ספרו של פישל שניאורסאהן "סיפורי התגלות חסידיים"

סוד התמימות

סיפור-פלאים חב"די

לא מעט השתוממו חסידי חב"ד על מעשה נפלא זה, שהתרחש כאילו בלי משים, בימי הרבי ר' מנחם-מענדל מליובאוויטש, בעל ה"צמח צדק".

לחג השבועות באו כתמיד לליובאוויטש המוני אורחים, ביניהם הרבה רבנים ו"מארי דאתרא", שאין בידם לצאת ממקומותיהם ל"ימים נוראים" אל הרבי ונוהגים לבוא בכל שנה לחג השבועות.

היו שכינו את חג השבועות בליובאוויטש בשם "חג השטריימלעך", מפני הרבנים המרובים, חובשי השטריימלעך, שמלאו את אולמי האורחים והרהיבו את העין בכובעי הפרווה או כובעי הקטיפה רחבי השוליים.

הרבנים ברובם היו גדולי החסידות, בעלי "מוחין", מלאים התעוררות וצימאון לשמוע בחג מתן תורה "דברי אלקים חיים" מפי הרבי, שהיה מתגלה אז ביתר שאת, ומאמריו היו עמוקים ומאירים להפליא.

בערב החג, לתפילת מנחה, היה "הטרקלין הגדול" מלא מפה לפה אורחים חשובים ורמי-מעלה.

בין המתפללים התבלט איש זקן, יהודי פשוט לפי מראהו, שישב בספסל האחורי ליד דלת הכניסה. הזקן היה "פנים חדשות" בין החסידים, איש מבין המתפללים לא ידע אותו. רק מפי ה"גבאי" של הרבי נודע, שזהו משה מרדכי החייט מעיירה רחוקה, שבא בערב החג לליובאוויטש.

עם בואו ביקש להיכנס מיד אצל הרבי ב"עניין דחוף", אבל משום מאות האורחים שחיכו עוד מאתמול ל"יחידות", דחה הגבאי את כניסתו אל הרבי למחרת החג.

משה מרדכי הוא זקן, בן למעלה משבעים, איש פשוט וחסון, אבל הדרת פנים לו בלתי רגילה. גבה קומה ורחב כתפיים, זקנו הלבן כשלג יורד עד לאבנטו כמעט, עיניו השחורות והבולטות מלאות עצבות, וחרדת אלקים על פניו. בשעת התפילה עומד הוא ללא נוע, שפל-רוח ותמים, מתפלל בכוונה מתוך הסידור, כשהוא מוציא כל מילה מפיו בזהירות רבה, ונפשו עליו תתעטף.

אחרי תפילת מנחה ניגשו אליו כמה חסידים שרצו לעודדו, ושאלוהו לסיבת החרדה, אבל הזקן כאילו אין מלים בפיו, עונה על כל השאלות בחיוך עצוב, על פניו ארשת של בושה וצער, וידו מונפת בתנועת חוסר אונים שפירושה: "לבא לפומא לא גלי".

ראו האנשים שהשאלות מכאיבות לזקן, והבינו שיש להניחו לנפשו.

אבל, מתפילה לתפילה גברה חרדת הזקן, עד שהגבאי נתבקש על ידי כמה חסידים להביא את הדברים לפני הרבי, ואכן במוצאי החג, כשעה קלה לאחר הבדלה, נקרא החייט אל הרבי ל"יחידות".

בצעדים זהירים קרב החייט אל חדר הרבי. ניגש אל הדלת הסגורה, עמד במבוכה, כאדם העומד להתייצב לפני המלך, החליק את זקנו הארוך, תיקן את כובעו ואבנטו, והעביר את ידיו על פניו. מרוב אימה, ביקש לבסוף את הגבאי, שייכנס יחד עמו.

והנה נפתחה הדלת ושניהם עברו את המפתן. כעת סר הפחד ממנו, חדווה של התרוממות עצומה באה על החייט. עיניו כאילו בלטו מחוריהן להסתכל בפניו החיוורים והקורנים של הרבי, העטורים זקן שיבה. מרגע לרגע נתמלא לבו של החייט שמחה בלי מצרים, ובבת אחת פרצו מפיו מלים פשוטות וחמות, היוצאות מן הלב:

– באתי לבקש על נפשי. מנעורי ועד היום חייט אנוכי, מרוב עמל וטרדות לא עסקתי כלל בתורה, ועכשיו לעת זקנתי נעשית עבודתי על ידי בנַי הגדולים, ולי אין כלל מה לעשות. הנני עומד ככלי מלא בושה וכלימה – ללא תורה ודעת. הבטלה אוכלת אותי כעש ומעידה לפני שמים וארץ על עם-הארצות שלי, בעבר ובהווה. ודאי שאני אומר כל היום תהילים, אבל האפשר יום-יום, מבוקר עד ערב, לומר תהילים? נפשי יוצאת לדברי-תורה כלשהם, כלתה נפשי ליהנות משהו מן הספרים הקדושים…

הדברים האחרונים, שנאמרו בלהיטה עזה שבתמימות, פעלו, כנראה, על הרבי, שהפסיע את החייט בסבר פנים:

– דע לך, שהצמאון לתורה הוא ענין גדול, שיש בו כדי לרומם את הנפש. זהו שנאמר בתהילים: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי…"

את המילים האחרונות אמר הרבי בנגינה, עצם לרגע את עיניו ועילפון של דביקות נסוך על פניו. אבל מיד התנער ואמר לחייט:

– אל תדאג, תתחיל מהיום ללמוד תנ"ך עם עברי-טייטש, תחזור על כל פרק שלוש פעמים, וכשלומדים תורה בפשטות ובתמימות, מתוך צימאון ואמונה, אפשר להמשיך חסדי שמים ולהגיע עד רום כל המעלות…

– עד רום כל המעלות !

הרבי חזר על דבריו האחרונים בהדגשה עזה. מיד נראתה על פניו אותה ארשת הידועה לחסידים, שפירושה: השיחה נגמרה ואין להתעכב אף רגע עוד.

בהתרוממות רוח ובחרדת שמחה יצא החייט על בהונות רגליו מחדר הרבי, וחזר מיד לאכסניה. עוד באותו לילה מצא בעל-עגלה ויצא את ליובאוויטש בדרך לעיירתו. היה כולו מלא חפזון ורטט מאופק, כאילו הוא הולך למלא שליחות גדולה ודחופה, – ואין להחמיץ את הזמן.

יציאתו הפתאומית של החייט הדהימה את החסידים. והנה נודעו מפי הגבאים הדברים הנפלאים שאמר הרבי לחייט, ובמיוחד הדברים האחרונים, שהרבי חזר עליהם פעמיים: "עד רום כל המעלות". זקני החסידים החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות, לא הרבו לדבר על כך, אבל שמרו בלבם את הדבר.

עברו ימים וחדשים רבים, והבריות כאילו הסיחו את דעתם מכל הענין. והנה בראשית החורף, בחודש חשוון, ביום שלישי לפנות בוקר, בא משה מרדכי לליובאוויטש. החורף כבר היה בעצם תקפו. השלג כיסה את הארץ ואת גגות הבתים הקטנים והנמוכים, אף את גג הבית הנרחב והגבוה של הרבי, ושמשות החלונות מכוסות היו בכפור זך ובהיר כעין הבדולח. אמנם לפנות בוקר נראה השלג הלבן קצת כחלחל, עם זאת מרגיש האדם ביתר שאת את אותה בהירות-בראשית, שהיא מעין הלובן העליון והטמיר של השלג, המכסה עתה עולם ומלואו.

אך בא החייט אל האכסניה, פשט את מעיל החורף הכבד, התחמם על יד התנור המוסק, ונח קמעה מתלאות הדרך. מיד לבש את מעיל הפרווה שלו, לקח את הטלית-ותפילין תחת בית שחיו ומיהר לבית הרבי.

לתימהונו ראה, שבשעת בוקר מוקדמת זו היה הבית מלא אורחים, שבאו מרחוק ומקרוב, והיו ביניהם כאלה שקיוו להתקבל ל"יחידות" אצל הרבי עוד לפני התפילה. שאון עמום מילא את החלל.

ניגש החייט אל הגבאי ואמר לו בסוד, בקול צרוד מהתרגשות, כשעיניו בולטות מחוריהן ושפתיו רועדות:

– תאמר נא לרבי, שיש לי דבר גדול לספר לו. תאמר נא מיד, ללא כל דיחוי, – בנפשי הוא הדבר…

לא עברו רגעים רבים והוא נקרא אל הרבי. גם הפעם עמד מהסס ונרגש על יד הדלת. אימה רבה ויראת כבוד הרעידוהו, כאדם העומד לבוא אל המלך. כברק עברה במוחו המחשבה, שמעבר לדלת יושב קדוש ישראל, שעיני רבבות נישאות אליו, וכולם מייחלים למוצא פיו. גם הפעם ביקש משה מרדכי, שהגבאי יכנס עמו לחדר הרבי.

אך עברו את המפתן, ועל משה מרדכי באו (כבביקורו הראשון במוצאי חג השבועות שעבר) חדווה רבה והתרוממות הרוח. העיף עין בחרדת שמחה על פניו החיוורים של הרבי, עטורי זקן השיבה. אף-על-פי שהשעה היתה כל כך מוקדמת, לא נראה שום סימן של תנומה או עייפות כלשהי על פני הרבי, שהיו מלאי ערנות קורנת ומזהירה.

בין-רגע פרצו מפי החייט דברים שוטפים כזרם מים כבירים:

– דבר גדול התרחש אצלי, אולי זה נורא, ועל כך באתי לשאול. הדבר היה כך:

– אחר שהייתי במוצאי חג השבועות שעבר אצל הרבי, חזרתי באותו לילה לביתי, וכמצות הרבי התחלתי מיד ללמוד תנ"ך עם עברי-טייטש וחזרתי על כל פרק שלוש פעמים. היו פרקים, שלבי נמשך אחריהם, וחזרתי עליהם הרבה פעמים, עד שידעתי אותם על פה. במיוחד דבק בי הפרק במלכים ב' על אלישע הנביא בבית השונמית, והפרק הזה כל כך דבק בנשמתי, עד שהייתי חוזר עליו כאילו בעל כורחי פעמים אין ספור, אף בשעת הליכה בשוק, ולא פעם נראה לי הסיפור שבפרק הזה בחלומות הלילה. חייט פשוט אנכי, ואינני יודע בעצמי, מדוע גדלה מיום ליום התפעלותי מן הפלאים שבפרק הזה, שיזעזעו את נפשי עד היסוד. אזכיר רק כמה מן הפלאים האלה, השייכים לדבר הנורא שהתרחש עמי…

החייט נשתתק לרגע ונשימתו נעצרה. לפתע בא עליו פחד, שאולי העזה היא מצדו להרבות כל כך בדברים לפני הרבי, ושמא אין בדברים ממש, והוא, חלילה, מקניט את הרבי. אבל, לשמחתו, פנה אליו הרבי בסבר פנים ועודד אותו בתנועת יד –

– ספר הכל, עד הסוף…

שם החייט את נפשו בכפו, והנה הוא מדבר בחיפזון עצור ובהחלטיות זהירה ולהוטה, כשזקנו הלבן והארוך כאילו מזדקר בחלל ורוטט חליפות לקצב התרגשותו של המדבר:

–  …באותו פרק נאמר, שהשונמית היתה "אשה גדולה", והיא היא שהבחינה מיד בקדושת אלישע הנביא והעירה על כך את לב בעלה: "איש קדוש עובר עלינו תמיד". כאן האשה כאילו קודמת לאיש, אף על פי שהאשה אינה לומדת תורה וגם פטורה מלימוד התורה. וכן הנביא קורא לא לשונם אלא "לשונמית הזאת", ואומר לה על ידי גחזי: "הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת – מה לעשות לך", וכשגחזי אומר לנביא שהיא עקרה, ברך אותה הנביא והיא ילדה בן. אחרי שגדל הילד, חלה לפתע בראשו, ובמהרה מת מיתה חטופה. ושוב, לא שונם, אלא השונמית מיהרה "אל איש האלקים, אל הר הכרמל", נפלה לרגליו והתחננה שהנביא יבוא להחיות את הילד. וכאשר הנביא בא לביתה מצא את הילד המת מושכב על מיטתו של הנביא. התפלל הנביא, שכב על הילד "וישם פיו אל פיו, ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו… ויפקח הנער את עיניו" וכך אני בא למעשה שהתרחש עמי…

החייט כפף את ראשו, עד שזקנו הארוך השתטח על חזהו, והמשיך בקול צרוד מהתרגשות:

– לפני שבוע קרה הדבר. יש לי נכד מבתי הבכירה, הגרה עם בעלה בביתי. הילד בן שבע, לומד ב"חיידר" גמרא להפליא, והמלמד שלו אומר עליו שהוא עילוי. הילד שקט וצנוע, כל רואיו מתברכים בו, ואני אוהב אותו אהבת נפש.

והנה חלה הילד במחלה אנושה, וביום השני למחלתו, לפנות ערב, נתעלף הילד, ודומה היה כאילו הוציא את רוחו. קמה יללה גדולה בבית.

מיד אמרתי לבתי שתביא את הילד לחדרי ותשכיבהו על מיטתי. התפללתי תפילת מעריב מתוך אמונה ובטחון רב, וכאלישע הנביא שכבתי אחרי התפילה על הילד – "פי על פיו, עיני על עיניו וכפי על כפיו…" לא עברו רגעים הרבה, והילד נתעורר לחיים ובמהרה חזר לאיתנו…

הרבי קם מכיסאו, ניגש אל החייט, לקח בחיבה את ידיו ואמר לו :

– אשריך, משה מרדכי, ואשרי חלקך. מה שאלישע הנביא השיג בכח הנבואה, השגת אתה בכח התמימות שבאמונה הפשוטה. ועכשיו סע לשלום הביתה, תמשיך כמקודם ללמוד תנ"ך עם עברי-טייטש, וה' יהיה בעזרך…

בדבריו של הרבי נשמעה ברכת פרידה, שהחייט קיבלה כפשוטה. לאחר שהתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת של הרבי הלך לאכסניא, ובאותו היום לאחר הצהריים חזר לעירו. הוא לא דיבר עם שום איש בליובאוויטש, והיה כל הענין נשאר אולי בגדר סוד, אלמלא נודעו הדברים מפי הגבאי, שנכנס יחד עם החייט אל הרבי וגילה אחר כך לפני חשובי החסידים את אשר שמעו אזניו, כיון שהרבי לא אסר עליו את הפרסום.

לא רק עצם המעשה, שהתרחש עם החייט, אלא יותר מזה עוררו התפעלות רבה אצל החסידים דברי הרבי הנפלאים על הנבואה והתמימות. האמנם, שאלו רבים, עומדים הנביא והחייט, כביכול, באותה הדרגה, עד כדי כך שהחייט התמים, חולל בלי משים נפלאות? – הנביא והחייט?

המבוכה אצל החסידים גדלה מיום ליום. הכל ציפו בכליון עיניים לדרוש החסידות של הרבי בשבת-קודש הקרובה. היו אז בליובאוויטש הרבה אורחים, ביניהם רבים מהעיירות הקרובות, שבאו במיוחד לשבת זו אחרי שמעם את המעשה עם החייט.

והנה בהשכמת הבוקר בשבת, ממש עם אור היום, הודיע הגבאי לקהל החסידים, שעוד מעט והרבי אומר "חסידות". נזדרזו החסידים והתכנסו בטרקלין הקטן, שהיה מלא מפה לפה. לא ארכו הרגעים, והרבי יצא אל "העולם" מלובש, כדרכו בקודש, בכלי אטלס לבנים כשלג. ביראת הכבוד קמו הכול, פינו דרך אל הרבי אל כיסאו וציפו בחרדה למוצא פיו.

הרבי ישב לאטו. מיד נראה על פניו החיוורים אותו חיוך עילפון של דביקות, שהכל מכירים היטב ושהיה מתגלה תמיד קודם אמירת חסידות. הרבי עצם את עיניו ופתח במאמר על הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך".

המאמר הזה, שנמשך כשעה וחצי, הלהיב את השומעים ממש עד לידי כלות הנפש. יש לציין, שהרבי, בעל ה"צמח צדק", שהיה גאון הדור בנגלה ובנסתר, ידע לעת זקנתו, דוקא מעוצם הדביקות, לומר תהילים בתכלית הפשטות, ואגב אמירה לפרש כל תיבה ותיבה בעברי-טייטש, ובשברון לב שבהכנעה לשוב ולחזור על הדברים כמה פעמים. נראה היה בעליל שהרבי חותר לקראת הפשטות העילאית.

גם במאמר זה היה מפרש את הדברים בפשטות מזעזעת, שעם זאת היתה מלאה עמקות ודביקות להפליא.

וכך התחיל הרבי :

"תמים תהיה עם ה' אלקיך" – תהיה לשון יחיד, משמע: שכל אחד ואחד מצווה ומסוגל להתרומם לדרגת התמימות. ויש להבין מה פירושו של הדבר להיות "תמים עם ה' אלקיך". תמימות תרתי משמע, היינו פשטות, ללא התחכמות, מלשון "תם מה הוא אומר", וכן גם שלימות מלשון "שה תמים לעולה". באמת, התמימות האמתית מונעת את המומים והפקפוקים שבהתחכמות ומביאה את האדם לשלימות.

הענין הוא, שכל נשמה היא חלק אלקי ממש, והחלק כאילו נפרד ומצומצם בגוף גשמי. ואם אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, מגיע לתמימות שבאמונה פשוטה, הריהו מרגיש בפועל את החלק האלוקי שבקרבו, שהוא מאליו ומטבעו, ללא כל התחכמות, נמשך ונכסף למקורו ושרשו באלקים, חיי החיים, ברוך הוא.

זהו פירוש הכתוב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", היינו שעל ידי התמימות שבאמונה פשוטה מגיע האדם לידי התקשרות פנימית עם ה' בבחינת אלקיך, כביכול אלקים שלך ממש. והיה האדם שלם עם אלוקיו, כי הייחוד וההתקשרות הפנימית שבין החלק והמקור האלוקי, בין הנשמה ויוצרה, מביאים לשלימות עילאית. החלק והמקור האלוקי כביכול משלימים זה את זה. כשם שהנשמה נכספת בכל מאודה למקורה האלוקי, כך הקדוש-ברוך-הוא נכסף לנשמות ישראל ולכל נשמה בפרט, מפני שכל נשמה היא חלק מעצמותו ומהותו ממש. "אהבתי אתכם אמר ה'", והייחוד שבין הנשמה ואלוקות מביא לשלמות עילאית, שעל ידה אפשר להגיע עד רום כל המעלות.

הענין הוא, שבדרך ההתבוננות השכלית משיג כל אדם באלוקות לפי כוחו ומדרגתו, כל חד לפום שיעורא דיליה, וממילא ישנן מעלות שונות וריבוי מדרגות. אבל ההתקשרות עם האלוקות מתוך תמימות שבאמונה פשוטה, עשויה להביא עד רום כל המעלות, היינו למעלה עליונה ביותר של דביקות, ללא גבול וללא שיור, ללא תנאי וללא צמצום של ההשגה השכלית.

וזהו מה שהפליגו חכמינו ז"ל בשבחם של הני כבסי דלוד, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כי אמנם הני כבסי דלוד היו אנשים פשוטים, אבל על ידי התמימות שבאמונה פשוטה, שהביאה אותם למסירות נפש עצומה, הגיעו עד לידי רום כל המעלות, עד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

הרבי הרים לפתע את ידו ואמר בדביקות רבה :

– עד רום כל המעלות.

בחוץ, מעבר לטרקלין הקטן, שורר הכפור. השמש כבר עלתה במרומי השמים הבהירים והבהיקה ברבבות ניצוצי אורה על פני השלג הלבן והנוקשה, אבל בטרקלין אין סימן לכפור, האווירה כאילו לוהטת. מאות אנשים מצטופפים, ראש בראש וכתף בכתף, ראשיהם מורכנים לפניהם, שומעים בנשימה עצורה ועיניהם נוצצות. כולם מרגישים בעליל, שדברי הרבי עצמם וכשלעצמם מלאים דביקות ללא גבול וללא שיור, ובלי משים מביאים הדברים הלוהטים את שומעיהם עד רום כל המעלות.

– הוי, הוי – עד רום כל המעלות…

והנה הבליג הרבי על הדביקות, וצלל בנבכי הדברים, שנראו באור חדש ומתחדש מרגע לרגע.

– …באמת, הדברים עמוקים יותר. על יעקב אבינו נאמר : "איש תם יושב אהלים", היינו, שהוא יושב באהלי תורה והוא גם איש תם. הענין הוא שישנם שני סוגי תמימות: התמימות שלפני ההתבוננות, המצויה אצל ילדים ואנשים פשוטים, והתמימות שלאחר ההתבוננות, המתגלית אצל נביאים וקדושים. כדי להבין את הדברים, יש לפרש מקודם דברי המקובלים בענין יחודא תתאה ויחודא עילאה…

אף-על-פי שהמאמר נמשך למעלה משעה וחצי, לא הרגישו כלל החסידים במרוצת הזמן, וכשנגמר המאמר עמדו כולם בלא נוע, ממש כמוקסמים.

מיד התנערו בהתעוררות רבה לקראת תפילת שחרית של שבת. אמנם המאמר רוטט בעמקי הנשמה, אבל רוח המאמר מרנין ומשלהב מבפנים בהתרוממות, בבחינת "מוחין דגדלות", וכשהגיעו המתפללים בסערת ההתלהבות ל"נשמת כל חי תברך את שמך…", הורגשה ממש באוויר ההתקשרות הכיסופית שבין הנשמה ליוצרה. ידיים מורמות רטטו באוויר, וניגוני התפילה חתרו בסערה גדלה והולכת לקראת "דביקות ללא גבול וללא שיור"…

מיד לאחר התפילה נערך "קידושא רבא". ברגע אחד סידרו את השולחנות לאורך הטרקלין, הביאו יי"ש ומיני מזונות, שזריזי החסידים הכינו מערב שבת.

אך קידשו את היום על היין, וכאילו מאליו נדלק ניגון חב"די, שהסעיר את הטרקלין. כל העיניים נשואות היו אל ה"חוזר" שעוד מעט יחזור ודאי על המאמר של הרבי.

אף-על-פי שה"חוזר" הוא כולו אש-להבה, אין דרכו למהר. גבה-קומה וחסון, בעל זקן רחב ושחור, ממשיך ה"חוזר" בקולו הרועם את הניגון הלוהט גחלים, ושבו מתנגן בעצם המאמר על התמצית הפנימית שבו. באמצע הניגון מוזג הוא כוס יי"ש, שיש בו, לפי דברי החוזר, להתיר "גם" את הגוף מכבלי החומר, עד שהוא, הגוף עצמו, נישא על כנפי נשרים במעוף הדביקות.

– לחיים, לחיים…

– עד רום כל המעלות…

ה"חוזר" מתקן את אבנט המשי השזור שמעל למעיל-השבת שלו, מחליק את זקנו, חיוך משולהב שפוך על פניו, והוא מתחיל לחזור על המאמר.

והנה קרא הפלא הגדול. אמנם יודע ה"חוזר" כדרכו, בכח זכרונו הנפלא, לחזור על המאמר מלה במלה, כפי שנאמר מפי הרבי, בלי להחסיר אף אות. עם זאת מצליח הוא, כאילו בלי משים, בעצם אופן הדיבור, בגוונים וגווני גוונים אין ספור של הבעת הדברים, להטעים, להבליט ולהדגיש לא רק את תוכן הדברים, אלא גם את כל הצפונות והגנוזות שמעבר לדברים.

באמצע המאמר, הדברים כאילו מתנגנים מאליהם ועוברים לניגון, אבל אך נדלק הניגון הוא נפסק ועולה כלהבה בהמשך הדברים שבמאמר. הנה שותה החוזר קצת ספירט ומגביר את קולו כסערה עצומה, והנה עוברים הדברים ללחישה לוהטת, ההולכת ומסתערת מחדש. שותים החסידים בצמא את דבריו ומרגישים מחדש אלפי מיני מתיקות שבמאמר.

מי יודע כמה זמן היה נמשך הקידוש, אלמלא השעה המאוחרת שלאחר הצהרים. הזדרזו כולם להתפלל תפילת מנחה עוד לפני סעודת השבת…

לאחר מנחה אמר ה"חוזר" לחסידים בפנים מהורהרים ועיניים לוהטות:

– גדולים דברי רבינו שאמר, כי מה שהשיג אלישע בכח הנבואה, השיג החייט בכח התמימות שבאמונה הפשוטה. היום ראינו בעליל, כי מה שהשיג החייט בכח התמימות, משיגים החסידים ביתר שאת בכו "יי"ש חסידי" אמיתי, היא התמימות הלוהטת שלאחר ההתבוננות…

עד רום כל המעלות !

• לקניה און ליין