הרב קורנוויץ: שחיטת ליובאוויטש מהודרת – היסודות

סכינים – כדעת אדמו"ר הזקן

ידוע שאדמו"ר הזקן תיקן סכינים לשחיטה, ודווקא סכינים מלוטשים. העולם רגיל לומר שהיום כולם משתמשים בסכינים מלוטשים, ולכאורה מהו החידוש המיוחד של סכינים בשחיטת ליובאוויטש כיום, כפי שנהוג בכשרות  שאנו נותנים במסגרת "תפארת אנ"ש"?

על מנת להבין זאת, נתבונן מעט בסוגיא עקרונית זו:

הלומד את הסוגיא ומעיין ברצון אדה"ז בסכינים המלוטשים[1], שעד זמנו של אדה"ז השוחטים העדיפו שהסכין יהי' חד למרות שבכך הסכין איבד מחליקותו, בהסתמכם על הדעות המקלות בהגדרת 'פגימה'. ובלשון אדה"ז "יען כי הנה רוב השוחטים בסכינים שאינן מלוטשים המומחים משחיזין הסכין להיות חדה הרבה ואזי אינה חלקה כל כך".

אדה"ז בא לתקן את המצב, שהסכינים יהיו חדים ויחד עם זה הם יהיו גם חלקים בתכלית גם לדעות המחמירות ביותר, שהסכין תהיה חלקה לגמרי ללא כל הרגשים, כיון שאם יש איזה הרגש בסכין, יש בזה חשש של פגימה ובאם יש פגימה העוף/הבהמה אסורים באכילה מן התורה – 'נבלה', וכפי שבכל ספק של תורה – כך גם כאן עלינו להחמיר.

הצמח-צדק מאריך[2] בביאור שיטת אדה"ז. בהקדים, שבראשונים ובפוסקים יש מחלוקת רחבה בנוגע להגדרה של פגימה שפוסלת את הסכין, האם צריך ש'תאגור' ציפורן או לפחות 'חוט השערה' או שבמשהו או שאפי' באיננה אוגרת כלל אלא שמרגישים משהו זה כבר פסול.

והנה הצ"צ בתשובה שלו מסיק שאדה"ז בתקנת הסכינים המלוטשים, רצה שלכתחילה יהיו הסכינים חלקים ביותר כדעות המחמירות ביותר "כהפרי-מגדים שכתב להדיא דלהרא"ה ורא"ש אפילו אינה אוגרת ואוספת שום דבר פסולה", עיי"ש באריכות.

בתשובה הנ"ל, הצמח צדק נוגע בעוד נפקא-מינה מעניינת וחשובה למעשה, האם צריך לחוש לפגימה שנרגשת רק למומחה הרגיש ביותר ולא למומחה אחר, והצ"צ מסיק כי לכתחילה יש לחוש לרגיש ביותר, עיי"ש.

המהרי"ל (אחיו של אדה"ז) מוסיף[3] שתקנת הליטוש באה כדי לאפשר הרגשת פגימה קלה ודקה מן הדקות.

היוצא מהאמור: א) שרצון רבותינו נשיאנו, שהסכינים יהיו חלקים ביותר לפי הדעות המחמירות ביותר. ב) סכין שיש בו הרגשה קלה הנכרת למומחים ובקיאים – אין לשחוט בה לכתחילה. 

*

מדוע אין לסמוך על "אחר השחיטה"?

עד עתה דברנו על הדרישות בנוגע לסכין לפני השחיטה – 'מלכתחילה', אך כיצד יש לנהוג לאחר השחיטה? הנה בנוגע לזה, אנו משתדלים שאף אחרי השחיטה הסכין תהי' חלקה בתכלית.

דאמנם, אדה"ז מאריך לבאר[4] שיש מקרים שאפשר להקל בדיעבד "אחר שחיטה" בהרגשים מסוימים בסכין, ואף הצ"צ בתשובה הנ"ל מעלה צדדים להקל בדיעבד.

אך למעשה איננו מסתמכים על כך, והטעם הוא, דנוסף לכך שפעמים רבות אין המציאות דומה למה שהתיר אדה"ז, הרי כאשר סומכים על היתרים כאלו, קשה לקרוא לשחיטה זו בשם 'מהודרת'.

כדי להבין זאת, צריך לבאר את היסוד ההלכתי של המושג 'מהדרין' או 'כשר בתכלית ההידור' כאשר מדובר ב'שחיטה מהודרת'.

היסוד למושג 'מהדרין' הוא בגמ' חולין[5], בדברי יחזקאל שמעיד על עצמו "ולא בא בפי בשר פיגול"[6], הגמ' דנה מה החידוש בזה? הרי ברור שלא אכל בשר פיגול. מסבירה הגמ', שיחזקאל לא אכל בהמה שהורה בה חכם. כלומר, בהמה שנולד בה ספק על הכשרות שלה, והיה צורך לשאול חכם על כך, ברגע שנולד ספק – הרי זה נקרא "בהמה שהורה בה חכם", בזה התהדר יחזקאל שלא אכל "בשר פיגול".

הרא"ש מוכיח מהגמ' בחולין מד, שההידור שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם, זהו הידור שראוי לכל אדם ירא-שמים, כל אדם מהדר – ראוי שיהדר בו, אין זה הידור של צדיקי עולם מיוחדים ע"ד "בעל נפש" וכדו'.

[יתירה מזו, בספר "שבעים תמרים"[7] כותב, שאפילו דברים שכתוב עליהם "בעל נפש" יחמיר על עצמו, על החכם-הרב להודיע לשואל על כך שיש מקום להחמיר בזה. כי גם אם החכם רואה שיש בזה חומרא שלכאורה מיועדת רק לאנשים שמחמירים על עצמם, עדיין צריך להודיע זאת למי ששואל ש"בעל נפש" יחמיר על עצמו.

על נושא זה דנו הפוסקים, איך יתכן לכתוב על אוכל שהוא "כשר", כאשר הרב המכשיר מסתמך לעיתים על דעה מקילה, כאשר יתכן שהקונה איננו רוצה להסתמך על כך. כפי שכותב למעשה בשו"ת בצל החכמה[8] "עוד אמינא להעיר שבכל כהאי גוונא, שנוסח ההכשר מורה כי המוצר כשר בתכלית הכשרות וההידור, אז על הרב המכשיר לדקדק שלא יהיו אלה דברים שעליהם נאמר 'בעל נפש יחוש לעצמו', או 'שומר נפשו ירחק ממנו' . . ולא יסמוך הרב המכשיר עצמו כי מי שהוא בעל נפש או מי שהוא שומר נפשו בלאו-הכי לא יאכל מיני אוכל המיוצרים בסיטונאות בבתי חרושת, כי מדקדקים רבים משתמשים בהם".

לפיכך, כאשר נותנים הכשר הנקרא 'מהדרין' או 'מהודר בתכלית', יש בעיה ומכשלה גדולה באם הכשרות לא עומדת בהגדרה שזה אכן כשר ללא שום שאלה (הדבר חמור יותר כאשר נותנים וכותבים 'כשר' או 'כשר למהדרין' על דברים שבשו"ע כתוב שזה כשר רק בהפסד מרובה והרב המכשיר אומר לעצמו שבשביל הסוחר זה הפסד מרובה ולכן ע"פ שו"ע זה כשר, צריכים לדעת שבזה יש בעיה גדולה יותר, כיון שההפסד מרובה זה 'למוכר' אך אין זה הפסד מרובה 'לקונה', ובזה ישנה מחלוקת גדולה בפוסקים האם התירו דבר זה להאכיל לציבור[9])].

אם כן, בנוגע ל"בהמה שהורה בה חכם", אשר נפסק בשו"ע[10] שבמקרה זה "המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאוכלה", או "בעל נפש לא יאכל ממנה" כלשון הרמ"א, הרי כאשר אנו כותבים 'מהדרין' ו'תכלית ההידור' – יסוד זה עומד לנגד עינינו, שאנו מעוניינים בכשרות "מהדרין", שפירושה – שגם כאשר אדם רוצה להיות "מהדר" ו"מדקדק" הוא יכול לאכול מזה, ועל כן זה צריך להיות בהמה שלא הורה בה חכם.

לכן, גם דברים שיש בהם היתר ע"פ שו"ע, באם היסוד ההלכתי של ההיתר תלוי במציאות מסוימת שעלולה להשתנות, אם כן צריך בזה הוראת חכם ואין זה דבר שבאופן אוטומטי מתירים אותו, אלא זה נכנס בהגדרת "בהמה שהורה בה חכם". כפי שהמהרש"א מגדיר את המושג "בהמה שהורה בה חכם", שזה דבר שנאסר במחשבה, שאצל השואל קודם שהורה בה החכם היה אצלו במחשבתו "שמא הוא דבר אסור". וראה בהערה מראי-מקומות להגדרה זו[11].

לכן, בסכינים שבשחיטה שבהשגחתנו, לא ניקח סכין שיש בה חשש פגימה לפני השחיטה כי זה מה שאדה"ז רצה, שהסכינים יהיו חלקים בתכלית וגם חדים בתכלית ללא שום ספיקות. אך גם לאחר השחיטה, לא ניקח עופות או בשר שיש ריעותא בסכין, הגם שישנם מקרים שאפשר למצוא אופנים וצדדים להקל  – מכיון שזה בדיוק המקרה המתאים להגדרה "בהמה שהורה בה חכם" האם הסכין נפגם מסיבה זו או אחרת.

נקודה נוספת: יש לדעת את המובא בכל הפוסקים, כי לא כל אחד יש לו את ההרגשה בסכינים 'שאמרו צריך הרבה ישוב הדעת ויראת השם בבדיקת הסכין' כפי שמביא אדה"ז[12] 'כי צריך לכוון את לבו בבדיקתו, הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים ושלש ולא ירגיש פגימה דקה ולאחר כן ימצאנה, כי הכין לבו באחרונה ובחינת . . ולכן אין למנות על זה כי אם יראי שמים ביותר וחרדים על דבר ה' ואינם נבהלים ונחפזים בדעתם . . וגם לבדקם אם יש להם הרגשה טובה כשאר בני אדם השלימים בדעתם . . וכל המרבה לבדוק אחר השוחטים בענינים כאלו הרי זה משובח מאוד'.

כבר בדורות עברו היו מקרים שהיו שוחטים ואנשי מקצוע שלא היה להם הרגשה בסכינים, כמו שהמהרש"ל מספר[13], שפעם אחת הגיע לבדוק את הסכינים של שוחט, והשוחט והאלופים אמרו שהסכין מצויין, אך הרב הרגיש שמשהו לא בסדר והוא קרא למומחה ואכן נמצא שהיה פגם בסכין.

אדה"ז [יו"ד א קו"א ג] מוסיף אף כי "עכשיו שאין אנו בקיאים בדבר ואין אנו נוהגים לשחוט בסכין כזה אלא צריך שיהיה חלק לגמרי באמת צריך אימון יד וחוש ההרגשה הגדולה בתולדה בכדי שלא ימצא אחריו כלום על הסכין ויהיה חלק לגמרי" – היינו שכיום לא כל שוחט שיודע לשחוט מגיע לרמת בדיקה נדרשת אא"כ הוא 'אימן' את ידיו להרגיש.  וכבר עורר על  התבואות שור [שמ"ח סי' יח ס"ק יז] "ירא ובעל מעשה אם יש לו מעשה ואין לו מחשבה והרגשה טובה הוא מאכיל נבלות לישראל".

כמו בכל תחום בעולם, בפרט בתחום זה של בדיקת הסכינים צריכים מומחיות, לדעת מה זה 'פגימה', מה זה 'כלשהו', מה זה 'שומן', ומה זה סתם "נערוון". זה מקצוע שנדרשת בו מומחיות, ב"ה זכינו אשר הממונה על הצוותים בכשרות "תפארת אנ"ש" הינו הרה"ח ר' אברהם סבאג מהמומחים המובהקים בתחום השחיטה בכלל ובפרט בתחום העמדת הסכינים, שכפי שהסברנו הינו ענין מהותי ועקרוני להגדרת השחיטה כמהודרת וכשרה.

היוצא מהאמור: אין לנו להסתמך על היתרים לאחר השחיטה, מאחר וזה נכנס להגדרת "בהמה שהורה בה חכם" שאי-אפשר להגדירה כשחיטה מהודרת.

*

הדרך הראויה לקבל שכר ההשגחה

כאשר התבקשתי ע"י הרב יורקוביץ' להיכנס לעולם השחיטה, ערכנו יחד דיונים על התנהלות השחיטה, אחת מהסוגיות שנידונה בהרחבה בפוסקים – האופן המותר לרב לקחת שכר על כשרות.

בספר כנסת הגדולה[14] מביא באריכות את הדיון בזה, ושם מביא את כל האפשרויות, בין אם רב בודד או ועד כשרות שיש בו כמה רבנים בין אם זה בי"ד, ובסופו של דבר – מביא שראוי לחכמים יראי השם וחושבי שמו להרחיק עצמם מן הכיעור והדומה לו.

יתירה מזו ובחריפות יותר, מביא אדה"ז[15] בשם הקדמונים, "ומה שנוהגים שהתרנגולים ששוחט לפני החכם נוטל החכם בשכרו וגם יש לו קצבה ושכר במה שנותן לו אחר כך רשות לשחוט, מנהג רע הוא ומחמת זה באו כמה קלקולים, שנותנין רשות והסכמה מחמת שכר פרנסתן אפילו למי שאינו ראוי לכך. לכן כל ירא שמים יתרחק מן הכיעור והדומה לו ואל יהנה אפילו מן התרנגולים".

אדה"ז חוזר על כך שוב ושוב באופנים שונים, ותורף הדברים הוא: רב אינו יכול לקחת שכר ישיר מהבעה"ב על השחיטה שנותן עליה הכשר, כי זהו פתח לעניינים בלתי רצויים וצריך מאוד להזהר מכך, בין אם מצד חשד, ובין אם מצד הטיית הדין.

לכן, על מערכת כשרות להיות מסודרת באופן שלא יהיה קשר כלכלי ישיר בין הסוחרים לבין הרבנים[16]. וזהו הטעם שהוקמו ועדי כשרות, כפי שכותב הרב משה פיינשטיין[17], שהצורך בועד כשרות ציבורי, הוא כדי שלא יהיה קשר בין הרבנים לסוחרים. הרבנים יקבלו את השכר מועד הכשרות, וועד הכשרות יעמוד מול הסוחר. קשר של סוחר-רב-משגיח – הוא קשר מורכב ובעייתי.

ב"ה, לאחר מאמץ גדול זכינו להיות הראשונים בכך בתחום שחיטות ליובאוויטש כיום שנוהגים באופן כזה שאין קשר ישיר בין הסוחרים לרבנים. ואכן רואים במוחש כיצד הדבר מסייע להתנהלות תקינה.

היוצא מהאמור: חלק עיקרי בהידור השחיטה, שהרב המכשיר אינו מקבל משכורת ישירה מהסוחר, בכך אין הכשרות תלויה בסוחר כלל.

*

טרפות בעופות

ידוע שבדורנו, בעשרות השנים האחרונות, החלו להקפיד על בדיקות של טריפות בעופות – מה שהיה פחות מצוי בימי קדם. והאריכו בזה הרבה פוסקי זמננו, ביסוד ההלכתי של הדבר, שכידוע שנפסק בהלכה שבטרפות של הבהמה צריכים לבדוק רק ראות, כמובא בגמ', ובטעם הדבר נחלקו הראשונים, רש"י כותב שזהו מפני שהוא "מיעוט המצוי" שיש טרפות בראה. ושיטת הרשב"א היא שזה בגלל שאי אפשר להעלים עין מדבר שרואים בעיניים, אין זה דבר הנסתר, ולכן אי אפשר להעלים עין וחייבים להתייחס אליו[18].

מכאן למדנו, שאין זה גזירת מלך שבודקים רק ראות ותו-לא, אלא זהו דבר שתלוי בסברא ובמציאות. מה שחשוב להדגיש, שהנדון של בדיקת עופות אינו חידוש של דורנו, אלא יש בזה תשובה מהצמח-צדק ביו"ד סי' מ"ז, בנוגע לשאלה האם צריכים לבדוק אחרי אבעבועות שנק' "פאקין", הצ"צ מאריך וחולק על הבית אפרים סי' ו שכתב שאפשר להתעלם מזה שהרי אין זה מיעוט המצוי כ"כ ולכן לא חייבים לבדוק אחד אחד ואפשר לבדוק רק חלקית. לעומתו הצ"צ מכריע שחייבים לבדוק אחרי, כיון שלולא הבדיקה הרי זה נקרא "המעלים עין מהאיסור", כי אם יש לנגד עיני דבר שהוא דבר ההווה – דבר מציאותי שקיים, למרות שהרוב הוא כשר ולא טריפה, אבל מכיון שזהו דבר ההווה ומצוי – אי אפשר להתעלם מזה. לכן אפילו בדבר שאין לנו ודאות של איסור, אלא שיש בזה חשש ריעותא, בפרט שאין זה כרוך בטרחה – צריכים לבדוק.

הצ"צ כותב בפירוש שהמדובר הוא לא בהכרח על משהו שקיים באחוזים גבוהים אלא אפילו אם הוא מצוי באחוזים נמוכים – עדיין צריך לבדוק אחרי זה. ולכן אנחנו צריכים לבדוק על טריפות שהם מצויות וגלויות מול העיניים. אמנם אין צורך לעשות רנטגן וכדו', אבל כשהראות, צומת הגידים, מעיים וכדו' לפנינו ויש בהם חשש של ריעותא, עלינו לבדוק. ובפרט שבמשקים מסוימים הריעותא בזה הוא הרבה יותר ממיעוט המצוי, יותר מ-15-20% ולפעמים אפילו 30% ויותר. ולכן בודאי שזה הרבה מעבר למיעוט המצוי ואי אפשר להעלים עין ולא לבדוק.

נקודה נוספת להבהיר מדוע אין להסתפק בבדיקה מדגמית. אחד מהדיונים איך בימינו ניתן להגדיר מהו 'מיעוט המצוי', הרי זה שמשק מסוים נבדק מדגמית ולא נמצא בו ריעותא, אין בזה משום ראיה על משקים אחרים. וכבר כתב הרב וואזנר[19] שאי אפשר להקיש ממשק אחד על משק אחר, מכיון שכל משק וכל לול וכל גידול הוא עומד בפני עצמו. ולכן גם בדיקה מדגמית היא לא תמיד יעילה ולא תמיד נכונה הלכתית, כי במציאות לא תמיד מקבלים את אותם משקים.

ניתן להאריך בצד המעשי של הדברים, אך אין כאן המקום להאריך בזה, ולמעשה הכשרות ב"תפארת אנ"ש" שתחת השגחתנו, מצטיינת בהקפדה על כך שכל עוף ועוף ייבדק למרות העלויות הכרוכות בזה.

נקודה נוספת שיש לציין, מכיון שמדובר בדבר מציאותי, שהריעותא מקורה בתנאי הגידול ומחלות שנמצאים במשקים השונים. ובימינו לא מצויים הדברים שהיו בזמן הצ"צ, אבל ישנן מחלות אחרות, לכן צריך להיות כל הזמן במעקב ובשליטה על הבעיות ואי-אפשר להיצמד לשיטת בדיקה קבועה ללא מעקב על שינויים שקורים מזמן לזמן, כי ייתכן שתהיה תקופה שאין בעיה בדברים מסוימים, ואחר זמן מה הדברים ישתנו ופתאום יצוצו בעיות חדשות, ולכן צריכים כל הזמן לעקוב ולהיות בבקרה לא רק על הבדיקות שעושים בפועל, אלא גם על ריעותות נוספות שייתכן שהתפתחו עם הזמן, דבר זה דורש מעורבות של רבנים ואנשי מקצוע שמבינים בתחום זה ומכירים את המציאות בשטח.

וב"ה זכינו שבראש מערכת הכשרות, עומד הרה"ג הרה"ח הרב ברוך בועז יורקוביץ שליט"א, שכבר עשרות שנים מתעסק ומתמחה בתחום.

היוצא מהאמור: א) יש לבדוק כל עוף ואין להסתפק בבדיקה מדגמית ולהתעלם מבעיות מוכחות. ב) יש לעקוב על שינויים ומחלות המתחדשות מזמן לזמן בעופות ולא להסתמך על שיטות בדיקה קבועות.

*

השגחה על תהליך אריזה ועיבודים

נקודה נוספת שראוי לציין בכשרות "תפארת אנ"ש", שכשרות השחיטה היא כשרות והשגחה לאורך התהליך כולו. בתהליך השחיטה המהודרת ישנם שני שלבים:

השלב הראשון: ההשגחה על השחיטה וההכשרה: שהסכינים חדים וחלקים כדבעי, השחיטה כדבעי, שהעופות אין בהם חששות של טריפות, המליחה כדבעי – דהיינו שהעוף נקי וללא צרירות דם, שהמלח מגיע לכל המקומות, שהשריה לפני ואחרי כמו שצריך וכו'.

השלב השני: ההשגחה על האריזה והעיבודים: יש צורך לפקח הדק היטב על אריזת וסימון העופות, העיבודים השונים שקיימים בעופות – שהרי זה כמו כל מפעל מזון שדרושה בו השגחה שהמוצרים הם כשרים ושהעובדים הם כמו שצריך. אם לא משגיחים על שלב זה – עלולות להיווצר בעיות כשרות חמורות!

כמו-כן אם הכיתוב על גבי האריזה אינו ברור, לדוגמה: כבד שאינו מוכשר, אם הודפס עליו "כשר", זה דבר שיכול להכשיל את הציבור באכילת דם.

היוצא מהאמור: השגחה על שחיטה לא מסתיימת בהכשרת העוף, ללא השגחה על הליך האריזה והעיבודים עלולות להיווצר בעיות כשרות חמורות.

*

לסיכום

הארכנו בנקודות מהותיות ומרכזיות המייחדות את שחיטת ליובאוויטש המהודרת "תפארת אנ"ש", ויש עוד מה להאריך ולהסביר בזה. אנו – הרבנים והצוות המקצועי – עושים כל מאמץ ויגיעה על מנת שכל חסידי חב"ד המהדרים לאכול דברים שהינם 'לכתחילה', יוכלו להכניס לביתם מוצרי עוף, הודו, ובשר ללא חשש כלל.

ההצלחה תלויה בסייעתא דשמיא, אך גם בהבנה של הציבור בגודל ההשקעה בהידורי הכשרות ועל כן באנו במילים אלו, ו"תן לחכם ויחכם עוד".

ונסיים בדברי האור-החיים בשם בעל "חובת הלבבות", על הפסוק " לְשִׁמְרֹן מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְרֹנִי", "כי חסידים הראשונים היו שומרים חמישים שערי היתר, לבל יכשלו בשער האיסור".