ברוממה עושים נפשות: הכירו את הישיבה שלא יוצאת לחופשה

מנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח

בכניסה לירושלים, מצד ימין של הבאים, בואכה גבעת שאול וקרית משה, אם תרימו את העיניים, תוכלו לראות מעליכם את המבנה האדיר של 'בית היתומים דיסקין', מוסד שהוקם לפני כ–150 שנה על ידי רבה של ירושלים הגאון רבי יהושע לייב דיסקין.

השיטוט בתוך הבניין, מגלה בפני המבקר, פרוזדורים רחבים וענקיים, חדרים שתקרתם גבוהה פי שניים מהמקובל כיום, וכל חדר – כמו אולם קטן… בניין בסטנדרטים של פעם.

שם, במרכז של הבניין, פגשתי את בחורי התמימים הלומדים בישיבת רוממה בראשות הרב שקד מיינר. עשרות תמימים, חלקם עושים צעדים ראשונים בעולמה של יהדות וחסידות, חלקם כבר נמצאים 'עמוק' בפנים – ועמם יחד קבוצת בחורים ששבו מה'קבוצה' והם עושים איתם יחד שליחות בלימוד משותף, בקירוב הלב, ובהתוועדויות משותפות.

אי אפשר שלא להרגיש את הוד הקדומים שאופף את הבניין הענק הזה, שכבר מזמן לא מאכלס יתומים, אלא מספר ישיבות ומוסדות חינוכיים. כאמור, במרכז הבניין נמצאת עוד ישיבת 'תומכי תמימים' המצרפת נשמות בכור הצירוף, ומנגישה להם את 'יחודא תתאה' ו'יחודא עילאה' לצד מושגים הלכתיים כמו 'כלי שני' יחד עם מנהגי חב"ד שידועים יותר וידועים פחות, אך בשביל הבחורים פה, הכול חדש, והכל נלמד בשקיקה רבה.

הישיבה נפתחה לפני שמונה שנים בשכונת רוממה, כמענה לבחורים בגילאי 20–30 המבקשים להכיר מקרוב את עולם התורה, היהדות והחסידות. הביקוש היה גדול, וכעבור שנתיים בלבד, מילאו ארבעים בחורים את הזאל.

מה בעצם המטרה בישיבה?

הרב שקד מיינר, ראש הישיבה: "הקמנו כאן מסגרת כדי להביא בחורים שרוצים להתקרב לתורה, ליהדות ולחסידות. כאן הם יוכלו לעשות תהליך שינוי, כאן הם יוכלו להקים בתים חסידיים, ובעתיד אף לצאת לשליחות".

מה מיוחד בישיבה כאן בהשוואה לישיבות אחרות של בעלי תשובה, כמו זו ברמת אביב?

"יש כאן הרבה יחס אישי; חלק מהצוות בעצמו הם חבר'ה שהכירו את היהדות בגיל מאוחר, והם מכירים היטב את העולם הזה כמו גם את הדילמות וההתמודדויות של הבחורים. הם מדברים עם החבר'ה בגובה העיניים באופן יותר 'פנימי'. הם יכולים להבין את כל התהליכים שבחור המגיע מבחוץ עובר. יש כאן רצון משמעותי לתת לבחורים כלים באופן הלימוד, החל מחומש, משנה וגמרא, ועד לימודי הלכה ומנהגי חב"ד.

השילוב בין הבחורים מבתים חב"דיים ל'מתקרבים', בין הצוות שחלקו מבתים חב"דיים וחלקו חוזרים בתשובה, הוא שילוב שמוכיח את עצמו היטב".

הנס הגיע בלילה האחרון

האווירה בזאל שקטה למדי. הבחורים השלוחים עוסקים בלימודי ה'סמיכה' שלהם, חלק אחר של בחורים יושבים בקבוצות קטנות עם מגידי שיעור, ולומדים גמרא – כל קבוצה ברמה לימודית שונה.

חלק מהבחורים מגיעים לישיבה על ידי הפנייה של שלוחים ברחבי העולם, שמכירים ברצון של הבחורים לעשות שינוי בחיים, והם פשוט צריכים מסגרת מתאימה כדי לחולל את השינוי. יש בחורים ש'נתפסים' ברחובה של עיר, אם בדוכן התפילין של תלמידי הישיבה בתחנה המרכזית, או בהזדמנויות אחרות (ראה מסגרת). בחורים אחרים מגיעים על ידי הזמנה ל'ערב חברותא' ידידותי, בו הם מכירים לראשונה את עולם החסידות. כשהם מגיעים לישיבה, זה כבר תחילת הדרך. למרבה הפלא, רבים מהבחורים שמגיעים – מציצים ונשארים…

יש משהו ממגנט בישיבה הזאת, ואני מנסה לתהות על קנקנו של הקסם. אולי זו השלווה השוררת במקום, אולי זה הצוות ש'מבין עניין' ומכיר את עולם ההתמודדויות של הבחורים, ואולי סיבות אחרות.

אבל לא הכול פסטרולי.

יום אחד, כשה'זאל' בשכונת רוממה היה מלא בבחורים, הגיע בעל הבית והורה להנהלת הישיבה להתפנות מהמקום. התברר שהוא חתם חוזה שכירות עם ישיבה אחרת והפינוי היה מיידי.

"לאן ואיך אפשר להעביר ישיבה ממקום למקום בתוך כמה ימים?" אומר הרב שמואל שוראקי, הרוח החיה בישיבה. "הבנו שהרבי הכניס אותנו למערבולת המפתיע הזאת, והרבי הוא זה שיוציא אותנו ממנה. גם היה לנו ברור שאנחנו מיועדים למקום הרבה יותר מרווח, רק חיכינו לראות איך זה יקרה… בינתיים עבר חודש ועוד חודש, כל הישיבה, השולחנות, הכיסאות והספרים – הכול היה מאוחסן במחסנים שכורים. זה לא היה פשוט, כי חודש אלול ממש בפתח… והנה בתחילת החודש הנס המיוחל אכן קרה…

בלילה שלפני המעבר, עדיין טרם נמצא מקום חלופי! בלית ברירה, החלו הבחורים לארוז את התכולה והציוד של הישיבה בתוך ארגזים במטרה להניח אותם בתוך קונטיינרים למשמרת, עד כי ימצא מקום חלופי…

מה עושה חסיד חב"ד כשהוא במצוקה? כותב לרבי! וזה בדיוק מה שהם עשו. המכתב ב'אגרות קודש' היה מדהים: מזל טוב להנחת אבן הפינה לייסוד הישיבה. היה באותו עמוד עוד מכתב – על חנוכת הבית. עם כאלה תשובות אפשר להגיע רחוק…

והצוות אכן הגיע רחוק.

בדיוק באותו יום, אחד מהצוות ראה את הבניין של בית היתומים דיסקין, והחליט להיכנס ולהציץ. הוא גילה מקום פנוי, פנה למי שפנה, והחוזה נחתם במהירות – ממש באופן ניסי. מרוממה לגבעת שאול ביום אחד, ללא שום הכנות מקדימות.

המקום החדש מרווח, גדול ומרשים פי כמה מהמקום הקודם. "המקום כאן מרווח ומתאים אפילו לכמאה חבר'ה – ואנחנו ערוכים שהזאל פה יתמלא", אומר לי הרב מיינר. "ממש כלים רחבים"…

מאז, הישיבה שוכנת במקום של קבע, והלימודים נערכים ביתר רצינות. כל בחור, שנכנס לישיבה, מקבל יחס וליווי של אחד מאנשי הצוות המלווה אותו בכל העניינים, החל מתפילה, לימוד, הנהגה על פי שולחן ערוך, ועוד. הליווי נמשך לאורך כל תקופת הלימודים בישיבה, עד ליציאתו של הבחור מהישיבה – כמעט תמיד זה בדרך לחופה חסידית.

מסתבר שזה לא הסוף. בגבעת שאול בואכה קרית משה, הקימה הנהלת הישיבה בית כנסת חב"ד במיוחד לבוגרי הישיבה שנשארו לגור בסמוך, כדי שיוכלו לקבל מעטפת קהילתית תומכת ומלווה בשנים הראשונות אחרי הקמת הבית החסידי. "יש כבר עשרה זוגות של בוגרי הישיבה המתגוררים פה בשכונה וממשיכים באורח חיים חסידי, עם המשך לימודים של כולל–ערב, שיעורי תורה, מנייני תפילה והתוועדויות שמעניקות כל כך הרבה…", אומר הרב שקד בסיפוק בלתי מוסתר.

מסתערב, ראש ישיבה ונחת חסידי

ראש הישיבה, הרב שקד מיינר, הוא עצמו חווה מסלול חיים מורכב ומרתק. הוא גדל בעמוקה הסמוכה לצפת. בגיל 18 התגייס לצבא ושירת ארבע שנים ביחידה מובחרת של המסתערבים. רוב שירותו הצבאי לוט בערפל, אבל זאת ידוע שהוא קיבל צל"ש מאלוף, ולא בכדי. הוא כמעט לא מדבר על הרזומה הצבאי שלו, מסיבות מובנות.

כשהשתחרר מהצבא, יצא לטייל ב'דרך המשי' הידועה. משם טס להודו, נכנס לבית חב"ד של הרב שימי גולדשטיין, הציץ והוקסם. הוא חזר לארץ ישראל, נכנס ללמוד בישיבה בצפת, ולאחר מכן בנה בית חסידי למהדרין. היום הוא עומד בכשרון בראש הישיבה ומנווט את דרכה.

אתה פוגש את עצמך, או את הדרך שעשית, באמצעות בחורים שמגיעים לכאן?

"כל אחד והעולם שלו" מחייך הרב שקד. "לכל אחד סיפור חיים אישי שונה משל זולתו, עם רקע משתנה. המורכבות היא רבה, והצוות בישיבה מכוון כל אחד בהתאם למסלול האישי שלו בדרך להיות חסידים של הרבי".

ספר לי על רגע נחת שלך בישיבה…

נחת זה להיכנס ל'זאל' ולראות בחורים יושבים ולומדים ברצינות. נחת – זה לראות חבר'ה מתחתנים, מקימים בתים בישראל, ולראות אותם מסתדרים בחייהם, חלקם מכוונים לחיי שליחות. זו ממש נחת! לראות בחורים שהגיעו לכאן מאפס, ולבסוף יוצאים בעצמם בשליחות הרבי להכין את העולם לגאולה – אין לך דבר יפה מזה.

תהליכים רבי – משמעות

שני האברכים שאני יושב מולם, פניהם עדינות, 'תמימיות', ניכר בהם כי הם זרע אשר ברך ה'. האחד הוא הר' דניאל דומשלק, והשני הר' ליאור בראשי. שניהם בעלי סיפור חיים מעניין, וכל אחד מהם ראוי לכתבה מקיפה בפני עצמו.

ר' דניאל דומשלק הוא באר שבעי במקור. הוא נולד להורים שעלו מאזרבייג'ן לארץ ישראל בשנות ה–נו"ן. משפחתו הייתה בעל זיקה מסוימת למסורת, אך לא יותר מכך.

את שירותו הצבאי עשה בתותחנים, ולאחר מכן פתח את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע בתחום ניהול מערכות מידע.

"יום אחד, לפני מבחן גדול שהתקיים באוניברסיטה, הייתי לחוץ מאוד. אבי הציע לי שאצא החוצה להתרענן. לא כל כך רציתי, אבל הוא באופן שלא מאפיין אותו, ממש התעקש שאצא. הסכמתי לצאת ל'שתי דקות'. איך שאני יוצא החוצה ומבקש כהרגלי לפנות שמאלה, החלטתי משום מה שלא כתמיד, לפנות ימינה, שם פגשתי פתאום את הרב יגאל לוטקין, בשליח בשכונה שלנו. זה היה חג שבועות אחר הצהריים, והוא ביקש שאכנס לבית חב"ד להשלים מניין למנחה.

"קודם לכן לא הכרתי את חב"ד. אמנם ראיתי את בית חב"ד בשכונה פעמים רבות, ממש מעבר לכביש, ראיתי דוכני תפילין שלהם, אבל מעולם לא נכנסתי. כעת הרגשתי שזו הזדמנות להכיר את חב"ד. היו הרבה מקרים שהתבקשתי להשלים תפילה במניינים ספרדיים, אבל הפעם היה משהו מיוחד שדיבר לליבי.

"אחרי התפילה החלו ב'סדר ניגונים', וזה כבר ממש חדר לליבי; בשלב הזה כבר הרגשתי שיש פה משהו מעל הטבע"…

מאז החלה התקרבותו של דניאל לקבל תאוצה. הוא החל להגיע לתפילות בבית חב"ד, ולהשתתף בשיעורי תורה תוך כדי לימודיו באוניברסיטה. במהלך הזמן החל להגיע לביקורים בישיבה בירושלים, "בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה להגיע ללמוד פה בקביעות".

איך שמעת על הישיבה?

"דרך סרטוני יוטיוב", צוחק דניאל. "האמת שסיפרו לי על הישיבה בירושלים, חיפשתי בגוגל 'ישיבה של חב"ד בירושלים', והגעתי הנה".

בישיבה הוא מצא את הרב שקד מיינר, את הרב אביב תורג'מן ואת הרב שי חג'ג', ועוד רבנים שבעצמם עשו דרך לחיים של תורה והבינו היטב את התהליך שהוא עובר. "שמחתי גם לפגוש פה את התמימים–השלוחים שהגיעו אחרי 'קבוצה' לשנת שליחות. הכול הרגיש פה מאוד בנוח, למרות הידיעה המעטה איתה הגעתי.

"בתוך שנה וחצי, תוך כדי לימודי תואר אינטנסיביים, השלמתי פערים רבים ביהדות. התחלתי ממש מההתחלה: חומש, משנה, גמרא, חסידות. הרב ינון גלעדי לימד אותנו גמרא למתחילים. הוא פשוט הכיר לנו את כל המהלכים בלימוד סוגיה בגמרא. השתלבתי גם בשיעורי הלכה, שיעורי חסידות, תניא, ועוד".

מולי נמצא גם ר' ליאור בראשי, בן 31, הוא ירושלמי במקור, בשכונת ארמון הנציב, וכיום גר בלוד.

הוא נולד וגדל במשפחה מסורתית. חווה קידוש בשבת, פסח וחגים והרבה מסורת.

את התהליך שלו להכרת היהדות, החל לפני שש שנים במקסיקו, אליה נסע לטיול של אחרי צבא. קודם לכן שירת בצבא בשירות ששילב חיל רגלים עם חיל חינוך. בתפקידו זה עסק עם משפחות מצוקה במצב סוציואקונומי נמוך, וכן עם ילדים מתקשים בבתי הספר.

במהלך שהותו במקסיקו, החל לעבוד בבית מלון בבעלותו של בחור ישראלי. ליאור מצא חן בעיני בעל המקום, והוא מינה אותו כמנהל. עד מהרה שמו התפרסם בקרב קבוצות ישראלים שהגיעו לאיזור. ליאור החליט להישאר במקסיקו ולגור בה.

עם הזמן הכיר את השליח בקוזומל הרב דודי כפלין, שהוזמן להשתתף במסיבת יום ההולדת ה–26 של ליאור. בשלב מסוים, הרב כפלין פנה לליאור והציע לו לקבל על עצמו החלטה טובה לכבוד יום ההולדת.

"שאלתי אותו מה הוא מציע, והוא אמר 'לשמור שבת'.

אמרתי לו: "לשמור שבת זה טוב ויפה, אבל אני מעשן, ומאוד קשה לי להפסיק עם הסיגריות".

"אתה יודע מה?" אמר לי בחזרה, "בוא נעשה עסק: תשמור שבת, ולגבי העישון אני לא אומר לך מילה". הויכוח בינינו נמשך עוד זמן מה, ולבסוף כדי להתפטר ממנו הפטרתי: "אין שום בעיה". לחצנו ידיים, והמסיבה המשיכה.

"כאמור, ניהלתי בית מלון, תפקיד רב–אחריות. הגיע יום שישי, שעה לפני כניסת השבת, ופתאום אמרתי לעצמי 'לקחתי על עצמי החלטה טובה, אני רוצה לשמור שבת'. היום אני מבין שזו הייתה ממש השגחה אלוקית.

"פניתי לחבר שהיה שם, וביקשתי ממנו שימשיך את התפקיד שלי במקומי, ואני אלך הביתה. כשבאתי לצאת מהבית לבית הכנסת, ראיתי על השולחן קופסת סיגריות. כמעט לקחתי אותה לידיים, שהרי על כך לא התחייבתי; לבסוף החלטתי להשאיר אותה בבית… הלכתי לבית הכנסת בבית חב"ד, והייתה שם אווירה נהדרת. אני יכול לספר לך שלמרות המאבק שהתחולל בי, לא עבדתי ולא עישנתי כל אותה שבת… בסוף השבת, בהבדלה, כולם מחאו לי כפיים… בדיעבד אני יודע להגיד שזאת הייתה השבת הראשונה בחיי ששמרתי כמו שצריך".

מאז החל ליאור להתקרב לבית חב"ד בצעדים קטנים אך קבועים. פה השלמת מניין, פה שמירת שבת ותפילין. לאחר מכן החל ללמוד תניא בקביעות עם השליח הרב שלומי פלג.

"אחרי כמה חודשים אמרתי לו: 'תקשיב, אני לא יודע מה אתה מלמד אותי, אבל אני יודע שאני רוצה להיות חב"דניק'. הוא צחק ואמר לי: 'אל תדאג! אנחנו נסיים את הספר הזה, ואתה תראה שאתה תהיה חב"דניק מושלם'…

לקראת חגי תשרי תשפ"א, בעיצומם של סגרי הקורונה, החליט ליאור לחזור לארץ ישראל. "הרגשתי שאני לא מסוגל להעביר את כל החגים בתוך בית סגור בלי בית כנסת, בלי שופר, ובלי תפילה במניין. בעצה אחת עם המשפיע החלטתי לקפל ארבע שנים עמוסות וזוהרות, ולשוב לארץ ישראל. זה לגמרי לא היה קל.

"יום לפני הטיסה הייתה שבת מברכים אלול. באותה שבת קראתי את כל התהילים לפני התפילה עם כל הלב. הרגשתי חשש גדול מהשינוי שאני עושה כעת בחיי, תוך ויתור על כל התוכניות שהיו לי לגור בקוזומל ולהיכנס ללמוד בישיבה בארץ ישראל. אמרתי תהילים ואמרתי לה' שאם זה מה שצריך להיות – אז שזה יקרה, אבל בקלות. זו הייתה עבורי שבת מלאת התעוררות ומאבקים פנימיים גם יחד. לא אשכח את אותה שבת סוערת כל חיי!"

הדרך מקוזומל לישיבה הייתה רצופה מכשולים, ממש מעשה שטן. אם זו הודעה פתאומית שאין לו מושב במטוס, אם זה סירוב להעלות אותו לטיסה אחרת למרות שרכש כרטיס נוסף; כל פעם נסיבות משונות ומוזרות.

אחרי שבועיים של בידוד בבית הוריו, כנהוג באותם ימים, שוחח ליאור עם חבר שסיפר לו על הישיבה של חב"ד בירושלים לחוזרים בתשובה, לה תרם בדיוק שעה קלה קודם לכן, כאשר עבר בתחנה המרכזית בירושלים.

אחרי פגישת הכירות עם הרב שמואל שוראקי, הוא נפגש גם עם המשגיח בישיבה הרב שי חג'ג'. זה האחרון החליט להבהיר לו כי הוא לא מגיע לקייטנה. אולי כך ביקש להוציא מראשו את ה'מקסיקו' הססגונית… "תקשיב, פה בישיבה אנחנו קמים בשבע וחצי בבוקר, בשמונה בבוקר הפנימייה ננעלת. חייבים להגיע לסדרים. יש רישומים, יש שיעורים ויש מבחנים. סדר הלימוד היומי מסתיים בתשע בערב. לא יוצאים מהישיבה כל היום ולא מטיילים בלי אישור המשגיח".

"האמת? ממש נבהלתי!", מספר ליאור. "התקשרתי לאחי, גם הוא חוזר בתשובה, ואמרתי: 'אני בן 30. חזרתי עכשיו מחופש אחד גדול. איך אני נכנס לכל זה?'… הוא הרגיע אותי ואמר: 'אל תדאג, המשגיח בסך הכול בא להציב בפניך גבולות, אבל זה לא באמת ככה'…

"הלכתי הביתה, ארזתי מזוודה, ולמחרת בבוקר כבר הייתי פה עם המזוודה. כך פשוט התחלתי לשבת בישיבה וללמוד כתלמיד מן המניין"…

איך ההורים קיבלו את המעבר לישיבה?

ליאור: להורים שלי היה מאוד קשה מכל התהליך של החזרה בתשובה שלי. אמא שלי הייתה מתקשרת אלי כל יום ומנסה להניא אותי מהדרך החדשה. פעם אמרתי לה 'אני בן 30, ואני יודע מה אני עושה, ואני יודע שבחרתי טוב'.

דניאל: גם אצל ההורים שלי זה החל בהתנגדות. בהתחלה אמרו לי 'איך הגעת לחב"ד? אם כבר לחזור בתשובה, לך על סגנון יותר 'לייט'. הם גם חששו שלא אסיים את התואר באוניברסיטה, שהייתי לקראת סיומו. היו לנו הרבה שיחות, וכל שיחה השפיעה עלי במובן מסויים לנסות להוריד קצת את הרגל מהגז… אבל כל פעם שזה קרה, הבנתי שזה מעין ניסיון משמים שגרם לי להבין שאני צריך להתחזק יותר… בסוף הם הסכימו לקבל את התהליך שעברתי, ואפילו לתמוך בי".

לקבל הדרכה בשפה הנכונה

דניאל דומשלק וליאור בראשי, שניים מתוך תלמידים רבים שעשו את הדרך – כל אחד מהמקום ומהעבר שלו – והגיעו אל הזאל הירושלמי, החלו ללמוד ברצינות את האותיות הקטנות של הוויות אביי ורבא, ובספרי מאמרים והלכה.

הדרך שהם עשו הייתה כרוכה בשינוי חד, עם ויתורים אישיים לא פשוטים. "קיבלתי הרבה תמיכה ועצות מהרב שקד, ומשאר הרבנים – לעמוד בתוקף ולהתנתק לתקופה מסוימת מכל העולם, ולהתמסר ללימוד התורה", מספר ר' דניאל. "כי כשאתה מגיע מ'בחוץ', עדיף שתתנתק באמת כדי להרגיש שאתה נמצא בתהליך באופן רציני. פשוט סמכתי על התהליך".

ליאור: "אני לקחתי את הרב אביב כמשפיע אישי, איתו היה לי נוח לדבר כשהייתי צריך. באמת שיתפתי אותו הרבה בקושי של המשפחה, ובעיקר בקושי של אמא שלי להבין את הבן שלה לאן הוא הולך… הוא נתן לי להבין שאמא באמת דואגת, ורוצה שיהיה לי טוב, ולכן אין סיבה להשיב מלחמה, אלא אהבה".

איזה כלים קיבלתם פה בישיבה?

דניאל: ברמה החסידית, ודאי שהיה פה שינוי מוחלט. כשנכנסנו לחב"ד, זה היה באופן מאוד מותאם לכלים. קיבלתי כלים כיצד להתפתח נכון בלימוד עד כדי כך, שיכולתי גם ללמוד עם חבר'ה חדשים שהגיעו לישיבה. לאורך כל הדרך קיבלנו עצות מצוות הישיבה איך לפלס לעצמנו את הדרך ואיך להתקדם, בהתאם לקודי החשיבה של בעלי תשובה.

כך היה גם במהלך השידוכים – הם הדריכו אותנו מתי לחפש שידוך, מתי להתקדם, וכן הלאה. כדי להקים בית יהודי חסידי כמו שצריך, צריך את הבסיס הנכון של תורה ומצוות. אני חושב שהישיבה באמת דגלה בזה שנגיע מוכנים לחתונה.

ליאור: מה שהישיבה עשתה לי, זה לקחת את אוסף חלקי חתיכות הפאזל שהרכיבו את ליאור לפני שהגיע לישיבה, ובעצם להרכיב מזה תמונה מחודשת. זה מה שאני מרגיש שעשתה הישיבה – גם מהבחינה של מה זה להיות חסיד, איך להיות בהתקשרות לרבי, מה זה ללמוד חסידות, איך ללמוד דף גמרא.

זה נכון גם לגבי התובנות האישיות שלי. אני זוכר שביומיים הראשונים לאחר שהגעתי לפה, הרב אביב אמר לי משפט שמלווה אותי לאורך כל השנים: כרגע נכנסת לזירת קרב עם היצר הרע, והיצר הרע יודע שהישיבה זה נוק אאוט בשבילו…

איפה היצר הרע יותר משוכלל – במקסיקו או פה?

פה! איפה שיש יותר קדושה, הוא יותר נאבק. בתחילת התהליך של חזרה בתשובה, אין זה סוד, יש 'אורות' מלמעלה כדי להתחיל את הדרך יותר בקלות. אני זוכר שהייתי מניח תפילין או מתפלל שעתיים ואף פעם לא הרגשתי קושי. אבל כשהיצר הרע מבין שאתה מתקדם, הוא עושה הכול כדי לסחוב אותך אחורה.

עם זאת, הישיבה נותנת מעטפת חסידית, בית חסידי, אווירה חסידית, יחד עם רצון אמיתי ודאגה שאותה אתה מרגיש מכל הצוות של הישיבה. הם יודעים מה עובר לי בראש ועם אלו פלונטרים אני מתמודד… זו המעלה בצוות ישיבתי שעבר בעצמו את התהליך הזה. הם יודעים איך לדבר עם ההורים, ואיך להתמודד בשאר החלקים האישיים שחב"דניק מהבית אולי לא יוכל להבין את זה, שכן הוא נולד כבר בתוך המציאות החסידית; ההתמודדויות שלו הן התמודדויות אחרות. כשיושב מולך אדם שהוא חוזר בתשובה, והוא מבין את ההתמודדות הפנימית שלך – הן מול היצר הרע, הן מול ההורים, הן מול החיים הנוצצים שהיו לך, הוא יודע לנתב אותך נכון…

לאמונה בגואל ובגאולה יש משמעות בחזרה בתשובה

גם ליאור וגם דניאל, התחתנו בשעה טובה עם תמיכה מלאה מצד הישיבה. דניאל התחתן עם נערה שהוריה חזרו בתשובה בהיותם בפטרבורג, היא עצמה נולדה לבית חב"ד ועשתה את כל המסלול הרגיל של נערה חב"דית. ההורים שלה וההורים שלו גרים כמעט בשכנות, והבחירה לגור בבאר שבע, הייתה מתבקשת.

בשנה הראשונה לאחר החתונה, דניאל עסק בסיוע לרב אליהו סנגאווי ולרב יגאל לוטקין בפתיחת בית חב"ד חדש ומרהיב בעיר העתיקה בבאר שבע, בליווי ובהדרכה של 'המטה ליציאה לשליחות' שסייעו רבות. "זו הייתה הזדמנות חד פעמית שקיבלתי להתנסות בהפעלת בית חב"ד במקום מרכזי עם מאות בתי עסקים ותיירים", הוא אומר.

לאחר שנולד בנם, עברו בני הזוג דומשלק לצפת במטרה ללמוד בכולל בקהילה חסידית, על מנת לחזק את יסודות התורה בבית הצעיר, מתוך גישה של שליחות.

ליאור עצמו נשוי מזה כשנתיים עם נערה חב"דניקית מבית, וכיום יש להם ילד ב"ה. בשנה וחצי הראשונות אחרי החתונה, ישב בכולל והמשיך את מסכת לימודיו, תוך תמיכה מההורים ומרעייתו. הוא השלים שם את הלכות שבת בעיון, ועוד חלקי לימוד רבים אותם הרגיש כי עליו להשלים.

"כעת אני עומד לצאת לשוק העבודה, לא לפני שאני יודע טור, בית יוסף, הלכה וחסידות, וזה הישג גדול עבורי" אומר ליאור בסיפוק עצום. "אני מאוד נמשך לעולם החינוך, אני מכהן כרכז של צבאות ה' בשכונת גני איילון בה אני גר, ואני רוצה לפתח בעצמי את הפן החינוכי. אני גם הולך לקראת תואר בחינוך במכללת 'אורות ישראל'".

דניאל: "גם אחרי החתונה אנחנו ממשיכים ללמוד. אנחנו ממשיכים את הישיבה אל תוך הבית. זה חלק ממסע ההתקדמות של בעל תשובה, כל הזמן להמשיך וללמוד – גם אחרי החתונה".

היום, כשאתם בעצמכם מנהלים משפחות חסידיות – כשאתם מביטים לאחור – האם המסרים של גאולה ומשיח שקיבלתם בישיבה, לא הרתיעו אתכם בתהליך של חזרה בתשובה?

דניאל: בית חב"ד דרכו התוודעתי ליהדות, לא מסתיר כלל את העניינים של משיח. בחוץ יש שלט גדול של הרבי עם 'יחי אדוננו' ומדברים על זה בפשטות.

אכן, ברגע הראשון זה היה קצת מוזר לי, כי הגעתי ללא ידע, אבל זה לא גרם לי להתרחק. כן היו לי סימני שאלה, אבל חשבתי לעצמי שאני צריך לבדוק.

ובכלל, אני חושב שצריך לסמוך על האינטליגנציה של כל יהודי, שיכול לפתוח היום מקורות רבים באמצעות האינטרנט ולמצוא מה המשמעות של גאולה ומשיח וללמוד על זה לבד. ברגע שנדבר על זה בפשטות, זה לא יישמע מוזר. כשהסבירו לי וכשלמדתי את השיחות מבפנים – הבנתי. צריך ללמוד את ה'דבר מלכות' ופשוט לחיות אותו, וזה פותר כל ספק. מהניסיון שלי – לא רק שזה לא מרחיק, אלא גם מקרב מאוד. ברגע שנראה את נקודת האמת, ה'יחידה' נכנסת בכל דבר ועניין, ושייכת לכל אחד – שם באמת נוכל להשפיע.

אני עצמי לומד בכולל שבאופיו הוא חב"די–ספרדי, אבל מקפידים אחרי כל תפילה להכריז 'יחי אדוננו'".

ליאור: כאמור, הכרתי את חב"ד במקסיקו. כשאתה נכנס שם לבית חב"ד, יש מנהג לשיר "אוי אוי, משיח משיח". אתה יכול לראות שם יהודי עם גופייה וכפכפים, מגיע מאיפה שמגיע, והוא מתחיל לרקוד איתך ולשיר על משיח ומאושר. הוא שר אותו גם בסעודת שבת אליה הוא מגיע, ולאחר מכן הוא עצמו מחליט להתחיל לשמור שבת.

גם פה בארץ ישראל אותו הדבר: כל יהודי מרגיש שהוא צריך גאולה. אני מתפלל איפה שחמי מתפלל בחולון, וכשאני נכנס עם כיפת ה"יחי", כל החבר'ה שם אומרים: "יחי המלך", "יחי אדוננו ורבנו". זה אומר שבכל יהודי נמצא ניצוץ ממשיח, אלא שרק צריך למצוא איך להדליק את זה. אצלי הדליקו את הניצוץ במקסיקו, ויהודי אחר שתפגוש בדרך, תוכל אתה להדליק אצלו את הניצוץ על ידי דיבור והסברה נכונה.

זה גם משהו שנתנו לי להבין בישיבה: הלבוש שלך, ההתנהגות שלך והרצון של הרבי, זה שכשאתה תלך ברחוב, יראו עליך שהנה הולך חסיד, אוכל חסיד. כך גם בחיות בענייני גאולה – אם אתה נראה ככה ברחוב, אז האדם שמולך יבוא וידבר איתך על הרבי או על משיח, ותמיד יהיה לו סיפור אישי מדהים על סבא או סבתא שלו, ומשם הוא כבר פתח לך את הדלת. זה בדיוק הזמן שלך…

ישיבה בלי חופשה

הישיבה היא גם בית עבור בחורים רבים שאין להם לאן לנסוע בשבתות חופשה – אם מצד העובדה שהאווירה בבית ההורים בשבת אינה מתאימה לבחור שומר מצוות להיות בו, ואם בגלל העובדה שבישיבה לומדים בחורים מרוסיה, מגרמניה מארגנטינה, שאינם יכולים לשוב הביתה.

זו הסיבה שלאורך כל תקופת הקורונה, ישיבת רוממה היא הישיבה היחידה (או כמעט היחידה בארץ ישראל) שהמשיכה להיות פתוחה כל העת! כעשרים בחורים נשארו בה ללמוד, חיו בה, ואף ערכו את כל סדר פסח עם כל ההכנות והדקדוקים, כחסידי חב"ד וותיקים. זה לא היה רק בגלל אילוץ, אלא גם בחירה של הבחורים.

הרמ"ים שהיו כבולים לבתיהם, התקשו להגיע, אבל ראש הישיבה המשיך להגיע באדיקות למרות הסגרים וההגבלות שהוטלו. גם בחגי תשרי, כשבתי הכנסת עוד היו סגורים, הישיבה התנהלה כרגיל. "בגלל חוסר היכולת לצאת מהישיבה, החבר'ה פה שהיו מנותקים מהעולם, התגבשו בצורה לא רגילה" מספר הרב שקד מיינר.

אבל לא רק בקורונה. זו אחת הישיבה הבודדות שאין בה ימי חופש, וגם לא שבתות חופשה. "גם כשניסינו לארגן שבתות חופשה, ראינו שתמיד יש חבר'ה שמעדיפים להישאר פה. זו הסיבה שבחורים מרגישים פה בית, בכל המובנים".

בית חסידי וקהילה

מסתבר שמאחורי הקהילה החב"דית הטריה ההולכת וגדלה בסמוך לישיבה, ישנה מערכת ליווי רצינית שמלווה את הבחורים לקראת בניית בית חסידי. בביקור בישיבה, עוד הספקתי לראות שרידים מסעודת שבע ברכות של אחד הבחורים שהתחתן באותו שבוע.

"הרב אביב תורג'מן, משפיע ור"מ בהלכה, תפקידו גם להכין את הבחורים לקראת מפגשי השידוכים", מספר הרב שקד מיינר. "הוא כמובן מלווה אותם לאורך המפגשים, מלבן איתם את ההתלבטויות שלהם – דבר שיש לו נחיצות באין משפחה בעלת אווירה דומה שיכולה להבין את הדקויות והניואנסים השונים. הליווי נמשך כמובן עד לחופה, ואף לאחר מכן".

יש מקרים של בחורים שההורים מתנכרים להם לאחר שחזרו בתשובה?

"אינני זוכר מקרה של התנכרות מוחלטת, אבל יש כאלה שהקשר עם ההורים הוא פחות טוב. ההורים התקשו לראות את השינוי שעשה הבן שלהם".

כדי להשלים את התמונה הישיבתית, שוחחתי גם עם שני האברכים, ר' אליהו סילם, ור' רפאל גבאי. שניהם אברכי כולל הלומדים במסגרת הישיבה, ומסייעים ללמוד עם הבחורים.

"אתה יושב כאן ורואה בחורים שמגיעים עם קוקו ועגילים, ולבסוף יוצאים מכאן אל החתונה שלהם, חתונה חסידית לכל דבר", אומר סילם בהתפעלות. "רק בשנה האחרונה היו כאן כעשרים חתונות של בוגרי הישיבה – החתן עם סירטוק, והכלה נערה חסידית".

איך אתה מסביר את ההצלחה המרגשת הזאת?

"יש כאן גישה ומענה לכל בחור, בכל רמה ומצב", מחרה ומחזיק רפאל גבאי. "ההנהלה כאן מציעה שתי רמות לימודים בהתאם להתקדמות של הבחורים, ושתי רמות בלימוד החסידות.

"הנה תראה פה לידינו את הרב ינון גלעדי, מוסר שיעור בגמרא למתחילים. הוא מכיר לבחורים החדשים איך נראית גמרא, כיצד היא נבנית, ואיך המהלכים בסדר לימוד הסוגיה. הוא ממש 'פרופסור' להנחלת לימוד הגמרא – וזה בהחלט מענה אמיתי לבחורים שעושים פה את הצעדים הראשונים שלהם.

"יש גם את הרב שי חג'ג' שמוסר שיעורים בנ"ך וביסודות היהדות, והמתקדמים יותר עוברים לשיעורים של הרב ינון גלעדי".

חן המקום על יושביו, הם מעידים. "המקום הענק וההרחבה שיש בו, מעניקה הרחבת הדעת בלימודים, וזה בהחלט משפיע על בחורים שמגיעים מהעולם הגדול, או אחרי הצבא, ומבקשים להשתלב".

יש צוות נהדר, יש אווירה מיוחדת, יש גם ניסיון ומקום בשפע – איך ממלאים את ה'כלים'?

"צריך למצוא את הבחורים שרוצים לעשות שינוי בחיים, זה כרוך גם ביחסי ציבור", אומר הרב שקד מיינר. "צריך גם שיכירו את המקום, וגם שתהיה נכונות מצד השלוחים להפנות אלינו בחורים".

ר' אליהו סילם אף הוא מבקש לחדד מהזווית שלו: "אני מכיר כמה וכמה ישיבות לא חב"דיות לבעלי תשובה, אחת מהן מול הבית שלי ממש, והן מלאות בלי עין הרע בבחורים ובאברכים שבאו לעשות שינויים בחיים. דווקא בחב"ד בה פועלים 6000 שלוחים הנמצאים בחזית של ערי השדה, ועוד 1000 שלוחים ברחבי הארץ, והם פוגשים אינספור צעירים שמתלבטים ו'מחפשים את עצמם', והשלוחים 'נוגעים' בנקודה היהודית שבנפשם – כשמגיע הרגע שבו הצעירים מסכימים להכיר לעומק יותר את עולם היהדות שלהם, את השורשים, הם צריכים לשלוח אותם למקום מנוסה בהדרכה ובהכוונה של בחורים במצב כזה. ברור לי שאין מקום מתאים מאשר הישיבה החב"דית בירושלים, בה יש את כל התנאים והאפשרויות כדי להתקדם בתורה ובחסידות. עשרים החתונות החסידיות שיצאו מכאן, מהישיבה, רק בשנה האחרונה, יעידו על כך כאלף עדים.

"יותר מכך, חלק מהבוגרים פה הנם כיום שלוחים בעצמם. אחד האברכים כאן טס כעת לפרו ופותח שם בית חב"ד. אברך אחד נהיה כעת שליח בבית חב"ד לנוער בקרית אונו, ויש דוגמאות נוספות".

ר' רפאל גבאי: "חשוב שהשלוחים בארץ ישראל ובעולם יידעו שיש פה בית יוצר מוצלח, בו בחורים לומדים, מכירים את יהדותם ובונים את קומתם הרוחנית כמו שצריך. התוצאות וההישגים פה, מדברים בעד עצמם. הנה, אתה רואה את הבחור שנכנס כעת לזאל עם הזקן הבהיר? היית צריך לראות אותו נכנס לכאן לפני חצי שנה, עם קוקו ועגילים… והבחור ההוא שמעיין כעת בהלכות שבת – לפני כמה חודשים הוא הגיע לכאן מגולח, עם גי'נס ובמראה אחר לגמרי. כל פעם מרגש אותי לראות את ההתקדמות שלהם, איך הזקנים שלהם מתמלאים, ואיך פתאום החליפה עולה עליו בשעת התפילה, ואיך הכובע מתווסף גם הוא – וכל זה במהלך של כמה חודשים בלבד… זה פשוט מדהים!

איך אתם מסבירים את זה?

אליהו סילם: השינוי לא מתחיל במגבעת, אלא שינוי פנימי. הבחור לומד חסידות בצורה רצינית, הוא יושב בבוקר ולומד גמרא במשך שלוש שעות רצופות, המסגרת עצמה מחזקת אותו – וזה כבר שווה הכול".