היום הלך לעולמו הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ראש ישיבת הר עציון באלון שבות, ומהרבנים הבולטים בציונות הדתית. לפני כעשרים שנה, נשא הרב ליכשטיין בישיבתו משא אודות אישיותו ופעולו של הרבי, ובין היתר הזכיר את פגישתו עם הרבי, השתתפותו בהלווית הרבי הריי"צ, וזכרונות מליל שמחת תורה בליובאוויטש:
הרבי נודע כמנהיג בולט, בעל עומק, בעל עצומה. עוצמה זו היתה נראית לעתים בפורמט קטן. במשך שנים רבות, גרתי במרחק כמה דקות הליכה מאיסטערן פארקוויי, מקום בית מדרשו של הרבי. נזדמנתי לשם לעתים. פעם, בליל שמחת תורה, הגעתי לחצר בשלוש לפנות בוקר. הרבי עמד וניצח על הציבור. כשרצה שירקדו יותר מהר סובב את כף ידו, וכך עשה אף משביקש להאט את הקצב. לא היה בקהל אדם שנקף אצבע מבלי שיקבל הנחיה מהרבי. תחושת העוצמה היתה תלויה באוויר. עוצמה זו הורגשה, כמובן, בממדים גדולים.
לפני כמה עשרות שנים נכחתי בהלוויתו של הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק. גם אז הרחוב היה מלא וגדוש, אך לא ניתן להשוות זאת עם העוצמה שיש לחב"ד היום. אותו כושר ארגון נפלא, המלווה ברוחניות של ממש, עומק תורני והכוונה ליראת שמים, כל אלה חרת הרבי על דגלו, אותה אהבת ישראל שהטביע על תנועת, כל אלה היוו תשתית לאותו עולם.
ניתן לזהות ברבי הרבה חכמה. בשנות החמישים הקפיד הרבי ללכת מבית מדרשו לביתו שברחוב פרזידנט, ללא מלווים, ללא "משרתים". כשראיתי אותו הולך לבדו, ניגשתי ואמרתי "שלום". שאלת אותי: היכן אתה לומד? "בישיבת רבי יצחק אלחנן", השבתי. הדבר עורר אצלו, מן הסתם, קצת חשדנות. "יפה", אמר לי, "אך עליך לזכור: יראתו קודמת לחכמתו". לדידו, וידא היתה זו סיסמה. הרבי, אדם בעל כישורים אינטלקטואליים וגדלות בתורה בקנה מידה משמעותי, עם היקף רחב, אבל סיסמה זו "יראתו קודמת לחכמתו", היא שהנחתה אותו לאורך הדרך.