עשר דקות לפני שהולכים לרופא: מזה הפרעות אכילה?

מרדכי רוט, מטפל רגשי

היה זה לפני כמספר חודשים, הגיע אליי יהודי יקר וכך סיפר לי: "אני נשוי זה חמש שנים. אנחנו חיים טוב ברוך השם, אולי לא הזוגיות הכי מושלמת, אבל אנחנו חיים די טוב.

יש לנו שני ילדים מתוקים וחמודים, לפני כחצי שנה נולד לנו בננו השלישי.

היה זה ערב אחד אשתי שאלה אותי ככה בעדינות: 'מה אתה אומר? נכון שהשמנתי מאוד אחרי הלידה!'

ואני בתמימותי עניתי לה: 'קצת השמנת, אבל זה ממש לא נורא, בקטנה'.

זו הייתה טעות חיי, לאישה אסור להגיד אף פעם שהיא שמנה. גם לא קצת! ולא בקטנה! ולא א'ביסל'! כי לאישה זה טריגר מאוד רציני.

אבל זה לא היה בכוונה, זה היה בתמימות ובחוסר מודעות. אבל האמת שזו הייתה שטות נוראה, במיוחד כשאני יודע שאשתי רגישה בנושא הזה.

ראיתי ישר על פניה שמשהו קורה לה, היא נהייתה חיוורת ואמרה: 'אוף, כמה שאני משקיעה בשביל לרדת במשקל זה לא עוזר לי, גם אם אעשה חמש פעמים בשבוע תרגילי התעמלות ולא אוכל כלום אני אשאר שמנה!'

כאשר היא אמרה את זה הבנתי שטעיתי ואמרתי לה: 'אשתי היקרה סתם אמרתי. את בסדר גמור. את אשתי ואני אוהב אותך ואת מושלמת'.

אבל ראיתי שאשתי כבר במקום אחר.

באופן כללי אשתי תמיד התעסקה בנושא של ההשמנה וירידה במשקל.

בכל יום היא שוקלת את עצמה, אוכלת רק דברים בריאים, עושה ארבע פעמים בשבוע ספורט.

וכאשר היא 'חטאה' ואכלה איזה גלידה טילון של 'מגנום' אז היא מלקה את עצמה שוב ושוב: 'אוף, למה עשיתי את זה?! זה כ"כ הרבה קלוריות. אני משמינה בטירוף!

מאותו יום ראיתי שאשתי ממש החלה להתעסק בנושא המשקל, ההרזיה, והדיאטה בצורה יותר קיצונית. היא החלה לעלות על המשקל במקום פעם ביום פעמיים ביום, ולפעמים גם שלוש וארבע פעמים ביום.

בקושי הכניסה אוכל לפה ורק הייתה עסוקה כל הזמן בנושא של ההשמנה כביכול שלה. שאני באמת לא מבין על מה היא מדברת, היא שוקלת תקין לפי מדד ה-BMI.

אז למה כל הסיפור הזה של הרדיפה אחרי ירידה של עוד מספר קלוריות?! אמרתי לעצמי: 'כך זה נשים כנראה'.

אבל מה שקורה הוא שאני שם לב שאשתי ממש רזתה בתקופה האחרונה, היא נראית ממש חיוורת וחלשה וזה נראה לא טוב.

כמה שניסיתי לדבר איתה ולהגיד לה שתאכל, שאני אוהב אותה והכול בסדר עם המשקל שלה לא עזר כלום".

ישבנו יחד, שאלתי אותו הרבה שאלות, כמובן הסברתי לו שזו הייתה טעות להגיד לאשתו כך בפרט שהיא רגישה בנושא, ובסופו של דבר אמרתי לו: "תקשיב, אני חושב שהיא צריכה אבחון אצל פסיכיאטר בדחיפות".

"מה?" הוא שאל בבהלה, "פסיכיאטר! יש לי אישה נורמלית!"

"תקשיב לי", אמרתי לו, "תיקח אותה לפסיכיאטר"!

"היא לא תסכים ללכת לעולם לפסיכיאטר, היא תיפגע שאני רק אציע לה את זה", הוא ענה.

"בסדר", אמרתי לו, "תיקח אותה לרופא המשפחה שיעשה לה בדיקות דם כלליות והוא כבר יסביר לה, אתה תראה".

אותו יהודי הסביר לאשתו בעדינות שאולי כדאי שהיא תלך לרופא משפחה כי היא חלשה קצת ואשתו הסכימה. הם הלכו לרופאת המשפחה והיא שלחה אותה לבדיקות דם מקיפות. אחרי שהגיעו התשובות היא הסתכלה על אשתי ואמרה לה: "גברת, בדיקות הדם שלך לא תקינות את אוכלת תקין? כי ה-BMI שלך לא תקין".

"אני חושבת", היא אמרה לאשתי, "שכדאי שתלכי לאבחון אצל פסיכיאטר". אשתי מאוד נבהלה מזה כי בחיים שלה היא לא הייתה אצל פסיכיאטר.

הלכנו לפסיכיאטר לאחר תקופה של שכנועים רבים. האמת, שכאשר הפסיכיאטר אבחן את מה שיש לה כמעט התפרצתי בבכי לפניו.

את סובלת מאנורקסיה פסק בקשיחות. אומנם לא במצב קשה אבל את בתחילתו של תהליך. אם תתפסי את עצמך – תלכי לטיפול פסיכולוגי, תקחי כדור מסוים שאני אביא לך ותתחילי לאכול לשתות מאוזן ותטפלי בעצמך אז את תצאי מזה, ואם לא זה יכול להיגרר גם לאשפוז ואף לסכנת חיים ח"ו.

זה נפל עליו כרעם ביום בהיר. היו לו ייסורי מצפון שאולי הוא אשם במה שיש לאשתו, אבל הסברתי לו שאשתו עוד סבלה לפני זה מתסמינים של האנורקסיה ומה שאמרת זה היה קצת טריגר להגברה של המצב.

אני יכול להגיד לכם שאנורקסיה זו מחלה איומה ממש, אי אפשר לתאר איזה סבל עוברים האנשים שסובלים מזה וגם האנשים שסובבים את אותם אנשים.

למה אני מספר את הסיפור הזה.

בציבור שלא שומר תורה ומצוות הם מקדשים את הגוף לגמרי הגוף זה בית המקדש שלהם וכל החיים מסתובבים סביב לנושא של נראות הגוף – איך אני נראה, איך הגוף שלי, וכד'.

וכאשר זה הדבר היחידי שמסתובב בראש אז יש הרבה יותר סיכוי שמחלות כמו: אנורקסיה, בולימיה, יתפרצו אצלם. הבעיה היא שזה חדר גם לציבור שלנו.

נכון, זה חשוב מאוד שאדם חשוב לו מהגוף שלו ומהנראות שלו. אבל כאשר זה נהפך לאובססיה וזה הדבר הכי חשוב לי בחיים, מפה הדרך לתהום היא מאוד מהירה.

לא צריך להגיע לאנורקסיה ממש ח"ו, אני שומע סיפורים ממש דברים שלא ייאמנו על נשים ובחורות שממש עסוקות בצורה אובססיבית מסביב לנושא ההרזיה. זה כולל שקילה במשקל כל הזמן וייסורי מצפון על הנראות, הרגשה של אני לא נראה טוב. כך גם הביטחון העצמי יורד מאוד ומתחיל דיכאון חרדות ושאר מרעין בישין.

זה קורה בגלל שהחברה יוצרת את זה כלחץ חברתי, גם בגלל חוסר הבנה מה הוא בית המקדש הפרטי שלי הגוף או הנשמה, וזה מחלחל מהציבור הכללי לציבור שלנו. וגם משפטים שהורים אומרים לפעמים: את חייבת להרזות! מי ייקח אותך לחתן?! זה לא בריא לך! לחץ חברתי בעיקר סביב שידוכים.

לפעמים זה יכול לקרות מהאמא שמראה דוגמה לא טובה לילדים, שזה אומר שהיא עסוקה רק בנושא הזה והיא אומרת כל הזמן: "אל תאכלי את זה ואל תאכלי את זה, זה משמין ולא בריא".

התנהגות של בני הבית ומשפטים כמו: "את זה אני לא אוכל, אני גם ככה שמנה", זה גם יוצר התפתחות של הבעיות האלו.

חשוב לי להדגיש – זה טוב שאדם אכפת לו מהגוף שלו מהנראות שלו ומהבריאות שלו, אבל כאשר זה נהפך ללא מאוזן מתחילות בעיות.

תמיד צריך איזון בין הנשמה לגוף ולנפש, הנשמה צריכה את האוכל שלה, הגוף צריך את האוכל שלו, וגם הנפש צריכה את האוכל שלה כאשר אין איזון מתחילות בעיות.

לצערי הרב היהודי שהיה אצלי בנוגע לאשתו סיפר לי שהיא הייתה צריכה להתאשפז במחלקה להפרעות אכילה לאחר סיכון של ממש לחייה.

זה עצוב מאוד לכן בדברים האלו חשוב להיות מודע ולהיות תמיד עם יד על הדופק.

לא לטמון את הראש בחול ולומר לי זה לא יקרה, חשוב מאוד לעורר את המודעות לנושא ובפרט בקרב בנות צעירות.

אני מביא כאן מספרי "עשר דקות לפני שהולכים לרופא" מה זה בדיוק הפרעות אכילה ומה האבחון לכך.

הפרעות אכילה

הפרעת אכילה גורמת לאדם הסובל ממנה נזקים גופניים ונפשיים, ועלולה לגרום אף למוות.

הפרעות אכילה מופיעות בעיקר בקרב נשים.

הסיבה העיקרית להפרעת אכילה היא פחד להיות שמנים. הסובלים מהפרעה זו מסתכלים

על גופם כשמן מאוד, אף שהם רזים.

יש סוגים שונים של הפרעות אכילה: אנורקסיה, בולימיה, אכילה כפייתית.

אנורקסיה: הסובלים מאנורקסיה פוחדים שישמינו, ולכן עושים דיאטה קיצונית עד שהם שוקלים פחות מ-85% מהמשקל הרצוי. לכן במקרים מסוימים יכולה הפרעה זו לגרום גם למוות ח"ו.

ישנם שני מצבים באנורקסיה:

1. האדם אינו אוכל כמעט, צם ומבצע פעילות גופנית קיצונית כדי לרזות.
2. שילוב של אנורקסיה עם הפרעת בולימיה, שבה האדם אינו אוכל כמעט, צם ומבצע פעילות

גופנית קיצונית כדי לרזות, אך לפתע נכנס לבולמוס אכילה, צורך כמויות אדירות של אוכל,

ואחרי זה מקיא את האוכל ועושה פעילות גופנית קיצונית כדי להוריד את מה שהעלה.

יש 4 רמות של אנורקסיה, מהקל אל החמור. רמת החומרה נקבעת על פי מדד מסת הגוף

(BMI) – כמה האדם הוריד במשקל מתחת למדד של ה-BMI.

אנורקסיה קלה – BMI בטווח 17-17.99

אנורקסיה מתונה – BMI בטווח 16-16.99

אנורקסיה חמורה – BMI בטווח 15-15.99

אנורקסיה קיצונית – BMI פחות מ-15

על פי ה-DSM (מדריך לאבחון הפרעות נפשיות) צריכים להתקיים 4 התסמינים הבאים כדי לאבחן הפרעה זו:

1. לא מוכנים לשמור על משקל תקין בשום אופן, עד שמגיעים ל-85% פחות מהמצופה.
2. פחד עצום מעלייה במשקל ומהשמנה, אף שהם בתת משקל.
3. הפרעה בתפיסת משקל הגוף או צורת הגוף, ומצבו. הם חושבים שהם שמנים, אף

שבמציאות הם בתת משקל.

4. בקרב נשים או נערות – הפסקה בפעילות ההורמונלית.

בולימיה: בולימיה היא מצב שבו האדם מקבל התקפי בולמוס אכילה, אוכל כמויות אדירות ואחרי כן

מבצע פעולות כדי להוציא את האוכל שאכל, באמצעות הקאות, שלשולים, פעילות גופנית

מאומצת.

ישנם שני מצבי בולימיה:

1. אחרי הבולמוס האדם מבצע פעולות כגון הקאה ושלשולים כדי להוציא את האוכל שאכל.
2. מבצעים פעילות גופנית קיצונית או צום, אבל לא פעולות שגורמות שהאוכל יצא החוצה.

אבחנה על פי ה-DSM:

אבחנת בולימיה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

התקפי אכילה חוזרים:

1. צריכת כמות מזון ענקית מזו שהיו צורכים אנשים אחרים באותו משך זמן ובאותן נסיבות.
2. חוסר שליטה בזמן ההתקף על מה שאוכלים וכמה אוכלים.
3. התנהגות מפצה, חוזרת ונשנית, כדי להוריד במשקל: צום, הקאות יזומות, פעילות גופנית

קיצונית, שימוש בחומרים משלשלים ועוד.

4. התקפי האכילה צריכים להתקיים במשך שלושה חודשים לפחות, ולפחות פעמיים בשבוע.
5. ההערכה העצמית תלויה באופן מוגזם במשקל ובצורת הגוף.
6. התסמינים אינם מגיעים במהלך אפיזודה אנורקטית.

בשורות טובות ורפואה קרובה לבוא.

לתגובות: machon.rot@gmail.com