עומד בשער: השוער שחזר בתשובה • ראיון מרתק

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

שריקת הסיום

"התחלתי את הקריירה המקצועית שלי בכדורגל כשוער בקבוצת מכבי חיפה. בגיל שבע עשרה עברתי שלושה ניתוחים קשים בכתפיים שהשביתו אותי ל–4 שנים (בגלל גמישות יתר, שוער צריך להיות אקרובטי, אם אין מה שיעצור אותו, אז מפרקיו יוצאים מהמקום – מה שקרה לי).

"עבור שוער כדורגל שהכתפיים הם הכלי המשמעותי ביותר, זו הייתה אמורה להיות 'שריקת הסיום' של הקריירה שלי. כך גם אמרו הרופאים הבכירים ביותר איתם התייעצנו באותה תקופה. אך החלטתי ללכת נגד כל הגיון ולעבור את הניתוחים.

"ואכן, לאחר כארבע שנים חזרתי למגרשים והתחלתי לשוב לאט לאט, עד שחזרתי להיות שוער בליגת העל".

כך פותח ר' בן רהב את סיפורו האישי הלא–רגיל, סיפור שהחל כבר בגיל צעיר עם אהבה גדולה למשחק הכדורגל, וממשיך היום בעולם של תורה וחסידות והרבצת תורה.

"בגיל עשרים וחמש חתמתי בקבוצת ביתר ירושלים שהייתה בשבילי הגשמת חלום. זו הייתה עבורי גם סגירת מעגל אחרי כל כך הרבה שנים של התמודדות פיזית ונפשית (תקופה לא נעימה, אך הייתי בה מאוד נחוש). הייתי בטוח שאם הגעתי עד לכאן, כלום לא יעצור אותי מלהגשים את חלום הילדות. עברתי לתל אביב והתחלתי להתפרסם ולחיות את "חיי הזוהר" עליהם חלמתי".

מסתבר שעולם הזוהר הנוצץ, לא תמיד מלא בתוכן. יש שחקנים שהולכים עם ניצוצות התהילה שנים ארוכות, אבל אצל בן, זה התנהל אחרת לגמרי.

"יום אחד התחלתי להתמודד עם תחושה שלא הכרתי מעולם – ריקנות פנימית שלא ניתן לתאר במילים", הוא מספר. "המציאות שעליה חלמתי, התבררה לי פתאום כעגומה ושקרית, ללא תכלית. הכל היה בנוי על ריגושים רגעיים שחולפים מהר; דרך ארוכה שהיא קצרה. לא מצאתי מנוח ולא היה לי שקט נפשי.

"במבט מהצד היה נראה שיש לי הכל בחיים. כולם היו שמחים להתחלף איתי, אבל אני הרגשתי שהריקנות הולכת וגוברת, מעיקה יותר ויותר. אי אפשר לתאר במילים את התחושות שהיו לי באותה תקופה. המצב שלי הזכיר לי את התיאור של הרבי בשיחה (פרשת עקב חלק ב'), בה הוא מתאר את השתלשלות הירידה הרוחנית של היהודי מרגע שהוא נותן מקום לעולם; ממצב של 'מדבר' מגיעים מהר מאוד ל'נחש', עד לנקודה האחרונה של 'צמאון אשר אין מים'…

באותה תקופה לא היה לי מושג מה עובר עלי; לא הצלחתי להבין למה אני לא מצליח להנות מהקיים. חשבתי שאני חריג, והבעיה היא אצלי. הייתי כדורגלן, מוקף בהמון אנשים, מרוויח יפה, משפחה טובה – ועם כל זאת, למה אף פעם אני לא רגוע? מדוע אני לא מצליח באמת להנות?!

"היום למפרע אני מבין שהבת–קול השמיימית ניסתה לעורר את הנשמה שלי, אך הניתוק היה כל כך גדול, שלא ממש הצלחתי להתעורר רוחנית. להיפך, זה רק הלך והחמיר. לא היה לי שום קשר מינימלי ליהדות, לא תפילין ואפילו לא כיפור. הייתי ציני כלפי הדת והדתיים. אם היית מספר לי שיום אחד אחזור בתשובה, הייתי צוחק עליך. זה היה נראה לי הדבר הכי מופרך עלי אדמות.

"הבנתי שמשהו חייב להשתנות, חיפשתי תשובות בתחילה בספרים שונים, בחוכמות חיצוניות שהצליחו מעט 'להרים את רוחי', אבל רק לפרקים; חיפשתי אמת ולא מצאתי. זה המשיך כך על פני תקופה של כשנה וחצי שבה אני מתמודד לבד עם ההרגשות הקשות מבלי לשתף איש בתהליך אותו חוויתי".

•

אחד הרגעים הקריטים בתהליך הפנימי הזה, זכור היטב לבן רהב, וזה מלווה אותו עד היום.

במשחק כדורגל ישנו טקס לפני המשחק, כאשר השחקנים עומדים בשורה ומוחאים כפיים לקהל. זה סוג של מחווה מצד השחקנים כלפי הקהל, ולהיפך.

"אני זוכר משחק אחד בו עמדתי ברגע החגיגי הזה, אבל הרגשתי שאני לא רוצה להיות שם יותר. נפלט לי מהפה 'מה אני עושה פה?' חבר שעמד לידי ושמע זאת, לא הבין מה עובר עלי".

מה לבסוף גרם לך לעזוב את התפקיד עליו חלמת כל כך הרבה כילד וכנער, ולפתוח בתהליך של תשובה?

"לילה אחד, בשעה מאוחרת, באמצע נסיעה בעיר לוד, הרגשתי שאני מוצף בתחושות תסכול וריקנות. ופתאום, ללא הכנה מוקדמת התחלתי לצרוח לעבר השמיים: 'אתה קיים?? אתה שומע אותי??' חזרתי על זה עשרות פעמים, כאילו הניצוץ האלוקי שבי הצליח לזמן קצר להשתחרר מהגוף ששבה אותו במשך עשרים ושבע שנים, ולהתחנן שישחררו אותו.

"לדעתי זה היה רגע המפנה. מאותו יום קיבלתי הארה פנימית גדולה שיש מנהיג לבירה זו; אני לא לבד, יש בורא לעולם! התחלתי לקרוא ספרי קודש, להשתתף בשיעורי תורה, להניח תפילין מידי פעם. ככל שהכרתי יותר את התורה ואת המצוות, הכדורגל הרגיש לי עוד יותר ריקני ושטחי.

"מכאן החל תהליך שלא היה פשוט עבורי כלל. כל מה שהכרתי בחיי מגיל אפס, היה הכדורגל, ומאז במשך עשרים ושבע שנים. זה סבב את כל חיי מבוקר ועד ערב. לפרוש מעולם הכדורגל היה עבורי דבר קשה מנשוא. מצד שני – להיות כדורגלן זה אורח חיים חומרי וגס מאוד. הרבה בילויים שסותרים לגמרי חיי תורה ומצוות.

"המצב הזה לא היה לי פשוט בכלל. חייתי בקונפליקט עצום ביני לבין עצמי – מצד אחד אורות רוחניים שמושכים אותי אליהם, ומצד שני לא יכולתי באמת לפרוש. היצר הרע הגיע עם חבילות של טיעונים: ממה אתפרנס? מה עוד אני יודע לעשות? איך אוכל לוותר על הכול?!

"התייעצתי עם אח שלי, קים, שחזר בתשובה כמה שנים לפני, והוא אמר לי לכתוב לרבי. לרבי? מי זה?? לא היה לי אפילו מושג מיהו הרבי, ולא הבנתי מה פירוש 'לכתוב לרבי'. אמרתי לאח שלי, בסוג של נפנוף, שישאל עבורי האם לפרוש מכדורגל.

"אני זוכר לילה בו התפללתי לבורא בבכיות קשות; ממש התחננתי שיעזור לי. הנשמה רוצה אלוקות אבל הגוף מושך לכל ענייני העולם האסורים. לא ידעתי מה עושים עם כף הקלע הרוחני הזה.

"למחרת בבוקר הגעתי לאימון כרגיל, ובמהלכו עברתי פציעה קשה. האגודל שלי התרסק, העצם פשוט התנפצה… עברתי סדרת ניתוחים שהשביתה לי לגמרי את האגודל עד היום. כמובן שלהיות שוער כדורגל בלי אגודל, זו לא אופציה… זו הייתה התשובה האלוקית – ה' בחר לשלוף אותי מהכדורגל בעל כורחי…

"כשסיפרתי זאת לאחי הגדול, הוא שלח לי את התשובה שהרבי ענה חודש לפני כן (תוכן): 'בנוגע לבן המשפחה הנמצא בארץ הקודש, הרופאים אומרים שאין לו סיכוי להחלמה שלמה … הוא עוסק בגיל חינוך והקים בית יהודי… בברכה לחודש אדר מבורך'.

"שאלתי אותו מה זה הדבר השמיימי הזה? איך יכול להיות שהוא ידע מראש? אחי אמר לי כי כעת אני בידיים של הרבי ואין לי צ'אנס להימלט. זו הייתה דחיפה רצינית לחיים של תורה ומצוות. לאחר שמונה חודשים החלטתי לשמור שבת בפעם הראשונה בחיי.

"מי שאירח אותי באותה שבת, הייתה משפחה מקיסריה. בקידוש ליל השבת, נכנסה לפתע נערה שהגיעה לבקר חברה מאותה משפחה. לימים היא הפכה להיות אשתי. החתונה התקיימה בחודש אדר – בדיוק כמו שהרבי כתב…

החתונה שלי הייתה בטרם החזרה בתשובה, ולמרות שלא היה לה אופי דתי, ניגנו בחופה ד' בבות ואת הברכות אמרו השלוחים הרב מנחם נוימן השליח באבן יהודה והרב חיים ליברמן, השליח בקסריה. את הברכה האחרונה אמר אחי, קים, החסיד שהגיע במיוחד מאוסטרליה. היה אפילו וידאו של הרבי…

הדרך להתחבר בחזרה לנשמה שלי, היתה סלולה, ועם זאת, זו הייתה דרך מאוד קשה. הידע שלי בכל הנוגע ליהדות, היה אפסי. התחלתי ללמוד קצת על אברהם אבינו, יוסף הצדיק ומשה רבנו. ממש מההתחלה. הבנתי שסדר היום שלי חייב להשתנות, ואני צריך לחשוב מסלול מחדש.

להיות שייך לרבי

באותה תקופה ניתקתי קשר עם כמעט כל מי שהכרתי. לשנות את כל החיים מן הקצה אל הקצה בגיל עשרים ושמונה, זה דבר שדורש ממך מסירות נפש עוצמתית, אבל משמיים נתנו לי כוח וסייעתא דשמיא גדולה".

איך הגעת לחב"ד דווקא?!

"תחילה למדתי רבות עם הרב אביחי ביטון, יהודי שלא היה חסיד חב"ד, אך היה מקורב לחב"ד, והוא השפיע עלי רבות בתחילת דרכי בעולם היהדות. למרבה הכאב, הוא נפטר בגיל 36 שנים בלבד.

באותה תקופה לא הייתי מחובר דווקא לדרך של חב"ד ושל הרבי, אבל הערצתי את הרבי. הבנתי בשכלי שמדובר פה באדם על טבעי, אבל שמתי אותו בקטגוריה של עוד אחד מהצדיקים. היה לי קשה להכיל את המושג 'משה שבדור' וכי כל ההשפעות עוברות דרכו ולכן יש להתבטל אליו, לא משנה עד כמה הוא גדול. כאדם שכלתני, זה לא היה נראה לי…

גם התוועדויות הרגישו לי מוזר; למה לא מדברים דברי תורה? למה כולם שותים? לא התחברתי בכלל. אמנם התחלתי ללמוד תניא, ומידי פעם שמעתי רעיונות של הרבי, אבל זה נשאר באופן של 'מקורב'.

אם אחדד את מה שעברתי באותה תקופה, זו הייתה דילמה לא פשוטה: הרגשתי אמנם שהתורה היא אמת, ולשמור תורה ומצוות זה התכלית – אך הנשמה עדיין לא נתנה לי מנוחה; עזבתי כל מה שהכרתי בחיים, שיניתי את חיי מן הקצה אל הקצה, אבל בתוך תוכי הרגשתי שהחלפתי תחביב בתחביב… בעבר רציתי להיות שוער מוצלח, והיום אני רוצה להיות צדיק מוצלח… זו הייתה הרגשה לא פשוטה, והמשכתי להתפלל יום יום שה' יראה לי את האמת לאמיתה. "לא הגעתי עד כאן בשביל לעצור", אמרתי ביני לבין עצמי.

ואכן, ה' הראה לי את הדרך. למדתי אז שלושה מאמרים: "אנא נסיב מלכא", "פדה בשלום", "ואתה תצווה". הנקודה המרכזית במאמרים אלו, פגעה בי כמו ברק: יש משה רבנו בדור! מצאתי את התכלית אותה ביקשתי כל חיי. הבנתי שהמטרה היחידה שאני צריך להגיע אליה, היא לקשר את עצמי לרבי, זו דרך המלך האמיתית.

התחלתי לעשות את המעבר בצורה איטית אך בטוחה. תחילתה למדתי עם הרב חיים ליברמן, השליח בקיסריה שאף סידר לנו חופה וקידושין. בהמשך למדתי עם הרב מאיר נחמנסון שיחות ומאמרים, וכן שו"ע אדה"ז. התחלתי 'להשתפשף' יותר עם אנ"ש, וזה החל לפעפע בי יותר ויותר.

לאחר תקופה התחלתי ללבוש סירטוק, ובבית עברנו להנהגות חב"דיות. כך בבית, וכך גם בחיצוניות עשיתי כל מה שצריך, עם זאת, הרגשתי שהדברים עדיין לא חדרו מספיק אל הנפש… הבנתי שצריך לצאת ממדידה והגבלה, למסור את הנפש על אהבת ישראל, וכי קבלת עול זה היסוד לכל צעד בחיים.

אחרי כל כך הרבה שנים של חושך, פתאום, בגיל שלושים, גיליתי אור בנפש שלא דומה לשום תחושה שהייתה לי מימיי! חווייתי בחיי הרבה חוויות – כמו למשל מאות ואלפי אוהדים שקוראים בשמי באהדה, טיולים בכל העולם ועוד – שום דבר לא משתווה ללימוד מאמר חסידות, או תפילה באריכות, או אפילו דף גמרא שמעיינים בו. זה גן עדן בעולם הזה.

ואז מגיע הרבי ואומר שזה עדיין לא התכלית, וצריך מסירות נפש – לוותר מהרוחניות האישית שלי כדי לעזור ליהודי שספק אם יתייחס אליך בכלל. לקח לי זמן ליישם זאת.

ויום אחד זה הגיע, מכיוון לא צפוי בכלל:

שנה אחת, ביום כיפור, הרב מנחם ליפסקר, השליח בשכונת הפארק בחדרה – העיר בה אני גר – ביקש שאלך למסור דבר תורה במניין מיוחד שהוא הקים לכבוד יום כיפור. התכנון היה שאתפלל מנחה במניין הרגיל, וכשאסיים אלך לשם.

אך התכנון השתבש, ומכירת ה"מפטיר יונה" אצלנו ארכה זמן ארוך, מה שגרם לכך שהתפילה והשליחות יתנגשו זה בזה. הייתי צריך לוותר על אחד מהם. ביני לבין התפתח מאבק – איך אפסיד מנחה במניין ביום כיפור?! זאת אומרת, שגם לתפילת הנעילה, הרגע לו יהודי מחכה כל השנה, אגיע בשניה האחרונה מתנשף ומזיע?!

בהתחלה נכנעתי לנפש הבהמית; החלטתי להתפלל במניין הקבוע שלי ולוותר על השליחות. אלא שאז נפלה לי הבנה כי פה אני נמדד עד כמה אני שייך לרבי או לא. 'אנא נסיב מלכא' נהיה אצלי מוחשי; אני מחפש את עצמי או את המלך?!

עשיתי אתכפיא, והתפללתי מנחה בזריזות בלי לשמוע חזרת הש"ץ, ורצתי לבית הכנסת השני. מסרתי רעיון משיחה של הרבי כשכולי זעה. כל תפילת הנעילה נטפתי זיעה והתנשפתי, לא ממש הצלחתי להתפלל.

זה היה אמנם משהו נקודתי–רגעי, אבל זו הייתה נקודת מפנה נוספת בחיי. זה יום כיפור הכי פחות רוחני שהיה לי מאז שחזרתי בתשובה, אבל סוף סוף התחלתי ליישם מה שאני לומד; הבנתי שאני מתחיל להיות שייך לרבי…

הרבי לא נשאר 'חייב'

בן שגדל באבן יהודה, עבר במשך השנים גלגולים רבים. הוא המשיך לירושלים, ירד לתל אביב, המשיך לכפר סבא – ובעיקר התגורר בסמוך לקבוצות בהן שיחק. לאחר נישואיו, עבר עם רעייתו לגור בחדרה.

איך המשפחה והחברים קיבלו את החזרה שלך בתשובה?

המשפחה הייתה מאושרת גאה ותומכת. זכיתי לקבל בבית חינוך המבוסס על פשיטות ונתינה בלתי פוסקת.

המעניין הוא שאחי הגדול חזר גם הוא בתשובה באופן פתאומי, לאחר שעזב את הארץ לטובת אוסטרליה. לימים הסתבר, כי במקרה שלנו זה סיפור שהכותרת שלנו היא "הרבי לא נשאר חייב". מדובר בסיפור נפלא שיש בו הרבה קצוות שהתקשרו לכדי נקודה פלאית אחת:

בשנת תשט"ז, בטבח הנורא שהתרחש בכפר חב"ד, סבא שלי שהתגורר בלונדון והיה מיודד עם הרב אפרים וולף ז"ל, הזדעזע מהסיפור והחליט לגייס תורמים שנדבו סכום מאוד מכובד. סכום זה הוקצה לטובת הקמת ופיתוח בית ספר למלאכה.

סבא שלי קיבל מכתב מהרבי ודולר כהוקרה. הרב וולף כהכרת הטוב, הגיע לכל הבריתות של המשפחה שלי יחד עם הרב חיים עוזר מרינובסקי שאף מל אותנו. עצם העובדה שהם טרחו להגיע עד אבן יהודה על מנת לכבד משפחה במושב רחוק, מעיד עד כמה הסיוע של סבא שלי היה משמעותי.

הסיפור לא נגמר בזה:

מי שתכנן את הטבח, היה מוסטפא חאפז, קצין בכיר בצבא המצרי שעסק בארגון ושילוח חוליות פדיאון מרצועת עזה אל תוככי ישראל.

לאחרונה פורסמה כתבה גדולה בה פורסם כי אדם בשם נתן רהב, בעל רקע צבאי מפואר וקצין החבלה של שייטת 13 באותם ימים, שלח מעטפת נפץ שהרגה את אותו מחבל ימ"ש. נתן רהב היה הסבא שלי.

כך, שני סבים שלי, כל אחד במדינה אחרת, שניהם אינם חובשי כיפה, סייעו כל אחד ממקומו לעניינים של הרבי זה בנפש וזה בממון. עדיין לא היה שום קשר ביניהם…

כעבור עשרים שנה, אמא שלי הגיעה לביקור בארץ ישראל והכירה את אבא שלי בקיבוץ, וכעבור שישים שנה – הרבי 'שולף' את הנכדים אחד אחד, ומגלה להם את הנשמה.

כשמחברים את כל הנקודות הללו, אפשר לראות כמעט בחוש שיש פה מהלך אלוקי של רבי שלא שוכח להוקיר תודה למי שמסר נפש למען ענייניו.

זו נקודה שחשוב לזכור כאשר רותמים אדם לטובת פעילות של הרבי – בין אם זה בתרומה, בין אם זה דפיקת מסמר בבית חב"ד, או בכל אופן אחר לטובת הפצת המעיינות – הרבי לא נשאר חייב; זה יכול לשנות סדרי עולם.

לפני כחמש וחצי שנים, הקים בן רהב פרויקט שיקומי יחיד מסוגו – קבוצת כדורגל לילדים בעלי מוגבלויות. "הפרויקט הזה תרם מאוד לתהליך התשובה שלי", הוא אומר, ומסביר: "לראות ילדים קטועי רגלים או ידיים שחיים את היום יום מתוך שמחה והתלהבות – זה הכניס אותי לפרופורציה שמאוד נחוצה לבעל תשובה בתחילת דרכו…"

בן הקים את העמותה ואף מנהל אותה. הוא מארגן תרומות לצד הפקת אירועים חברתיים עבורה. לאחרונה גם הקים קבוצה דומה בחיפה. "אנחנו בדרך לעשות להם ליגה יוצאת דופן, משהו מאוד ייחודי", הוא אומר. "זה פרויקט היחיד בארץ ישראל מסוגו, ואני בעצם מנהל אותו.

"כך עם הזמן, התחלתי לחבוש כיפה, ללמוד תורה ולגדל זקן. באיזשהו שלב הרגשתי שהנסיעות מתישות אותי ופוגעות במסע הרוחני שלי. או אז הודעתי לארגון שאני רוצה לעזוב ולהותיר מישהו אחר שיחליף אותי בפרויקט. חיפשנו מחליף ולא מצאנו.

"החלטתי לכתוב לרבי, והתשובה שקיבלתי הייתה שהרבי אינו מרוצה כלל 'ממה שרוצה לעזוב מקום עבודתו', והרבי הרחיב על כך שצריך להשפיע במקום בו האדם נמצא.

"כיוון שכך, הגעתי להסדר שאשאר שם, ומאז יש ברכה גדולה וסייעתא דשמיא. אני מרגיש את הרבי יום יום בשליחותי בארגון. אני מביא שם נרות לקראת כל שבת, הנחת תפילין, ורעיונות חסידיים אל מקום שכנראה אף אחד לא יכול היה לבצע שליחות כזאת".

אנחנו נמצאים כעת בחודש של תשובה – ואני מבקש לסיום להעמיק איתך מעט יותר על רעיון התשובה מהזווית שלך, מהתהליך הארוך שעבר ועשית…

תראה, ההבדל בין בעל תשובה לאדם שגדל וחונך בבית שומר מצוות, זה הבדל גדול. יש פער עצום ביניהם המתבטא בכל חלקי החיים.

אצלנו בכולל אני אומר בצחוק שדווקא החב"דניקים מבית הם "תינוקות שנשבו". זה אמנם נאמר בהומור, אבל יש בזה קצת מהאמת – שכן אדם שגדל בבית דתי, הוא די 'מקובע' בחשיבה שלו. הוא גדל לתוך תפיסה אמונתית ועמה הוא הולך כל חייו. יש בו פחות תפיסות משובשות, מה שאין כן חוזר בתשובה, אצלו בדרך כלל המסלול יותר קשה, הדברים נראים כלא יציבים, ואולי לרגעים גם לא מאוזנים. עם זאת, יש יתרונות רבים בלהיות חוזר בתשובה.

בתחילת דרך התשובה שלי, לפני בערך חמש שנים וחצי, הגיע אלינו רב חב"די מוכר שנתן לנו הרצאה מעמיקה ומעניינת. הייתי אז בטרם החזרה בתשובה. בסיום ההרצאה אחד הנוכחים שאל: 'מי יכול להקפיץ את הרב לרכבת'. התנדבתי לעשות זאת, שכן רציתי עוד זמן איכות איתו. כשהתקרבנו לתחנה, נוכחנו לראות שהתחנה סגורה. הרב קצת נכנס ללחץ, מכיוון שזה יום חמישי בלילה, והיו צריכים אותו בבית. הייתי אז קצת חצוף ואמרתי לו 'כבוד הרב, איפה האמונה שלך? הרי הרגע נתת לנו שיעור באמונה?!'…

פתאום נזכרתי שיש מישהו שמתפלל איתי והוא עובד ברכבת. התקשרתי אליו – ובאופן ניסי ממש הצלחנו לעכב את הרכבת בעשר דקות שלמות עד שהוא הספיק להגיע לרכבת! שניה לפני שהוא ירד מהרכב, הוא פנה אלי ואמר 'לימדת אותי שיעור גדול בעבודת השם'.

יש רעיון נפלא שהרבי אומר על הפסוק "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר". יש מחלוקת מפורסמת בגמרא, מה ענו בני ישראל על כל אחד מעשרת הדיברות. רבי ישמעאל אומר 'ענו על לאו לאו ועל כל הן הן'; כלומר, על כל דיבור של 'לא' ענו גם הם 'לא', ועל כל דיברה חיובית ענו 'הן'. אולם רבי עקיבא סובר שהתגובה שלהם הייתה תמיד חיובית – 'על הן – הן, ועל לאו – הן'.

הרבי מסביר את המחלוקת בצורה כך: מכיוון שרבי ישמעאל היה כהן ובנם של קדושים, אז הוא יכול לראות את הדברים כפי שהם. מה שאין כאן רבי עקיבא, בן גרים, שהתחיל ללמוד תורה רק בגיל ארבעים וחי בתנועה מתמדת של תשובה ומסירות נפש, רק הוא יכול לראות את גם החיובי בתוך השלילי.

בסיפור שסיפרתי עכשיו מתחנת הרכבת, ניתן לראות בחוש את העובדה שאדם דתי מתקשה לראות את הדבר החיובי בשלילי, ודווקא אדם נטול כיפה, בעל ידע תורני מינימלי, יכול לראות פרספקטיבה יותר רחבה – את החיובי בתוך השלילי. הסיבה לכך היא, מכיוון שרק בעל תשובה יודע לזעוק לה' ממקומות הכי נמוכים, ליפול ולקום מהמקומות הכי נמוכים ולראות אלוקות בכל נקודה. הסיבה לכך – הוא פשוט מכיר את החושך ויודע להתמודד איתו.

אך כפי שהרבי אמר בכ"ח ניסן, שהמטרה היא 'אורות דתהו בכלים דתיקון'. החידוש הוא, שבעל תשובה יהיה לו יישוב דעת ועם זאת, שלא יאבד את הכיסופים שהיו לו כבעל תשובה. ומנגד, העבודה של חב"דניק מבית, זה למצוא את הנקודה שבה הוא יוצא מעצמו ומוסר נפש למעלה ממדידה והגבלה.

על ידי לימוד חסידות ומאמרים של הרבי, ניתן להגיע לכך בקלות.