גניבת דעת במכירה פומבית • שונה הלכות

האם מר אביאל, סוחר העתיקות המפורסם, צריך לשלם לנועם הגביר על שגרם לעליית מחירו של מכתב יקר ערך שהלה חפץ לקנות במכירה פומבית? ואם כן – כמה יצטרך לשלם?

נועם, גביר גדול ומוכר התורם למספר מוסדות חשובים, היה חובב של עתיקות. הלה היה אוסף מכתבי רבנים ישנים, מטבעות עתיקים ושלל חפצי נוי כאלה ואחרים, בעלי ערך גבוה במיוחד.

מידי פעם בפעם נהג הוא להשתתף במכירות פומביות בתי מכירות שונים ברחבי העולם, כאשר היה ידוע כי הוא ישיג את מבוקשו בכל מחיר, וברגע שרצה משהו – איש כמעט לא התחרה מולו, ביודעו שבסופו של דבר הוא זה שיקנה את זה.

אמרנו כמעט, כי מעשה שהיה כך היה:

פעם פנה הגביר לאביאל, סוחר עתיקות מפורסם, בקשר למכתב מסוים, על מנת לברר על אמינותו, שאין זה זיוף וכדומה. הלה נתן את תשובתו באשר למכתב הנ"ל כי הוא אכן עתיק והסחורה אמינה, מה שלאחר כך התגלה כלא נכון. בשל כך התפוצצו היחסים בין השניים, ודבר זה גרם לאביאל פרסום שלילי בעיני כמה מלקוחותיו.

חיפש אביאל הזדמנות להתנקם בנועם הגביר, והנה יום אחד זה קרה, כשבאולם בית מכירות מפורסם, ראה לפתע אביאל את הגביר, כשהוא מתכונן לקנות את המכתב העתיק שהוצג למכירה בבית המכירות, מכתב שהומצא להם ע"י אביאל עצמו מבעלי המכתב.

אביאל הסוחר הבין כי אין בכוחו לשלם כסף כמו הגביר על מנת לקנות את המכתב לעצמו (שהרי לא היה אלא סוחר), וידע שבאיזה שהוא שלב המחיר ייעצר לטובת הגביר, אולם החליט כי הוא יקפיץ את המחיר עד למחיר גבוה במיוחד, ובכך יסב נזק כלכלי עצום לגביר.

הגביר, שהיה במכירה, לא הצליח להבין מי הוא זה שמקפיץ את המחיר כל כך הרבה פעמים. לקח לו זמן להבין שכנראה מישהו עושה לו בכוונה, אך ממקום מושבו לא ראה במי מדובר.

לבסוף הצליח הגביר לקנות את המכתב, אך לפתע גילה שמי שהרים לו את המחיר לסכום אסטרונומי שכזה – היה לא אחר מאביאל, סוחר העתיקות עמו היה מסוכסך, שבעצמו המציא את המכתב הזה למכירה לבית העתיקות.

מהומה פרצה באולם, כאשר הגביר דורש לחזור למחיר האחרון אותו הציב טרם החל אביאל להקפיץ את המחיר סתם, תוך שהוא מוכיח לאנשי בית המכירות כי קנוניה נעשתה כאן.

אלא שאנשי בית המכירות לא היו מוכנים לוותר על הסכום העצום אותו השיגו מהמכירה, מה גם שאביאל טען שהוא אכן התכוון ברצינות לקנות את המכתב לעצמו, וזאת אע"פ שמי שהכיר את אביאל ידע שאין לו את הסכום העצום הזה כדי לשלם על המכתב.

משלא נותרה ברירה – תבע הגביר את בית המכירות ואת אביאל הסוחר בדין תורה, על מנת לקבל את הסכום הנ"ל בחזרה או לבטל את המכירה ולעורכה שוב שלא בנוכחות אביאל הסוחר.

ונשאלת השאלה האם אכן צודק הגביר בטענתו, וכל שיוכח שאכן כל זה הייתה קנוניה של אביאל ובית המכירות – יצטרך אביאל לשלם לגביר את יתרת הכסף ש'העלה לו' במכירה, או לבטל את המכירה מעיקרה?

תשובה בקצרה: מאחר שנגמרה המכירה, אין הגביר יכול לחזור בו, ואע"פ שעשה אביאל מעשה רמאות – אי אפשר לחייבו בדיני אדם על כך, ומכיוון שדעות שונות בזה – יעשו פשרה בבית דין.

תשובה בהרחבה: ראשית יש להקדים שאין להונות אדם מישראל, בין בשתיקה ובין בדיבור, והפליגו חכמים באיסור זה עד כדי כך שישנם כמה וכמה דברים האסורים משום אונאת דברים שרובם ככולם אינם מודעים לכך.

לדוגמא: אין לעיין בספר בחנות ספרים כשנכנס לחנות שלא על מנת לקנות את הספר, וכן גם לא לשאול על המחיר בסתם (כשאינו מתכוון לקנות), אלא אם כן אומר במפורש לבעל החנות שאין הוא קונה אלא רק בודק מחירים/תוכן וכדומה (ויש עוד אופנים שמותר בזה ואכמ"ל).

גדר אונאת דברים הוא הטעיה של הלקוח/הקונה בכל צורה שהיא בקשר לטיב החפץ, למצבו האמיתי, הסתרת נזקים קודמים וכו'.

והנה במקרה שלנו יוצא דבר מוזר: המוכר – אביאל הסוחר (שדאג להמציא מכתב זה למכירה) משתתף באופן פעיל במכירה, שלא על מנת לקנות את החפץ, אלא רק כדי להזיק לגביר, שיצטרך לשלם יותר על המכתב העתיק, כאשר ברור לכל שגם הוא גוזר קופון ממכירה זו (מלבד בית המכירות ובעלי המכתב).

לכאורה במבט ראשון נראה זה כמו נזק ישיר עבור הגביר, משום שישנה כאן גניבת דעת באשר למחיר המכירה, שבכך שמעלה את המחיר נראה כאילו יש הרבה קופצים על המכתב העתיק, מה שאינו נכון בפועל, וגרם וגביר להוציא כסף סתם.

אמנם למרות הנ"ל, נראה כי לא ניתן לחייב את אביאל לשלם על תוספת הכסף שגרם לגביר לשלם לבית המכירות, כמו שבית המכירות אינו צריך לבטל את המכירה, וזאת משום שבסופו של דבר לא הייתה כאן אונאת דברים באשר לטיב החפץ או למצבו, שהרי החפץ היה מונח למכירה כמות שהוא, ואין כאן הטעיה של הלקוח באשר לחפץ עצמו, אלא רק הרמת המחיר באופן חסר פרופורציה.

כמו כן יש לזכור כי בסופו של דבר הגביר ורק הגביר הוא זה שהחליט על סכום המכירה, אף לאחר ששמע בעצמו כיצד המחיר עולה והתעקש לקנות את המוצר.

אכן לו היה המכתב פגום או מזויף – הרי כאן 'מקח טעות', אך כל שאינו כן – אינו אלא גניבת דעת בלבד, שאמנם אסורה מן הדין, אך לא ניתן לחייב עליה בתשלום את אחד המעורבים בדבר.

אמנם יש החולקים בדבר זה ומחייבים את אביאל על ההתערבות שלא כדין במכירה, וכאילו הונה את הגביר ממש, ועל כן ראוי שיעשו פשרה בבית דין.

מקורות: שו"ע חו"מ רכ"ח ס"ד (ועיין בספר משפט כהלכה ח"ב עמ' לד, ובעמק המשפט עמ' קצז – לגבי ספרים) וס"ט, ובנו"כ שם, דברי מלכיאל ח"ג סי' נ"ד, שולחנו של אברהם סי' רכ"ז סי"ב (לפטור), מהריק"ש סי' קפ"ג (לחיוב) וראה עוד בעמק המשפט עמ' רד.

אין