשמזכירים שמו של המן, יישארו ערים לשמיעת המגילה ולא ירדמו.

ויש אפילו שדימו מנהג ההכאה, וכן משחק הילדים ברעשן בעת קריאת המגילה, למשחק סביבון בחנוכה שגם זה להרבות בשמחת החג וכדי שהילדים יקחו חלק מהנס. וכן מקשר בעל אוצר דינים ומנהגים (עמוד 141) בין שמחת פורים לשמחת חנוכה. ולפי זה אין מקום למנהג הזה לאנשים מבוגרים.

ודברים יותר ברורים הביא בעל מקורי מנהגים (סימן סב) בשם המהרי"ל דלא היה מקפיד להכות את המן כמנהג. וכתב על זה וז"ל: ובאמת במקום שיש עי"ז שחוק והוללות, שגם אנשים באים בימים, אוחזים במעשה נערות ועושים מה שנתקן לתינוקות, ולא עוד אלא אם גם הקורא חוזר לקרות שמות הרשעים וכבר עבר עליהם, עוד הם או התינוקות מנקשים ומבטלים שמיעת הקריאה, ולכן ודאי יש למחות שלא להכות כלל, אף לא התינוקות, אם אין כוח ביד הממונה להשתיקם עכ"ל.

הרי לדעתו כל מנהג ההכאה נתקן הוא אך ורק בשביל התינוקות, ואין למבוגרים לנהוג בו כלל. ועוד שיצא ממנהג זה מכשול גדול מאחר שעי"ז שעושים רעש מבטלים מצות שמיעת הקריאה.

2. כמה גדולים לא נהגו כן: והנה יש שהניחו את אנשי קהילתם לנהוג כן, וזה אפילו המבוגרים, אמנם לעצמם לא נהגו כן. וכן העידו שכך נהג רבינו יעקב מולין זצ"ל, וכמו שמובא בספר מהרי"ל (הלכות פורים ס"ק יב) וז"ל: וכן הבחנתי בו (ברבינו יעקב) שלא היה מקפיד להכות המן אפילו פעם אחת כמנהג העולם כשמזכירים שמו, כמנהג קהילת מגנצא, להכות או לדרוך עכ"ל. משמע דכך לעצמו היה נוהג.

ודברים דומים הביא בעל הפרמ"ג (בא"א סי' תרצ ס"ק כא) אחרי שמביא דברי הרמ"א וכתב וז"ל: ומ"מ יצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה, והש"ץ ישתוק בעוד שמכין, וגם זה אינו נכון (שהש"ץ ישתוק בשעה שהם מכים) דאסור לכתחילה להפסיק יותר מכדי נשימה, שנקראת אגרת עכ"ל. א"כ גם הרב הפרמ"ג לא נחה דעתו ממנהג זה.

אמנם בכדי לקיים מה שכתב הרמ"א אודות אותו מנהג דאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו, מצינו בספר המנהגים דק"ק וורמיישא (ח"ב עמוד רנט) דנהגו להכות רק בשעה שמזכירים את עשרת בני המן ותו לא. וכן מובא: בקריאת המגילה אין מכין המן בכל המגילה, רק כשקורא החזן עשרת בני המן, ותו לא. ומנהג כשר הוא מאחר שכל אדם חייב במקרא מגילה, ואם יבואו להכות המן בכל מקום שקורא החזן "המן" במגילה, יהיה ביטול גדול בקריאת המגילה. אבל עשרת בני המן נאמרים בנשימה אחת, אף אם מאריכים בהכות המן ההוא, אין בא מזה ביטול קריאה, כי החזן שותק אחר שהיה קורא עשרת בני המן עד שפסקו מלהכות, ואחר כך חוזר וקורא עכ"ל.

והנה הבאנו לעיל את עדותם של תלמידי המהרי"ל דלא היה מקפיד להכות כשמזכירים את המן, ומזה רצינו להביא ראיה דלדעתו אין טעם לאותו מנהג.

אמנם המהר"ם שיק (חלק יו"ד תשובה רטו) מסביר בטוב טעם דבאמת אין מאותה עדות ראיה שהמהרי"ל היה סובר דאין להכות בהמן כמנהג העולם, דהרי ממ"נ אם נגיד שאותו מנהג הוא מנהג של תינוקות (וכמו שהזכרנו לעיל דעת י"א שאותו מנהג הוא לתינוקות) מאי הוה אמינא שהמהרי"ל יכה, דהרי לא נמצא מנהג זה בגדולים. א"כ זה שהביאו עדות שהבחנו במהרי"ל שלא היה מקפיד להכות בהמן, משמע שזה שהמהרי"ל לא היה מכה הוא משום טעם אחר, ולא משום שלא היה מחזיק מאותו מנהג. והוא משום שהמהרי"ל היה השליח ציבור, והוא היה גם קורא את המגילה.

ואם נעמוד על מה שכתוב בספר המהרי"ל נראה טוב מאוד שהוא בעצמו לא היה נגד אותו מנהג רק שלא היה מחזיק בו. אמנם גם לא רצה לבטל אותו לגמרי. ולכן כתוב שם "הבחנתי בו (במהרי"ל) שלא היה מקפיד להכות המן". וזה שכתב "מקפיד" משמע דהוא בעצמו לא היה שולל או מתנגד למנהג, אלא כמו שהסברנו שמצד היותו הבעל קורא לא היה יכול גם לקרוא וגם להכות. ולכן הוא מסיים בעדות "כמנהג העולם כשמזכירין שמו", משמע דבאמת כך מנהג העולם להכות. וז"ל המהר"ם שיק: "נראה לפרש דברי מהרי"ל שלא היה חושש להכות המן היינו שהוא לא היכה. דהפירוש בזה פשוט שהמהרי"ל היה ש"ץ כמ"ש הטו"ז (או"ח סי' תריט) ואם היה המנהג הזה חשוב בעיני המהרי"ל, אפילו היו התינוקות שוכחין להכות היה הוא נשאר עומד ומפסיק שם שיתעוררו התינוקות להכות. אבל תלמידיו ראו שלא היה מעורר התינוקות להכות, מזה היו מבינים שלא היה חושש כ"כ על המנהג הזה, שלא היה חשוב בעיניו חיוב כ"כ. ונהי דאין להלעיג עליו ולא בטלו, מ"מ ג"כ לא חששו להחזיקו כי לא היה קים ליה בגוויה אם המנהג הזה כשר וישר כ"כ, או שיצא שכרו בהפסדו (שחשש לדברי הפרמ"ג שמא ע"י הרעש לא ישמעו טוב קריאת המגילה). ולכך אם לא התעוררו התינוקות מעצמם גם הוא לא היה מפסיק מלקרות כדי שיתעוררו, וכבר אמרו חז"ל "אל תהי מפליג לכל דבר" עכ"ל.

יוצא מדברי המהר"ם שיק בביאור דברי המהרי"ל: א] אין לנו ראיה מפורשת שמהרי"ל היה נגד אותו מנהג, אלא מצד שהוא היה הש"ץ וגם שהוא לא החזיק כ"כ מאותו מנהג, לא היה מעודד אנשים אחרים לנהוג בו. אמנם לא יצא אף פעם נגד אותו מנהג לבטלו, אלא הסכים בשתיקה על דרך שב ואל תעשה עדיף. ב] אותו מנהג לא היה מיועד במיוחד לתינוקות אלא שכולם אפילו המבוגרים נוהגים בו, רק שאצל התינוקות הענין הזה היה משאיר אותם ערים בשעת קריאת המגילה.

ד. גדולים שרצו לבטל את המנהג – והנה למרות הטעמים והרמזים למנהג הכאת המן, קמו מעררים נגד המנהג. ומצינו יותר מזה שיש מגדולי ישראל שרצו לבטל אותו, דלא רק שלא נהגו כך לעצמם אלא גם רצו ששאר האנשים לא ינהגו כך. וזאת מג' טעמים: א) חשש לסכנה מהגויים שיבואו לומר שהיהודים מכים כשמזכירים אותם. ב) הרעש מפריע לשמוע את הקריאה, ואם לא שומעים כל מילה לא יוצאים ידי חובה. ג) משום כבוד בית הכנסת או בית המדרש דלא לנהוג שם דברי צחוק, וכן איסור השחתה בביהכנ"ס.

בנידון זה פתח לנו במחזור למנהגי אשכנז מעגלי צדק (דיני מגילה, ויניציאה שכ"ח) דיותר ראוי לבטלם בזמננו זה מלקיימם, לפי שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ומעללים עלינו עלילות רשע והדברים באים לידי סכנה. ומצינו כמה דברים שהם חובה ואפילו הכי בטלו אותם חכמים מפני חשש סכנה, דחמירא סכנתא מאיסורא.

וראה גם בספר מליץ יושר, מנהגי אמשטרדם (שנת תקס"ט דף ז עמ' ב) שמביא מנהג הכאת המן בקריאת המגילה וכתב על זה בזה"ל: ונראה כמה איסורים יש בזה, שחוק וקלות ראש, הבנים אינם שומעים לקול אביהם, רוב העולם אינם יוצאים מקריאת המגילה, אינם שומעים כי אם חלק ממנו, כי אינם יודעים הדין שיאמרו הפסוקים שלא שמעו בעצמם, ובלבול הקריאה וחוכא ואטלולא בעיני העמים, וג"כ חשש סכנת נפשות, כי המתענים צריכים להתענות עוד יותר מחמת עיכוב ההכאה, גם הרעש ומהומה שזה גורם מזיק לחלשים ובקל יוכלו לבא לידי חולשה וסכנת נפשות. משא"כ בימים ההם היו גיבורים בריאים וחזקים, וגם הבנים היו שומעים לאביהם שהיו מדקדקים לשמוע המגילה מילה במילה, דבודאי היו הקטנים מכים ולא הגדולים כאשר עושים עכשיו. והקורא את המגילה אינו יודע באיזה מקום הוא עומד, ולכן כשראו הרע היוצא מזה בטלו אותו עכ"ל.

ויתירה מזו מצאנו שבמשך הדורות היו יוזמות ופעילות לבטל את מנהג הכאת המן. וכן הביא הגאון ר' יצחק פלאג'י זצ"ל בספרו יפה ללב (ח"ב סי' תרצ):"השתא הכא שנת ה'תרל"ה, הוציאו כרוז בהסכמת ממוני ורבני העירה איזמיר העי"א שלא להכות המן בשום צד, דחיישי נמי לסכנה מן הגויים שיבקשו עילה לבא בעלילה כמנהגם בפרוס הפסח וכו'. ואדרבה באורך גלותינו זה ישראל צריכים פרנסה, כי רובא דרובא מתפרנסים ע"י שאר העמים וכו'. ולכן צריכים לעשות תיקונים ואופנים להיות עם כל אומה ולשון בשלוה שלא יתגרו בנו ולהיות מן הנרדפים ולא מן הרודפים, כי אלוקים יבקש את הנרדף".

וטעם נוסף לבטל אותו מנהג (והוא ממה שהבאנו לעיל בטעם השלישי) כתב שם וז"ל: מכיון שעושים השחתה בבהכנ"ס ובבהמ"ד, שנוטלים בידם כלי משחית לחבל בכל אבן ומקבות והגרזן כל כלי ברזל ומכים על רצפת אבנים, ועל ספסלים וקירות שבבהכנ"ס ובהמ"ד, שעוברים על איסור בל תשחית ועל איסור "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" עכ"ל.

ובאמת התכוון הוא על דברי הרב שבלי הלקט (סימן ר) שכתב בשם ר' שלמה זצ"ל דהמנהג הוא להכות ברגליהם או אבן על אבן ומשברין קדרות כשומעם שבר המן וזרש ע"כ. דהיינו שיש ענין לשבור דווקא כשמזכירים את שם המן, א"כ היאך יעשו זאת בבהכנ"ס או בבהמ"ד. ואפילו אם נאמר דהרי ברוב המקומות נהגו להכות רק ע"י הרגל, מ"מ כתב שם עוד היפה ללב וז"ל: דאפילו להכות בסנדלים על ארעא קדישא בהכנ"ס ובהמ"ד אינו שפיר עכ"ל. דהיינו גם מצד קדושת המקום לא יפה אפילו לעשות את זה ע"י הכאה ברגל, משום שבהכ"ס ובהמ"ד נקראים ארעא קדישא.

ודברים דומים כתב בעל השד"ח (אסיפת דינים מערכת פורים סימן י) אחרי שהביא את כל החששות של הרב היפה ללב, דיש בזה משום קלות ראש בבהכנ"ס, וגם מאבדין כוונת הקורין את המגילה, וגם כוונת השומעים, וכן על איסור השחתה בבהכנ"ס. וגם לענין סכנה של אומות העולם, כתב הוא ג"כ דצריך לבטל אותו מנהג דהכאה בשעה שמזכירים את המן בקריאת המגילה. והוסיף עוד חשש מדעתו, והוא דיכולים להגיע לידי חשש תקלה וסכנה כי ע"י ההכאה קפץ מיד המכה ונפל על זולתו. וכל דבר שיש לחוש לספק יש לבטלו, וכידוע דחמור סכנה מאיסור. ולכן אחרי כ"ז כתב דצריך לבטל את המנהג הזה, וכדעת הגר"י פלאג'י זצ"ל.

והנה על דברי הגאון השדי חמד שהזכרנו, הנה הביאם הרבי, בספר המנהגים שהזכרנו לעיל, אמנם דחה את דבריו וכתב "ודלא כאחרונים הובאו בשדי חמד", ובאמת הרבי מסביר שאין חשש לדבריהם והובא בשיחת שבת פר' שקלים תשל"ח (שיחת קודש תשל"ח ח"א עמ' 584) שאף שלכאורה יש מקום לחשוש מבלבול בשמיעת המגילה שהקטנים יכולים לגרום לגדולים בהכאתם, מ"מ הנכון הוא להניח להם להכות כמנהגם, וכדי למנוע הבלבול, אפשר להמתין עד שיסיימו, ואח"כ להמשיך בקריאת המגילה".

ובאשר מנהגנו איך להכות ועם מה להכות כאשר מזכירים במגילה "המן" עם תואר, הנה עינינו הרואות איך מלך ביופיו, הרבי נהג להכות עם הרגל ובדרכי נועם ונימוס בלי רעש ובשמירת קדושת בית הכנסת, ושכן ראה אצל כ"ק אדמו"ר הריי"צ, הנה באופן הזה אין שום חשש לחוסר קדושת המקדש, כי העיקר לא לבטל מנהג קדוש זה.

ה. מקומות בהם התבטל המנהג – והנה אודות המנהג המובא בתשובות הגאונים, ששבוע לפני פורים הבחורים בבבל ובפרס היו עסוקים בהכנת צורה כהמן, ותולים אותה על הגגות כמה ימים, וביום פורים היו עושים מדורה ומטילים לתוכה את הדמויות, והיו שרים ורוקדים סביב המדורה, מנהג זה לא התפשט בארצות המערב. וגם שם בבבל ובפרס ביטלו אותו, מאחר וכבר במאה החמישית, בשנת 415, באימנסתר, עיירה סמוכה לאנטיוכיה, האשימו הנוצרים את היהודים שבפורים שורפים דמות המסמלת את הנוצרי. ועלילה זו הביאה פרעות רבות, ובשל כך אותו מנהג התבטל.

אמנם דבר מעניין הוא שבספר הליכות תימן (ערך חג הפורים) מובא שבק"ק תימן נהגו הילדים לעשות בובה גדולה והיו תולים אותה באמצע הרחוב והיו צועקים ושרים סביבה. ועיין עוד בזה בספר מצפונות תימן (עמוד קלו) ע"ש. אולם בענין הכאת המן בשעת קריאת המגילה לא נהגו בזה כלל בכל קהילות תימן ומשום הכי השתילי זיתים (סימן תרצ סעיף יז) השמיט את דברי הרמ"א אודות המנהג הזה.

ומצינו שבלונדון מנהג זה של הכאה בהזכרת שם המן התבטל הוא ג"כ. וכן מובא בספר כתר שם טוב (גאגין) (ח"ב דף תקמג): בשנת 1783 בחודש מארס, אירע שביום פורים באו ילדים פוחזים עם אביהם הפתאים והביאו עימהם פטישים וקרדומות בבית הכנסת הנקרא בשם "שער השמים" בלונדון. והיו הולכים ומכים על הספסלים בקול גדול בזמן שהחזן קורא את המגילה, עד שלא היה באפשרות ליחידי הקהל לשמוע כראוי המגילה וכו'. ובשנה הנזכרת הוחלט רוב מנין ורוב בנין בין אנשי הועד, שבפורים הבא לא יגיעו לא האב ולא הבן להביא פטישים עימהם, ולהכות פעם אחרת. והזכירו החלטתם זו בבהכנ"ס לעיני כל יחידי הקהל. ובהגיע ימי הפורים בשנה שלאחריה נתאחדו איזה מהיחידים בכוונה להתנגד למה שהוסכם ע"י אנשי המעמד, והביאו עימהם הפטישים להכות בהם כמנהגם, וכאשר נשמע הדבר להם, הלכו והכינו אנשי הועד שוטרי הממשלה בפתח הבהכנ"ס וכו'. וכן היה שאיש חדש ניסה להכות בפטישו ואחרים התחקו למעשהו נכנסו השוטרים והוציאום משם בפחי נפש.

משמע דאותו מנהג הביא הפרעה גדולה ומחלוקות מרובות ומריבה בקהילה עד שהיו צריכים לערב אנשי הממשלה, וזה עשה חילול השם גדול. ולכן מסיים הוא שם וז"ל: ואני אומר איישר חילם של אנשי המעמד מאז שבטלו המנהג הזה מלבד שקול ההכאות גורמים בלבול לשמוע קריאת המגילה, ועוד גורמים איבה גדולה עם הגויים שכנינו שיאמרו עד כמה גדלה נקמתם ונטירתם של ישראל עכ"ל.

כעבור מספר שנים, בשנת תרמ"ו, הועלתה הצעה בק"ק רודוס לבטל את מנהג הכאת עמלק בשבתות פרשת בשלח ופרשת זכור, וכן את מנהג הכאת המן בקריאת המגילה, וזאת ע"י הגאון רבי רחמים חיים יהודה ישראל זצ"ל, ראב"ד ק"ק רודוס, ואף הוא פנה לכמה גדולי ישראל שבדורו שהסכימו על ידו בכך.

וכן הובא בספרו שו"ת בן ימין (סימן א) וז"ל: ראיתי ונתון אל לבי על המנהג שנשתרבב בעירנו זאת, דבשבת זכור בעת קריאת המפטיר ובשבת כי תצא בעת קריאת המשלים והמפטיר פסוקי זכור, גם לרבות בשבת בשלח בעת קורא המשלים והמפטיר פסוקי ויבא עמלק, ואף גם זאת ביום פורים בעת קריאת ס"ת כל העם היושבים בבהכנ"ס גדולים וקטנים, רקים ונכבדים מכים בידיהם ורגליהם בספסלי בהכנ"ס בבהלה גדולה, והקול נשמע עד מחוץ לבהכנ"ס עד כי כל אשר יעבור ברחוב הוא נבהל לקול הכאתם, ועי"ז מבלבלים את הקריאה לבלתי שמוע בלימודים קריאת היום וברכות התורה וקדישים. ובפרט בשבת זכור שכמה מהפוסקים כתבו שהקריאה הזאת היא מן התורה ועושים העיקר טפל והטפל עיקר. ואין צ"ל בפורים בעת קריאת המגילה ביום ובלילה שאז מרבים להכות בלי שיעור. ומזה שנים רבות זה המנהג פה עירנו להביא לבהכנ"ס בפורים מערכות עצים וקורות והקטנים באים לבהכנ"ס וכל אחד קרדומו בידו ותבקע הארץ לקולם בעת מקרא מגילה וכמעט רוב אנשי הקהל אינם יכולים לשמוע מקרא מגילה כדבעי, וגם הגדולים רגליהם לרע ירוצו להכות בכל כחם. וכבר היה מעשה בשנה שעברה שבא שר אחד מגדולי המלכות בליל פורים לבהכנ"ס, והיה בראותו המנהג המכוער הזה תמה מאד ודבר סרה עם איזה יהודים חשובי עירנו, וכה אמר להם: מה המעשה הזה אשר אתם עושים? בושו והכלמו מעשות זאת לפני אלקיכם בבית אשר תקראו שמו עליו, הכזה יהיה מוראכם וחתכם בעת עבודתכם לבא לפני האלוקים כחוטבי עצים? וכזאת דיבר אתם קשות, עד כי כסתה כלימה פניהם ולא מצאו מענה בפיהם.

ועוד היה מעשה בשבת זכור בגוי אחד מכובד שעבר דרך שוק בהכנ"ס בעת קריאת המפטיר וכשומעו קול ההכאות נבהל משמוע כי לא ידע מה הוא, וינס אחור ביראה ופחד, עד שהגידו לו האמת ואז פצה פיהו לחרף מערכות אלקים חיים תצלנה אזנים משמוע. ועל כל אלה ויותר מהמה רחש לבי לבטל המנהג הזה מכל וכל שלא להכות בשום עת וזמן עכ"ל.

והגאון רבי אברהם פלאג'י זצ"ל, ראב"ד ק"ק איזמיר, הביא בספרו זכור לאברהם (מערכת פ אות כג) דברים דומים מאד ושגם בעירו התבטל אותו מנהג וז"ל: באתי להודיע כי מזה שנים שנכנסתי לשרת בקודש ואני עושה כרוז בשבת זכור בכל בתי כנסיות לבל יכו בפרשת זכור ברגליהם כלל כי אם אחר גמר "לא תשכח" קודם ברכת התורה שלאחריה, מעט מעט ברגליהם ברפיון רגלים לא בחוזק. וכן בליל פורים אחר ברכות המגילה שלאחריה כשאומרים "ארור המן" ותו לא.

והגם שהיה המנהג להכות כאשר הובא בראשונים ואחרונים, מ"מ עתה דנתרבה העם, והתינוקות מכים בפטיש בשגעון, ואיכא תלתא דפורענותא: אחת דעוברים על "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" ושוברים ונותצים אבנים יקרות וספסלים של בהכנ"ס דאפילו להדיוט איכא משום "בל תשחית". שנית דמבלבלים הקריאה ואינם יוצאים ידי חובה. שלישית הטעם "שמעו עמים ירגזון", עתה דכל האומות באהבה וחיבה ועל הרוב מתקרבים מחשובי אוה"ע כדי לראות, איכא איבה ושנאה וכל כי האי, מצוה לבטל המנהג הזה, דכשהוקבע המנהג מעיקרא לא הוקבע כשיעור הזה דהפריזו על המידה לעשות קולות ושברים, ומלבד דכך אנו נוהגים באיזמיר מקרב שנים, גם מצד השררה שמעתי מרננים על המנהג ההוא. ובכן לעצתי יקחו ויכריזו בכל הקהילות בשבת זכור כמו שאני עושה פה איזמיר יע"א לא להכות כלל אפילו ברגלים. ובליל פורים שיעמדו השמשים בפתח הבהכנ"ס ולא יניחו לשום תינוק שיכניס שום פטיש לתוך בהכנ"ס אפילו בעזרה וזה דרך ישכון אור, דכיון שניתן רשות למשחית וכו'. וא"כ הטוב טוב שלא יהיה בידם שום פטיש, והוא כבוד לאומה ישראלית ולא יהיה בלבול בקריאתם ולא יגרמו שום נזק לבתי כנסיות. חסיה נפשי שיקבלו דברי בסבר פנים יפות ויעשו גזירה שווה בכל חומר. ועליהם תבוא ברכת טוב ובשמחה יעשו את הפורים עכ"ל.

היוצא מדברינו שמצינו שבמשך הדורות כמה גדולי ישראל התנגדו בתוקף על אותו מנהג וזאת מהסיבות והטעמים שהזכרנו לעיל, ומשום הכי בכמה קהילות בישראל התבטל המנהג להכות בקריאת המן בשעת המגילה.

ו. גדולים שהחזיקו במנהג – והנה כמו שהזכרנו לעיל מדברי המהר"ם שיק דאע"פ שמדברי הרמ"א להלכה, משמע שאותו מנהג הוא מנהג תינוקות, וכן ניסו לומר כמה פוסקים ולבטל אותו מאנשים מבוגרים, מ"מ מצינו עדויות על גדולי ישראל שכך נהגו לעצמם ולא תפסו בו כמנהג קטנים. שכן בכל קהילות ישראל נהגו אנשים, נשים וטף מהצעיר עד המבוגר להכות כשמזכירים את שם המן בקריאת מגילה, וזה "כמנהג ישראל תורה היא".

וכן הביא בעל המשנה ברורה (או"ח סי' תרצ ס"ק נט) דלאו דווקא תינוקות נהגו בו. וכן כתב הגאון יעב"ץ על אביו החכם צבי שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן. וכן מובא בפירוש בסידור יעב"ץ (הל' מגילה דף רמב) שכתב וז"ל: והשגחתי על אבי מורי הגאון זצ"ל שהיה מכה ורוקע ברגלו בסנדלו כשהגיע לזכור המן עכ"ל. א"כ משמע דגם לגדולים יש לנהוג כן ולהכות.

וכן מובא בספר משנת יעקב (ח"ג עמוד סח) דראה הוא אצל גדולי ישראל שעשו כמו שעשה החכם צבי להכות על המן בעת קריאת המגילה. וכן מובא עדות על החפץ חיים בספר חייו ופועליו (ח"ג) וע"ש.

וכן מובא בספר תניא רבתי (סי' מ עמ' מב) דשם כשמביא הוא את המנהג אינו כותב כמו שכתב הרמ"א דנהגו התינוקות וכו' ומזה נשתרבב המנהג וכו' דהשתלשלות המנהג הוא ממנהגי תינוקות. אלא כותב ישר וז"ל: ומכין ברגליהם אבן על אבן ומשברין קדירות כשמעם שבר המן וזרש עכ"ל. משמע דאותו מנהג הוא מנהג לכל, גדולים כקטנים בלי יוצא מן הכלל. וכ"כ המקור חיים (סי' תרצ ס' יז) וז"ל: וראיתי המונים ונשים דורסים בכוח גדול ברגל על הארץ כשמזכירין המן עכ"ל.

וכן הביא הרבי בספר המנהגים שהזכרנו לעיל, שכך ראה בסידור יעב"ץ, אשר אביו החכם צבי, היה מכה ורוקע ברגליו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכור המן, וכן ראה שנהג הרבי הריי"צ.

ז. חיוב המנהג לדעת כמה פוסקים – והנה מצינו עוד יותר מזה דכו"כ גדולי הפוסקים יצאו לחזק ולחייב אותו מנהג, ושאין כוח לאף אחד לבוא ולהוציא לעז עליו ולבטלו.

בראשונה מצאנו לרבנו הרמ"א (או"ח סי' תרצ ס' יז) שפסק וז"ל: ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים את המגילה בבהכנ"ס, ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו עכ"ל. משמע שאחרי שהביא אותו מנהג כתב הוא להזהיר שבשום פנים ואופן לא יבואו לבטלו. ופלא הוא שזה אחד ממקומות הבודדים שאחרי שהביא מנהג ישראל כתב ע"ז להזהיר שלא יגיעו לבטלו ואפילו לא ללעוג עליו. וכן מצאנו לבעל הלבוש (או"ח סי' תרצ ס' יז) שהתייחס לאותו מנהג וכתב וז"ל: ולפיכך אין להם לבטל מנהג הנקישה שנהגו התינוקות (וכמו שכתבנו לעיל דלאו דווקא התינוקות אלא גם המבוגרים) כי לא לחינם נהגו כן עכ"ל.

והנה מצאנו התנגדות תקיפה ביותר לביטול המנהג, והובא בשו"ת פרי השדה (ח"ג סי' מב) שנשאל מק"ק הערמאנשטאדט, שיש שם הרבה אנשים שנמנעים לילך לבהכנ"ס לשמוע קריאת המגילה משום שקול המולה והרעש אשר בבהכנ"ס ע"י המנהג של הכאת המן לא יכולים לסבול. והציעו לבטל את מנהג הכאת המן מחמת שמנהג זה אין לו שורש בש"ס, וכמו שמצינו שחכמים הקילו באיזה ענינים במקום פסידא א"כ הכי נמי אולי יש להקל לבטל זה המנהג כדי שלא יהיו הרבה נמנעים מלבוא לבהכנ"ס לשמוע מקרא מגילה ברבים. והשיב על כך בעל פרי השדה בהתנגדות גדולה וז"ל: הדבר פשוט שבודאי אין לבטל מנהג כזה, ולא לחינם הופיע רוח הקודש בבית מדרשו של הרמ"א, שלאחר שהביא זה המנהג מסיים ואין לבטל שום מנהג וכו', ולמה לא כתב כך במקום אחר גם כן, כגון בסי' תלב (ס' ב) שכתב ונוהגים להניח פתיתי חמץ ולא כתב שאין לבטל אותו מנהג ואדרבה כתב דמיהו אם לא נתן לא עיכב, וכאן כתב ואין לבטל. אלא ודאי כיון שידוע שכל מחבר אשר כוונתו לשם שמים רוח ה' דבר בפיו, ובפרט אדוננו הרמ"א אשר כל בית ישראל נשען עליו, וידע שיהיו הרבה אנשים אשר ילעגו על זה המנהג, או שיאמרו שקול הרעש צללה באזנם, וזאת הזהיר כאן באזהרה כפולה ומכופלת לא לבטל.

ומה שאומרים איזה אנשים שהיא כמעט חילול כבוד בהכנ"ס, אם קרו לא שנו, ולא ראו משנה מפורשת במסכת תמיד (פרק ד משנה ה) מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח, מיריחו היו שמועין קול המגרפה וכו' ולאיזה צורך סיפר לנו התנא אלו הדברים דמה נפק"מ לדינא בזה, אלא דסיפר לנו שאע"ג שהיה עי"ז קול רעש גדול עד שאפילו ביריחו שהיה רחוק עשרה פרסאות משם היה נשמע, וגם לא אמרו שהיא חילול כבוד בהמ"ד ח"ו, כי כל דבר אשר היא רק איזה הכנה או סניף לאיזה מצוה ג"כ חביב מאוד לפני הקב"ה. ומי שראה בעניו מה שכתבו הספרים הקדושים ישער קצת בעין שכלו כמה היא חביב לפני הקב"ה עבודה בקול בלא דיבור.

חוץ לזה שהכוונה כאן לבטל כוח הקליפות והסט"א רח"ל וכוונתנו באמירת "ארור המן" או בהכאת המן לא רק על המן שהיה בימי אחשורוש, כי עצמותיו כבר נשחקו, אלא הכוונה על כוח הקליפה אשר גובר בכל עת ובכל זמן בעוה"ר, רוצים אנו להשבית זכרו ע"י קול ודיבור, דיבור היא קריאת המגילה וקול היא הכאת המן, וקול ודיבור הם יחוד שמות הקדושים, וכמו כן היה במקדש שע"י כלים האלו נעשה רעש גדול וזה היה לשמחה בכל העולמות להגביר כוח הקדושה, שיאמרו נא האנשים האלו אשר כבדה אזנם משמוע הרעש של הכאת המן אשר היא עכ"פ שירי מצוה כמו שמצינו בכמה מצוות שהיה רק שירי מצוה ומ"מ מעכבים את הפרעניות כגון סמיכה ותנופה למ"ד אינה מעכבת או נענועים בלולב. וא"כ הכאת המן אם אינה מצוה גמורה עכ"פ בכלל שירי מצוה היא וכדאי היא לעכב הפרעניות, ואיך כבדה אזנם כ"כ לסלף מיני הדרך אשר היא דרכה של תורה עכ"ל. יוצא מדבריו כרשפי אש שהרוצה לבטל אותו מנהג הרי הוא כעוקר דבר הלכה.

וכן חיזק את דבריו הגאון מוהר"ר רבי צבי הירש הורוויץ זצ"ל, רבה של פרנקפורט, בנו של הרה"ק רבי פנחס הורוויץ זצ"ל בעל ההפלאה, בספרו לחמי תודה (דרשות ותוכחות דף מד עמ' א) וז"ל: זה איזה שנים חדשים מקרוב באו לבטל המנהג שהיה מקדם, מה שמכין התינוקות את המן, והלא אדרבה בדורות הללו יותר יש טעם להכותו מרוב הצרות עכ"ל. משמע מדבריו שגם בתקופתו (שנת תקס"ט) ניסו לבטל אותו מנהג והוא עמד על זה ואסר לבטלו.

ומצאנו מעשה פלאי המסופר בספר אמרי פנחס (עמוד רלז) שסיפר הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זצ"ל שפעם אחת גזר שר אחד באיסטאבול שלא להכות המן שהיה מזרע עמלק, והעמיד ישמעאלים אצל כל בהכנ"ס, ונכנס זקן אחד בבהכנ"ס והיכה המן, וכל מה שאומרים לו היהודים לבל יכה שהם בסכנה ח"ו על זה לא שמע אליהם כלל ועשה את שלו והיכה את המן. ורצו הישמעאלים השומרים להיכנס לבהכנ"ס ולא יכלו להיכנס לפתח. ונעשה רעש גדול בעיר עד שהגיע לתוגר וספרו לו כל המעשה. וציוה לתלות השר הנ"ל לפני בהנכ"ס. וסיים הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זצ"ל ואמר: ומסתמא אותו זקן היה אליהו הנביא.

א"כ רואים אנו דבר מענין שבכל תקופה ותקופה ובכל דור ודור היה ויכוח גדול אודות אותו מנהג האם יש מקום לקיימו או לאו, ובכל דור עד דורנו רואים שכו"כ מגדולי ישראל שמרו עליו ולא נתנו לבטלו.

ח. חילוקי דעות בקיום המנהג – הנה על עצם המנהג להכות כששומעים שמו של המן בקריאת המגילה, מצאנו כמה חילוקי מנהגים. ואף שבפשטות משמע מכל אותם גדולי ישראל ופוסקים שהבאנו לעיל שהמנהג הוא להכות על כל שם המן שמזכירים בקריאה, ולא חילקו בין שם המן זה לשם המן אחר, מ"מ מצאנו דיש קהילות דנהגו להכות רק בשם המן הראשון ושם המן האחרון. או דיש שנהגו להכות רק כשהיו מזכירים אותו עם שם אביו או שם משפחתו. וכן יש קהילות שנהגו להכות כשנזכר הוא בצירוף תואר. ויש אפילו שנהגו להכות אך ורק את עשרת בני המן.

1. להכות המן ברשעו – הנה בתחילה ציינו מקורו של המנהג מדברי הרב דוד אבודרהם שהוא בעצמו מביא אותו מהאבן הירחי בספרו המנהיג, וכשהאבודרהם מביא את המנהג להכות לא חילק הוא באיזה המן. אלא לדעתו המנהג הוא להכות לכל המן שמזכירים בקריאת המגילה. אמנם המעיין בספר המנהיג עצמו (הלכות מגילה עמוד רמב) יראה דבר מעניין דכשהוא מביא מנהג צרפת ופרובינציא כותב דנהגו להכות כשהקורא מזכיר המן ורשעו. משמע שאותם קהילות נהגו להכות רק כשהיו מזכירים "המן הרע הזה". וז"ל שם: ועל כן מנהג התינוקות בצרפת ובפרובינציא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם, ומקישים זו על זו כשהקורא מזכיר המן ורשעו, ושם רשעים ירקב עכ"ל. דהיינו שכל הלימוד של ההכאה הוא משום שזה שם של רשע, ושם רשעים ירקב.

ואודות מנהג הקהילות שנהגו כך, מובא בכתר שם טוב (גאגין) (ח"ב דף תקמא אות יא) שכתב וז"ל: נהגו בני ישראל גדולים וקטנים להכות בפטישים וכיוצא, כשהש"ץ אומר התיבות "המן הרע הזה" עכ"ל. ובעל ערוך השולחן (הל' מגילה סי' תרצ ס' כד) אחרי שהביא את דברי הרמ"א אודות המנהג, כתב וז"ל: דהמנהג להכות כשמזכירים המן בן המדתא האגגי ע"ד מרשעים יצא רשע, ומשורש נחש יצא צפע, וכל מנהג שנתייסד ע"פ גדולי הדור הוי מנהג. א"כ דווקא בשעה שמזכירים אותו ואת אביו או משפחתו אז המנהג הוא להכות ותו לא עכ"ל.

2. להכות המן במפלתו – והנה מצינו דיש כמה קהילות שנהגו להכות רק כשמזכירים את המן במפלתו (דהיינו מפרק ו אחרי שהמן הלביש את מרדכי). וכן העיד רבי אברהם הורוויץ זצ"ל, אביו של השל"ה הק' במנהג קהילות גדולות בספרו עמק ברכה (דיני פורים עמ' רמו) וז"ל: לענין הכות המן אין להכות כל מקום שנזכר המן אלא דווקא במפלתו ותו לא, כמו בקהילות גדולות עכ"ל. וזה על דרך מה שחשש הפרמ"ג שהבאנו לעיל דבריבוי ההכאות בכל פעם שמזכירים שם המן יצא שכרם בהפסדם, שמבלבלים הרבה. וא"כ כשמכים רק בשעה שמדובר על מפלתו של המן לא הוי נחשב לריבוי הכאות, וא"כ לא נחשוש שזה יבלבל את הקהל, ובכך יוכלו לשמוע כדבעי.

3. להכות המן ראשון והמן אחרון – והנה הרי"ח הטוב זצ"ל בספרו בן איש חי (פר' תצוה הל' פורים ס' י) מביא את דברי היעב"ץ ז"ל על אביו הגאון ז"ל שהיה מכה ברגלו וטופח בסנדלו כשמזכיר שם המן בקריאת המגילה. וכתב ע"'ז הבן איש חי, וז"ל: ואני רגיל להכות ברגליים בשם המן הראשון הכתוב "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי", וגם עוד שם המן האחרון בפסוק "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים וכו'" עכ"ל. והרב כף החיים (הל' מגילה סי' תרצ ס"ק קו) אחר שהביא את דברי היעב"ץ על מה שנהג אביו להכות, וכן מה שהוסיף ע"ז הרב הבן איש חי במה שנהגו הם להכות רק בראשון ובאחרון, הוסיף על אותו מנהג עוד תנאי, שמ"מ כל זה יעשה בנחת בלי השמעת קול כדי שלא יבוא לבלבל השומעים.

4. להכות המן כשהוא בצירוף תואר – הנה כפי שהזכרנו לעיל מדברי הרבי בספר המנהגים מנהגנו הוא שמכין את המן במקום שנזכר באיזה תואר כגון האגגי, הרע וכיו"ב. ובאמת מנהג חב"ד בזה הוא כפי שנהגו בקהילות ליטא ורייסין, להכות במקום שנזכר שמו של המן בצירוף תואר.

וכן העיד הגאון רבי יוסף זינצבורג זצ"ל מעיר טשאווס, שהיה נין להגאון רבינו קלונימוס קלמן זצ"ל, שכתב בספרו עתים לבינה (מאמר טו עמוד קטז) וז"ל: נוהגין להכות ברגליים במקום שנזכר במגילה "המן בן המדתא האגגי" או "המן האגגי", והקורא את המגילה יחזור למקום שפסק בעת הכאה זו, אולי נמצא איזה שלא שמע איזה מילה בעת הכאה זו עכ"ל. ובהערה שם הוסיף וז"ל: וראיתי באיזה מחוזות שמניחים את הנערים לעשות קול רעש בקשקוש עצים בעת הזכרת הקורא שם המן, ומבלבלים בזה את השומעים, ומהראוי למחות בידם, ועכ"פ לא יעשו כזאת רק בזכרון שמו ושם אביו ומשפחתו ודי בזה, כמנהג בקהילות ליטא ורייסין עכ"ל.

5. להכות רק את עשרת בני המן – הנה הגאון רבי רפאל אהרן בן שמעון, ראב"ד מצרים, כתב בספרו נהר מצרים (הל' פורים סעיף י דף קיח) וז"ל: מנהג יפה ונעים שורר פה מצרים, שאין התינוקות מכין את המן בבית הכנסת בשעת קריאת המגילה כלל, רק בעת קריאת עשרת בני המן ששותק הש"ץ עד שיגמרו ההכאות, ואז חוזר וקורא מתחילת מילת "איש" עד "עשרת" בנשימה אחת, ואין מכין המן עוד עד אחר גמר ברכה אחרונה שלאחר המגילה בעת שמתחילים לומר "ארור המן". וגבאי הקהילות עיניהם פקוחה על זה, ואשריהם ישראל כי ע"י זה כל הקהל שומעים את המגילה מילה במילה בדקדוקיה ובטעמיה, וכן ראוי לנהוג עכ"ל. א"כ לפ"ז מצאנו שהמנהג במצרים הוא שאין מכין את המן בשעה קריאת המגילה בכלל מלבד בעשרת בני המן.

ובאמת כך מובא בספר מנהגים דק"ק וורמיישא לר"י שמש (ח"ב עמ' רנ) וז"ל: בפורים, בקריאת המגילה, אין מכין המן בכל המגילה, רק כשקורא החזן עשרת בני המן, ותו לא. ומנהג כשר הוא, מאחר שכל אדם חייב במקרא מגילה, אם יבואו להכות המן בכל מקום שקורא החזן המן במגילה, היה ביטול גדול בקריאת המגילה. אבל עשרת בני המן נאמרו בנשימה אחת, אף אם מאריכין בהכות המן ההוא אין בא מזה ביטול קריאה, כי החזן שותק אחר שהיה קורא עשרת בני המן עד שפסקו מלהכות, ואחר כך חוזר וקורא עכ"ל.

וכן הביא הגה"ח רבי אברהם חיים נאה זצ"ל בספרו קצות השולחן (או"ח סי' תרצ) שמנהג עיה"ק חברון שהתינוקות מכים כשהציבור אמרו עשרת בני המן, והוסיף שמשום זה זכו בני המן שהציבור יקרא אותם תחילה, כדי שיוכלו לספוק המכות. דבזמן שהקורא אמרם א"א להכות כיון שצריך לאמרם בנשימה אחת.

ט. מנהג הספרדים – והנה הרי"ח הטוב זצ"ל בספרו בן איש חיל (ח"א דרוש ב לשבת זכור) כתב דהראשונים תקנו לעשות הרעשה גדולה בהכאת המן ובשריפתו. א"כ משמע שהשתלשלות המנהג היה מקובל ג"כ בקהילות ספרד, וכן היה בבגדד.

ולא כמו שהביא המהר"ם שיק (חיו"ד סי' רטז) דהבין הוא דמזה שמרן לא הזכיר בשו"ע (סי' תרצ) אודות אותו מנהג, אע"פ שהב"י הביא הוא אותו מהארחות חיים, משמע דהספרדים לא נהגו להכות את המן. ורק האשכנזים שנוהגים כהרמ"א נהגו כן. וז"ל המהר"ם שיק: "וגם הב"י אע"ג שהביא מנהג זה בב"י אבל בשולחן ערוך לא הביאו, נראה דבספרד שנוהגין כדבריו אין מנהג הזה" עכ"ל. אמנם לפי מה שהביא הרי"ח הטוב זצ"ל משמע דבאמת גם בקהילות ספרד היו שנהגו כן.

י. עוד על מנהגי מחיקה והכאה – והנה בספר מועד לכל חי (סימן לא סעיף מד) להגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל כתוב שנוהגים לעשות צורת המן מעיסה של בצק ואוכלים אותו בפורים וע"ש. ואפשר שרומזים בזה שהוא ביקש לאכול את ישראל, ולכן לקח מזל דגים שאוכלים זה את זה. לכן עתה יעשה לו כנגד מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים. וכן מבואר במדרש אסתר רבה (פר' ז ס' יא): אמר המן כשם שהדגים בולעין, כן אני בולע אותם. אמר לו הקב"ה: רשע, דגים פעמים נבלעים ופעמים בולעים, ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעים.

ומצאתי מנהג מיוחד ומעניין שהיה נהוג בקהילת היהודים בלוב, ומובא בספר ילקוט מנהגים (עמוד רלב) שכאשר מגיעים לפסוקים "איש יהודי", "בלילה ההוא", "ויאמר חרבונה", "ומרדכי יצא מלפני המלך", "ליהודים היתה אורה ושמחה", מוחאים כל המתפללים כפיים, והילדים מקימים רעש גדול ברקיעת רגלים, ברעשנים וכדומה. וכן עושים לאחר סיום קריאת הפסוק האחרון של המגילה.

ועיין בליקוטי מהרי"ח (דיני קריאת המגילה) שמביא מנהג דומה, והוא כשהש"ץ אומר "גם הנה העץ", הנערים מכין בפטיש של עץ על הספסלים. ובמדינת כורדיסתאן מובא בילקוט מנהגים (עמוד קצט) היה המנהג, שגם בהזכרת שמו של המן בתפילת "על הניסים" שבשמונה עשרה, מקימים רעש גדול ע"י מחיאת כפיים ורקיעת הרגליים על הרצפה.

ולסיום ראיתי דבר מעניין בספר קו הישר (פרק צט) בשם הגאון מוהר"ר העשיל מקראקא זצ"ל שכשהיה רוצה לנסות את הקולמוס כדי לכתוב סת"ם, היה כותב שם המן או זרש, ואח"כ היה מוחק את שמם, כדי לקיים המצות עשה "מחה תמחה את זכר עמלק". כי אנחנו מחויבים להתפלל על מחיית עמלק, כדי שיהיה השם שלם והכסא שלם, ואז יתקיים המקרא (יחזקאל לח, כג) "והתגדלתי והתקדשתי בתוך העמים", וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד אכי"ר.

ויקויים בנו הפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.