מחקר הלכתי בענין מים אחרונים ע"פ מנהגי חב"ד • מרתק

מאת הגאון הרב יעקב חביב דיין ומו"צ ירושלים, חבר בד"ץ איחוד הרבנים ומכון הלכה חב"ד.

לפני כמה ימים הוזמנתי להשתתף בשמחת סעודת מצווה לסיום ש"ס שסיים קרוב משפחה וכובדתי לבוא ולתת חלק לשמחה של מצווה. ולשם כך נטלו ידים והגישו בשר ויין עם אמירת דברי תורה. המעמד היה מעמד חשוב בהשתתפות מרנן ורבנן גדולי התורה. בעת אמירת ברכת המזון נטלתי למים אחרונים קצה האצבעות והעברתי אותם על השפתיים וכפי שאנו נוהגים מאז ומתמיד. באותו זמן ישב לידי ת"ח גדול ורב מפורסם מק"ק הספרדים באה"ק, ואחרי שסיימתי ברהמ"ז, העיר לי אותו חכם שדבר זה להעביר את המים האחרונים על השפתיים הוא לא מנהג טוב, כי זה להעביר את אותם טיפות מים של רוח רעה. עניתי לו עם הרבה דרך ארץ שכך אנו נוהגים, וכפי שמוזכר בספר המנהגים שכתב הרבי מליובאוויטש וכך מנהגנו בזה. אבל גם דבר זה לא עזר אלא הוסיף שהוא יודע על מנהג זה של חב"ד, אבל הוא מנהג טעות ואינו נכון, והוסיף לי שאף כתב זאת ופרסם זאת באחד מספריו. עניתי לו כי אני בעז"ה אעיין בספרו וכדרך של תורה אם יש לי מה להגיד או לתרץ בשק"ו אשלח לו את דבריי, וישפוט החכם ויורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.

ואכן ראיתי את דבריו בספרו והם נכתבו בחריפות גדולה נגד מנהגינו הק', ואחרי שהביא את דברי "הקונטרס היום יום של חסידי חב"ד" אשר נהגו להעביר את קצה האצבעות כשהם לחים מהמים אחרונים על השפתיים, כתב שם אותו חכם "יש לדחות את מנהג חסידי חב"ד והוא טעות, כי איך יעלה על הדעת לעשות כן להעביר את אותם טיפי רוח רעה על שפתותיהם" ובסוף דבריו כתב "אשר על כן אין לנהוג כן, ועוד אחרי שראינו את דברי הגאון הרב חיים פלאג'י ז"ל ודברי הרב הכף החיים".

והנה תורתנו תורת חיים ומנהגנו מבאר מים חיים, ואין מקום לדחות אותם, אלא חל עלינו לדעת את מקור מחצבתםאשר שורשם ומקורם יסודתם בהררי קודש, ודברי רבינו שרירים וקיימים, וכפי שכתב בספר היום יום (ד כסלו) וזלה"ק: "למים אחרונים נוטלים קצה האצבעות, ואחר כך מעבירים אותם, כשהם לחים עדיין, על השפתיים", עכלה"ק. ודברים אלו כתבם אותם הרבי כלשונם וככתבם בספר המנהגים (עמוד 22 ) "למים אחרונים נוטלים קצה האצבעות, ואח"כ מעבירים אותם, כשהם לחים עדיין, על השפתיים ובחג הפסח נזהרין שלא להעביר הידים על השפתיים", עכלה"ק. והוסיף איש טהור, וכתבם שוב שם בספר המנהגים (סדר הגדה – שלחן עורך) אחרי שהביא ההזהרות של מצה שרויה הוסיף כ"ק אדמו"ר בזלה"ק: "למים אמצעים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו וכן כל ז' ימי הפסח, משא"כ אחרון של פסח שמהדרין לשרות" עכלה"ק.

אשר ע"כ בג' מקומות אשר הרבי כתב אותם, רואים עד כמה מנהג זה הוא חדור וחקוק כמנהג חב"ד מדורי דורות, ומינה לא תזוע, ופשוט שעלינו לנהוג כן בנטילת מים אחרונים, ועוד כפי שנראה בהמשך דברינו אשר יסוד הדברים מבוססים ומיוסדים על אדני פז ראשונים ואחרונים.

א. ולהקדים: מצינו בגמרא יומא (דף פג ע"א) "רבי מאיר ור' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא, ר' מאיר הוה דייק בשמא, ר' יהודה ור' יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו, אמרו לו מה שמך, אמר להו כידור, אמר ש"מ אדם רשע הוא, שנאמר (דברים לב,כ) "כי דור תהפוכות המה". ר' יהודה ור' יוסי אשלימו ליה כיסייהו, ר"מ לא אשלים ליה כיסיה. אזל אותביה בי קיבריה דאבוה. אתחזי ליה בחלמיה, תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא. למחר אמר להו הכי אתחזי לי בחלמאי, אמרי ליה חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא. אזל ר"מ ונטריה כולי יומא ואייתיה. למחר אמרו לו הב לן כיסן, אמר להו לא היו דברים מעולם. אמר להו ר"מ אמאי לא דייקיתו בשמא, אמרו ליה אמאי לא אמרת לן מר, אמר להו אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי, משכוהו ועיילוהו לחנותא, חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו, ושקלוהו לכיסייהו ואייתו. אזל איהו וקטליה לאיתתיה, היינו (דתנן) מים ראשונים האכילו בשר חזיר מים אחרונים הרגו את הנפש".

ופרש"י (שם) דייק בשמא – בשמו של בעל הבית אם נאה אם כעור: אשלימו ליה כיסייהו – ערב שבת היה והפקידו אצלו כיסם: דבי שמשי – של ערבי שבתות: לית בהו ממשא – מתוך שאדם במנוחה מהרהר ורואה חלומות ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו: חזו טלפחי אשפמיה – ראו עדשים על שפמו: יהבו סימנא לדביתהו – בעליך אמר שתתני לנו כיסינו וזה לך סימן שאכלתם היום עדשים: מים ראשונים האכילו בשר חזיר – פונדק ישראל היה מוכר לישראל דברים המותרים ומאכילם ומוכר לנכרים בשר חזיר מבושל בא ישראל לפונדק וראהו שלא נטל ידיו כשהסב לאכול ונתן לפניו בשר חזיר: מים אחרונים הרגו את הנפש – זו היא אשתו של זה שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות ולא היו עדשים נראין.

אשר ע"כ מדברי הגמרא ומפרש"י חיוב מים אחרונים הוא לא רק ליטול הידים אלא גם לקנח את הפה והשפם בידים טופחות, וטעם זה מובא בראשונים ובאחרונים אשר תקנו מים אחרונים כיון שהיה מעשה באדם שלא היה נזהר במים אחרונים וגרם להרוג את הנפש, ותקנו שנטילה זו היא חובה, כמובא בגמרא שהזכרנו למעלה.

וראה עוד בירושלמי ברכות (דף נח ע"ב) שיש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות, ופירש בעל החרדים (שם) דכשהיה הורג את אשתו בא בנו שהיה בבית למחות בידו והרג גם את בנו בכעסו, אחר שראה שניהם הרוגים עלה לגג בעצבונו והפיל עצמו. ובפירוש מהר"ש סיריליאו (שם) הביא מאן דאמר שהיו לאשה שני בנים והרגן.

מעשה זה חזר ונשנה בשינוי במדרש תנחומא (פרשת בלק סימן טו), מעשה באדם אחד שאכל קטניות ולא נטל ידיו וירד לשוק וידיו מטונפות מן הקטניות, ראה אותו חבירו, הלך ואמר לאשתו: "אמר לי בעלך סימן שאכל עכשיו קטניות" שגרי לו אותה טבעת, נתנה לו, אחר שעה בא בעלה אמר לה היכן הטבעת, אמרה לו: בא פלוני בסימנים שלך ונתתיה לו. נתמלא חמה עליה והרגה. לפיכך אמרו חז"ל כל מי שאינו נוטל ידיו אחר המזון כאילו הורג נפש. ולפי זה לא יועיל כלום ליטול ידים אם לא יעבור גם על הפה להוריד מהמאכלים שאולי נשארו דבוקים על הפה ועל השפם וכמעשה שהיה ששם נשארו על הפה והשפם מהאוכל של העדשים שאכל.

לפי"ז יש לנו מקור חזק למנהגנו מנהג חב"ד, והוא מפירושו של רש"י על דברי הגמרא שהיא אחד מהמקורות של מצוות וחיוב מים אחרונים.

ב. והנה מצינו עוד בגמרא חולין (דף קה ע"א) "אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה, מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות, מצוה לגבי רשות חובה קרי לה גופא מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות, ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרק,ע מאי בינייהו, איכא בינייהו, קינסא, מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא.

ופרש"י (שם) חובה – עדיפא ממצוה ולקמיה מפרש מאי חובותייהו: מצוה – לשמוע דברי חכמים: אמצעיים – שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא: מצוה לגבי רשות חובה קרי לה – משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני' חובה דאע"פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה: בין בכלי – מתחתיהם לקבלם: קינסא – אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמ"ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע: מפעפעין – אשטנ"ט מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל.

וכתבו התוספות (שם ד"ה מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה). בברכות בסוף פרק אלו דברים (דף נג ע"ב) דריש תרווייהו מקרא מ"והתקדשתם", אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים", אלו מים אחרונים, ואסמכתא בעלמא הוא,דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית, כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים, והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא, הוי אסמכתא, דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה, והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה, היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה, לפיכך נחשבות כמזוהמות, וצריך להקדים וליטול קודם ברכה, וא"ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה, הא תרווייהו חובה, כדקתני בברייתא ולא רשות, ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות, דתנן בפ"ק דערובין (דף יז ע"א) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא, דאמר רב יהודה בריה דרב חייא, מפני מה אמרו מים אחרונים חובה, מפני שמלח סדומית כו', ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה, אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה, ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע, ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה, וי"ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר, עכ"ל התוס.

והנה המלא הרועים (חולין דף קה) הקשה על תירוץ התוספות, דאף בלא דברי התוספות יש לומר דקרי ליה חובה, לאשמועינן דנוהג לעולם בתורת חוב, אף דלא שייך הטעם משום מלח סדומית. ומבאר שם שמים ראשונים לפעמים פטורים אף בזמן דנוהג מצוותם, ואחרונים חוב לעולם בזמן דנוהג חובתן.

וראה לרבנו הריטב"א (ערובין דף יז ע"ב) שכתב: "מים אחרונים חובה מפני מלח סדומית, מלבד מה שיש מצוה מדרבנן כמו במים ראשונים, כדאמרינן בברכות (דף נג ע"ב) "והתקדשתם והייתם קדושים".

וראה לרבנו מאירי (בבית יד חלק ב) שכתב דהנטילה שאחר הסעודה היא מפני מלח סדומית, שהיה מנהגם לאכול מלח אחר הסעודה והיו חוששין שמא היו מעורבין בו קורטי מלח סדומית שמסמא את העינים, ויגעו ידיו במלח ואחר כך יהיו נוגעות בעיניו, ונטילה זו אינה מצוה אלא חובה כדי לשמור עצמו מן הנזק.

וכן כתב באורחות חיים לרבי אהרון מלוניל (הלכות נטילת ידים אות יד), דיש לחוש לכל מלח שמא טבעה כמלח סדומית, לכן היא חובה דאין רשאי לחבל בעצמו, וכיון דלרפואה קא עביד אין צריכים ברכה. והביא בדבריו שגם הרשב"א כתב כן שמים אחרונים אינם מצוה אלא חובה לשמור מן הנזק.

עוד טעם מצינו בפוסקים והוא דמכיון שאין שמן ערב מצוי בינינו לנקות את זוהמת הידים, יש להזהר בנטילת מים אחרונים כדי שיברך בידיו נקיות, וכפי שמוזכר בגמרא ברכות (דף נג ע"ב) "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, "כי קדוש אני" זה שמן הטוב, שמושחין הידים בשמן להעביר הזוהמא, וכן כתב הסמ"ג (מצוות עשה כז) "כי קדוש" זה שמן שהיו סכין ידיהם בשמן קודם מים אחרונים להעביר הזוהמא. ובספר שתילי זיתים (סימן קפא ס"ק א) כתב: ועוד אנו שאין השמן ערב מצוי בינינו לנקות הידים מזוהמא לברכה, יזהרו במים אחרונים במקומו לנקות דאסמכוהו חז"ל אקרא "והייתם קדושים כי קדוש אני" זה שמן הטוב, וכתב הלבוש פירוש, שהיו מושחין ידים לברכה בשמן כדי להסיר הזוהמא כלומר לנקות ידים לברכה.

ג. והנה כפי שפירשו התוס' שהזכרנו למעלה, הנה הלכה זו של מים אחרונים חובה למדו חז"ל מהפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים", "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים. ובאמת כך נפסק גםבטור (אורח חיים סימן קפא) וראה שם בדרישה (שם ס"ק א) שכתב: "כי קדוש אני", דרוצה לומר כמו שאני קדוש כן התקדשו והטהרו אתם גם כן לפני. עוד כתב (בס"ק ב) שהבא לברך ברכת המזון ולומר ברוך אתה ה' וכו', אין הרשות לומר כן שה' יתברך הוא אלוקינו ושמשגיח עלינו ולהתפלל על להבא, כמו שאמרו הוא היטיב מיטיב ייטיב לנו וכדומה לזה הרבה שיש לנו דביקות, אלא אם כן טיהר נפשו תחילה, והכי קאמר: לאחר שהתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, הרשות בידכם לומר אני ה' אלוקיכם ולהדבק בי, מה שאין כן קודם לכן כשהוא מלוכלך בזוהמא, עיי"ש.

והנה הגאון הבית חדש (שם סימן קפא) הביא את לשון רש"י מהגמרא בחולין (דף קה ע"א) שכתב: "דחובה עדיפא ממצוה", וביאר הב"ח, כלומר דאפילו בדוכתא דפטור משום מצוה, כגון ההולכים במחנה דפטורים ממים ראשוניםחייבים באחרונים, לפי שהם חובה מפני סכנת מלח סדומית, עיין שם המשך דברי הב"ח שהביא עוד ביאור בדברירש"י. ועוד הוסיף הגאון הב"ח אחרי שהביא את דברי רבינו יונה שטעם מים אחרונים הוא מפני שידיו מזוהמות, וכשאוכל דגים ואווזים ידיו מזוהמות, ונמצא שצריך ליטול ידיו להעביר את הזוהמא.

וכן פסק בעל הקב הישר (פרק יג) שתקנו רבותינו ז"ל נטילת ידים אחרונים, כדי להסיר הזוהמא מידיו שהיה אוכל בהן, כדי שלא להשרות עליו רוח הזוהמא.

וראה בספר החרדים (פרק מא) דמים אחרונים חובה ודבר שבקדושה הם והמיקל בהם מקילין ימיו ושנותיו. וכפי שמובא בים של שלמה (חולין פרק כל הבשר דין י') שכתב: איני יודע ממה שנהגו להקל במים אחרונים, שהרי כתבהרי"ף וז"ל: אף על פי שלא אכל מלח קבעו חכמים חובה משום מעשה שהיה (חולין קו, א) דמים ראשונים האכילו חזיר ומים אחרונים הרגו את הנפש, ולשון "קבעו חובה" משמע שאף לדורות חובה, עכ"ל.

והנה המעיין בלשונו של הרמב"ם (פ"ו מהלכות ברכות ה"ג): יראה שפסק "ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחילה, מפני שהם טרודים במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה". ועיין בבית יוסף (אורח חיים סימן קפא) שהביא את דברי הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ו הלכה ג'), וכן הביאו המשנה ברורה (ס"ק א'), וז"ל: ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה, גם כן חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים, והוא מפני חשש מלח סדומית, דבכל סעודה הלא נמצא מלח ויש לחוש שמא מעורב בו מעט ממלח סדומית שמסמא את העינים למי שנוגע בהן, ואחר כך יגע בעיניו, ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו יש לחוש למלח אחר שטבעו כמותה. ולכן כתב הרמב"ם (שם בהלכה ב') שמים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר. ופירש הכסף משנה (שם),דחייב אדם להזהר בהם ביותר משום דחמירא סכנתא מאיסורא.

והנה מרן השולחן ערוך (אורח חיים סימן קפא סעיף א) פסק וז"ל "מים אחרונים חובה". וכתב הט"ז (שם ס"ק א) מים אחרונים חובה, דאמרו חכמים אחר כל אכילתך אכול מלח ויש מלח סדומית שמסמא העינים, וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידיה אעיניה מסמא להו לפיכך צריך לנוטלן, עכ"ל. וראה בעטרת זקנים (שם) שבמים אחרונים א"צ לשפוך על ידיו אלא פעם אחת וגם אינם צריכין שיעור ואין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהם אבל בפושרין לית לן בה.

וראה להגאון השבלי הלקט (סימן קמט) שהביא בשם היראים "שמים אחרונים מצווה הן", ומה שאמרו חכמים מים אחרונים חובה, היינו שצריך להזהר בהם יותר ממים ראשונים.

ואנכי הרואה לרבנו הזקן בשולחנו הטהור (שם סי' קפא סעי' א) שגם פסק בשולחנו בשם הראשונים, שמים אחרונים מצוה, משום קדושה להתקדש לברך ה' על המזון, שהידים שהם מזוהמות מלכלוך המאכל הן פסולות לברכה.

מדברינו למדנו שהסיבות שנתנו חז"ל לחיוב מים אחרונים הם מכמה טעמים: א. משום מלח סדומית. ב. משום ידים מזוהמות לברכה. ג. כי מכיון שאין שמן ערב מצוי בינינו לנקות את זוהמת הידים יש להזהר בנטילת מים אחרונים כדי שיברך בידיו נקיות, וכמובן הטעם שהזכרנו בתחילת דברינו ד. מים אחרונים הרגו את הנפש, שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות ולא היו עדשים נראין, לא היה הורג את אשתו.

ד. והנה חזי הוית שגדולי הפוסקים וגדולי הצדיקים מביאים פירוש רש"י זה כמקור ע"כ שאחרי שנוטלים האצבעות, מעבירים אותם, כשהם לחים עדיין, על השפתיים, ובזה מקיימים קיום מצוות וחיוב מים אחרונים. וראהלהגאון החסיד הרב אברהם חיים נאה זצ"ל בספרו קצות השלחן (סי' מג) אשר כתב שם: "צריך להשפיל ראשי אצבעותיו למטה בשעת הנטילה כדי שתרד הזוהמא ואינם צריכים ניגוב"  וכתב שם בבדי השלחן (ס"ק י): "ועיין גמרא יומא ורש"י שם, שכתב: 'דרך הנוטלים ידים לקנח את שפתם בידים טופחות'".

והנה כמנהג רבינו כפי שכתב אותו בספר המנהגים כך נהג הגה"ק רבי אברהם שמואל בנימין סופר זצ"ל אב"ד פרשבורג בעל הכתב סופר (בנו וממשיך דרכו של מרן החתם סופר) וכך הביאו בנו הגה"ק ר' שמעון סופר זצ"ל אב"ד ערלוי בספרו שו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' פג) וז"ל: ונוהגים לרחוץ מים אחרונים, וצריך לרחוץ פיו לנקות מה שדבוק בו משיורי מאכל, וכן ראיתי נוהג כבוד מר אאמ"ו זצ"ל, וכן נראה מרש"י יומא (דף פג ע"ב) וע"ש. עכ"ל.

כן בקדש חזיתיה להגה"ק רבי ישראל חיים פרידמאן זצ"ל אב"ד ק"ק ראחוב בספרו המפורסם ליקוטי מהרי"ח(דברים הנוהגים בסעודה דף קסד) שהביא שנוהגים לנגב השפתיים במים אחרונים אחרי הנטילה, וז"ל שם: "ועיין ברש"י יומא שדרך הנוטל מים לקנח שפתותיו בידים טפחת" עכ"ל. וכתב שם הגאון החסיד ר' יעקב צבי קויפמאן הי"ד אב"ד מארגרעטען בפירושו על ליקוטי המהרי"ח (שם והוא פירוש הנקרא זכרון מנחם) בזה"ל: "עיין בספר כף החיים (סימן קפא) דאין ליתן ידו על שפתו בעוד שהן לחות ממים האחרונים כיון דאלו המים חלק הסטרא אחרא, ולא הרגיש שדבריו הם כנגד דברי רש"י אלו (במסכת יומא)" עכ"ל.

וכן פסק הגאון בעל החוות יאיר זצ"ל והביא זאת בספרו על השו"ע ספר מקור חיים (ספר זה נאבד במשך שנים וזכה לראות את האור בשנת תשמ"ב) ושם הביא, שבשעת מים אחרונים טוב שירחץ השפה והשפתיים וגם השיניים כשעושה מים אחרונים. וראה עוד להגאון אוצר המים זצ"ל (פרק יג עמוד קכז) שהביא שכך מצאנו מובא בספר המנהגים הקדמון שאחרי הנטילה של מים אחרונים מעבירים האצבעות שהם לחים עדיין על השפתיים במים אחרי הנטילה וע"ש. והם בדיוק כמנהגנו מנהג חב"ד.

ה. והנה כפי שהזכרנו בתחילת התשובה כי מצאנו לשני גדולים שכתבו לחשוש למנהגנו ולא להעביר מקצה האצבעות כשהן לחות מהמים אחרונים על השפתיים, כי חששו על הסטרא אחרא. הראשון שמצינו שחשש לזה הוא הגאון "החבי"ף" מוה"ר חיים פלאג'י זצ"ל רבה הראשי וראב"ד איזמיר והוא בעל מחבר שמונים ספרים אשר כספירים נזהרים לשעה ולדורות, ובספרו כף החיים (סימן כה ס"ב) כתב שם בזה"ל: "לא טוב עושין הרוחצים גם שפתותיהם ממים אחרונים, דדווקא לראשי אצבעותיו הוא שניתן רשות לתת חלק לסטרא אחרא, ולא בפיו ובשפתיו, ואם חפץ לרחוץ ידיו ופיו היטב, ובמים רבים, יעשה כן קודם או אחרי כן" עכ"ל.

ובעקבותיו הלך אחריו הגאון מהרי"ח סופר זצ"ל בספרו החשוב כף החיים (סימן קפא ס"ק א) ואחרי שנתן את הטעמים למה מים אחרונים חובה ע"פ הטעמים שהזכרנו למעלה כתב וז"ל: וזהו הטעמים לפי הפשט וכבר כתבנו בכמה מקומות כי כל דברי רז"ל הם על פי הסוד אלא שמלבישים אותם  בדרך פשט כדי לשכך האוזן, ובזוה"ק(פרשת תרומה דף קנד ע"ב) גילה סוד מים אחרונים שכתב וז"ל: "דבתר דאכיל ב"נ ואתענג אצטריך למיהב חולקא דמצית לההוא סטרא, ומאן איהו מים אחרונים ההוא זוהמא דידין דאצטריך למיהב לההוא סטרא חולקה דאצטריך ליה, וע"ד ודאי אינון חובה. חובה אינון ובאתר דחובה שריין ואיהו חיובא על ב"נ למיהב ליה חולקה דא. וע"ד לא איצטריך לברכה עליה דהא ברכה לאו איהו בההוא סטרא", עכ"ל. וכ"כ בשה"'מ (פרשת עקב) וז"ל: "ענין מים אחרונים דע כי סטרא אחרא עומד על השלחן כנזכר בזהר פרשת תרומה, ויכול אז לשלוט עליו יותר משאר זמנים, ובפרט בהיות האדם יחידי, ואין שם ג' אנשים כדי לברך ברכת זימון, כי ע"י ברכת זימון מסלק סטרא אחרא והולך לו, כי בתחלה היה אורח ואח"כ אם לא יכוון בבהמ"ז היטב יעשה בעל הבית ויקטרג עליו, ובפרט בהיותו יחידי בלי זימון, כנזכר עכ"ל. וכוונת מים אחרונים כבר כתבנו אותה לעיל סימן זק"ן אות כ"א וע"ש. נמצא שמים אחרונים יש בו חיוב הרבה לפי סודם של דברים שמגרש הסטרא אחרא ועל כן הזהירו בו חז"ל ואמרו שהוא חובה", עכ"ל הגאון מהרי"ח סופר.

ולהבין זאת באר היטב, הנה חכמי הקבלה נתנו טעם ע"פ הסוד לחיוב של מים אחרונים שהוא בא לתת חלק ששייך לסטרא אחרא וכדברי הזוהר שהזכרנו, ועוד זאת יש מהמקובלים שהסבירו שאותה קליפה של סט"א נקראת היא בשם "חובה" וכמוסבר בפירוש מתוק מדבש על הזוהר הק', ולכן חייב לתת לו את חלקו בכל סעודה,  וזאת נלמד ממה שכתב הזוהר במדרש רות (החדש פרשה ג), והובא ביסוד ושורש העבודה (שער ז' פ"ז) וז"ל: תיקונא עשיראה מים אחרונים דאינון חובה לאתעברא זוהמא בישא מיניה ולמיהב חולקא לסיטרא בישא מההוא זוהמא דעל ידוי, בגין דלא ישתכח מקטרגא לגביה, עכ"ל. היינו הכוונה שתיקון העשירי הוא מים אחרונים שהם חובה כי צריכים להעביר ממנו הזוהמא הרעה ולתת חלק לצד האחר מהזוהמא ההיא שעל ידו, כדי שלא ימצא אצלו מקטרג. וכן בזוהר בפרשת תרומה (חלק ב דף קנד) כתב: לבתר דאכיל בר נש ואתענג, אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא, ומאן איהו מים אחרונים ההוא זוהמא דידין. היינו  שלאחר שאכל האדם יש לו לתת חלק תמצית לסטרא אחרא והוא הזוהמא שבמים אחרונים.

והנה הגאון הק' רבנו השל"ה זצ"ל (שער האותיות אות ק) ביאר את הדברים, שכמו שהחיצונים נהנים בקרבן מהאברים ופדרים כך בשולחן במקום אברים ופדרים של הקרבנות הם המים אחרונים שהם חובה. ובספר הקנה(עמוד מז) כתב: הטעם שאמרו חז"ל מים אחרונים חובה, היות וסיבת הנטילה היא כדי להעביר זוהמת הנחש מחוה.

ועל פי הסוד והקבלה יש בנטילה זו תיקונים גדולים, וכתב השולחן הטהור (עמ' רכט), שכבר מובא בכל ספרי המקובלים ראשונים ואחרונים וכן בזוהר, וכן בספר הקנה, שחובה בודאי גם עכשיו. ובהמשך דבריו (עמוד רל) ביאר ע"פ הסוד טעמו של מלח סדומית וז"ל: כי הם כח השולטין על מלח סדומית ומסמא את העין, פירוש שמכסה אור עינים שלמעלה שלא יאירו בפתח העליון ונדבקים בראשי הקצוות כי משם יניקתם, עכ"ל.

והנה בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פרק טו אות מט) כתב, מדוע נתנו לסטרא אחרא חלקו במים האחרונים, ולכן אין ראוי שתהנה הקליפה שם מהמזון עצמו שהוא קדוש, וכדי שלא יקטרג עלינו, כנגד זה נתנו לו חלקו במים אחרונים. וראה עוד בספר חסד לאלפים (סימן קפא סעיף א) שכתב, ולא יעבור מליטול אפילו אכל פת לבד, כי יש טעם גדול על פי הזוהר ואריז"ל, וע"ש.

וזה גם הטעם שיש שנוהגים להזכיר לפני נטילת מים אחרונים ולומר בקול "מים אחרונים חובה" כי יש שראו זאת שזה לתת חלקה של הסט"א מהקליפה הנקראת "חובה" כדי שלא תזיק ובכך מזכירים אותה בקול רם לפני קיום המים אחרונים. ויש שראו בזה כמין הזכרת דבר הלכה שהוא סעיף שלם בשו"ע סימן קפא סעיף א' ובזה לצאת ידי חובת חיוב דברי תורה בסעודה.

וראה כדברים אלו להגאון הרי"ח הטו"ב בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת שלח סעיף ז) "במאמר רז"ל הנזכר שאמרו "מים אחרונים חובה" רמוז כמה כוונות סודיות של מים אחרונים ולכן טוב שהאדם קודם שיושיט ידו ליטול מים אחרונים יאמר הלכה זו "מים אחרונים חובה", ושמעתי מעט"ר הרב מור אבי ז"ל שהיה מנהג עט"ר הרב מו"ר זקני רבינו משה חיים ז"ל לומר הלכה זו קודם נטילת מים אחרונים, ולפעמים היה סומך על הלכה זו במקום דבר תורה שאומרים על השלחן קודם בהמ"ז כשאין שהות לומר דברי תורה, זו הלכה מתורה שבע"פ, ודבר בעתו מה טוב עכ"ל.

והנה לאור הטעם הנ"ל של מים אחרונים משום הסט"א כתב הגרי"ח סופר זצ"ל שהזכרנו לעיל בסוף דבריו (שם ס"ק א) "ומהאי טעמא נראה לי שאין ליתן ידו על שפמו בעוד שהם לחות ממים האחרונים כיון שאלו המים חלק הסטרא אחרא עכ"ל. והוא כדברי מהר"ח פלאג'י זצ"ל שהזכרנו.

 ו. אמנם אחרי השתחוות לעומת כסא כבוד תורתם דהני תרי צנתרי דדהבא, מהר"ח פלאג'י זצ"ל ומהרי"ח סופר זצ"ל, אין בדבריהם כדי לחשוש למנהגנו, ואדרבה מנהגנו מנהג חב"ד הוא הנכון ביותר לעשות, והוא לקחת לחלוחית, שבזאת לא רק שאינו חושש לדבריהם ולחשש לסט"א וכפי שנסביר בהמשך, אלא אף מקיימים את הדין של מים חובה בכל ההידורים וכדברי הגמרא שהוא מקור לדין הזה ולפרוש רש"י הק'.

ולהקדים: הזכרנו בראש דברינו את דברי הגמרא חולין (דף קה ע"א) "ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע אחרונים אין נוטלין אלא בכלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע מאי בינייהו איכא בינייהו קינסא". וגם הבאנו דברי רש"י שם בין בכלי – מתחתיהם לקבלם: קינסא – אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמ"ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע''.

וכן נפסק בשו"ע (שם ס' ב) "מים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע אלא בכלי מפני רוח רעה ששורה עליהם ואם אין לו כלי נוטל על גבי עצים דקים וכיוצ"ב. עכ"ל. וראה במג"א (שם ס"ק ב) שפסק בזה"ל: עצים דקים  וה"ה כל דבר שחוצץ בינו לקרקע ומשמע דאפילו כשיש רצפה שרי דאין רוח רעה שורה אלא על גבי קרקע, כתב החייט דבמקום שאין עוברים ושבים שם יכולים ליטול על גבי קרקע ולכן נ"ל דתחת השלחן שרי ואף על גב שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני ביני" עכ"ל.

 ומפורש יוצא מפי רבנו הזקן בשולחנו הטהור (שם ס' ב) "מים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע אלא בכלי, מפני רוח רעה ששורה עליהם כשהם על גבי קרקע, ואם אין לו כלי נוטל על גבי עצים דקים וכיוצ"ב, וה"ה כל דבר שחוצץ בינם לקרקע, אפילו רצפה, שאין רוח רעה אלא על גבי קרקע, ובמקום שאין בני אדם עוברים שם יכול ליטלם ע"ג קרקע, לכן מותר ליטלם תחת השולחן ואע"פ שלפעמים מסלקין השולחן מ"מ בין כך ובין כך יתנגבו, עכלה"ק של רבנו הזקן.

הרי הדברים ברורים שכל החשש של הסט"א ורוח רעה נאמרו רק על אותם המים שנשפכו וירדו מאצבעותיו על הקרקע דווקא, אבל המים שנשארו על אצבעותיו הרי אין רוח רעה שורה עליהם ולא חוששין כלל לסט"א.

 אשר ע"כ מנהגנו במים אחרונים ליטול קצה האצבעות, ואח"כ מעבירים אותם, כשהם לחים עדיין על השפתיים, הנה אין במעט מים זו כדי ליפול חלקו על הארץ, ואף אם כן הרי או שישפוך בתוך כלי ולא הארץ, ואף אם ישפוך על הארץ הרי המים שמעביר על השפתיים אותם מים נמצאות על אצבעותיו ואין עליהם את החשש של רוח רעה וסט"א.

ואף שמצינו מחלוקת בפוסקים האחרונים, במים אחרונים הנמצאים בכלי, האם שייך בהם הדין של רוח רעה וסט"א, הנה ברור שגם לדעתם של הפוסקים שחוששין מאותם המים שירדו מאצבעותיו לתוך הכלי לומר שהמים הנמצאים בכלי יש עליהם רוח רעה, הנה גם לדעתם כשהם על ידיו ועל אצבעותיו אין בהם רוח רעה, שהרי שונה מים אחרונים מנט"י שחרית, ששם הרוח רעה שורה על הידים, ולכן אסרו לנגוע במאכלים ובנקבי הגוף לפני נטילת ידים, וגם קבעו משום זה נטילה ג"פ לסירוגין, אבל בנטילת מים אחרונים לא מצינו שאסרו לנגוע במאכלים קודם הנטילה, וגם אין צורך לנטילה לסירוגין, ולכן רק המים שיורדים מהאצבעותיו בכלי או על הארץ, שורה רוח רעה כי הם חלק מהסט"א, אבל מה שנשאר טפוח על אצבעותיו אין רוח רעה כלל ולכן אין כל חשש להעביר אצבעותיו הלחות סביבות פיו וכמנהגנו בזה, כי כל חלקו של החיצונים הסט"א הוא המים שנשפכים מאצבעותיו אל הכלי, ולא ממה שנשארו על אצבעותיו, ובכך כשנוסיף שמנהגנו הוא שיש רק לחות מים שאותם מעבירים על הפה, פשוט שאין עליהם כלל החשש של חלקו של החיצונים והחשש של הסט"א, וכחששו של מהר"ח פלאג'י ומהרי"ח סופר זי"ע.

ובהיותי בזה ראיתי להגאון הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל, בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ה או"ח סי' ב) אחרי אריכות דברים, כתב כי כל מה שאמרו רוח רעה וסט"א במים אחרונים דיברו אך ורק באותם המים שנמצאים על הקרקע,וכן כתב הפמ"ג והמחצית השקל דשאני מים אחרונים שאין הרוח רעה שורה אלא עד שיגיעו המים לארץ, ובכך כשיש קסמין אין רוח רעה שורה עליהן. וכן מצינו בספר עקרי הדת (סימן ט אות יז) שנשאל במה שיש נוהגין ליטול מים אחרונים בתוך צלחת אחת מן הצלחות שאכלו מהם על השלחן, אם יש איזו קפידא משום רוח רעה כשחוזרים להשתמש באותה צלחת לאחר הדחתה, והשיב שלא מצאה הקפידה משום לנוח, שהדבר פשוט שאין לחוש בזה משום רוח רעה, שהרי רוח רעה אינו שורה אלא ע"ג קרקע עכת"ד, וראה עוד אריכות שם בשו"ת יביע אומר.

ותבט עיני להגאון ר' שלמה זלמן ברוין זצ"ל, רב ור"מ בודאפעסט בספרו שערים מצויינים בהלכה (על הקצושו"עסימן מד ס"ק א) אשר כתב שם כדברינו "שרק על המים שהם על הקרקע שורה רוח רעה אבל הידים שהן טופחות ממים אלו אין שורה הרוח רעה, וכן משמע מרש"י חולין (דף קה ד"ה קינסא), ומה"ט כתב המחבר (או"ח סי' קפא) שמים אחרונים אין צריכים ניגוב, ולפ"ז ניחא מש"כ רש"י ביומא (דף פג ד"ה מים אחרונים), שדרך הנוטלים לקנח שפמם בידים טופחות, ובמים השורה רוח רעה בוודאי שאין נכון לקנח שפמו, אלא על כרחך שאין שורה רוח רעה אלא לאחר שירדו על הקרקע עכ"ל.

אשר ע"כ ברור כדברינו שכל החשש של הסט"א והרוח רעה וכדברי המהר"ח פלאג'י והמהרי"ח סופר זצ"ל היינו דווקא במים שירדו על הקרקע שאותם כמובן אינו נכון לקנח את הפה, אבל אותם שנמצאות על האצבעות פשוט שאין חשש לרוח רעה ולסט"א ולכך שפיר עושים להעבירם על הפה וכדברי רש"י בגמ' יומא וכמנהגנו מנהג קדוש וקדמון שהוא עיקר ההלכה והוא מבוסס על פרד"ס התורה תורת הנגלה ותורת הסוד.