"מחכה לצלם את הרבי מלך המשיח בכניסה לבית המקדש"

באדיבות מגזין בית משיח

770 איסטערן פארקוויי, שעות אחר–הצהריים של יום חורפי קצר. המוני חסידים גודשים את הזאל הגדול של 770 לקראת תפילת מנחה עם הרבי. השעה 3:15 מתקרבת, דמותו של הרבי נראית בצדו המערבי של בית הכנסת, ומיד נפתח השביל האנושי עד לבימת התפילה של הרבי, נסגר אחריו כריצ'רץ' מהיר במיוחד. ליד כותל המזרח עומד הצלם אלי יונה ומכוון את מצלמתו, משתדל לתעד כל תנועת קודש של הרבי.

התפילה החלה. בשקט היחסי השורר באולם הגדול, נשמעים 'קליקים' מהירים ממצלמתו המקצועית של אלי יונה. הוא מרוכז כולו בעבודתו, כשלפתע חש כי מישהו נוגע בזרועו. לחסיד שעמד לצידו היה נראה שהצילומים החוזרים ונשנים, עם ה'פלאשים' של המצלמה מטרידים את הרבי בתפילתו, והוא פנה לאלי בלחש וביקשו להפסיק לצלם.

אלי נבוך. מצד אחד מאוד רצה להשיג תמונה טובה של הרבי, ומצד שני אולי החסיד האלמוני צודק? שבריר של שניה חלף, ופתאום הסתובב הרבי ממקום עומדו ליד הסטנדר, היטיב את עניבתו והנהן במבט מעודד לעבר אלי יונה בחוזקה… מיותר לציין שאותו חסיד הבין היטב את הרמז, ואלי יונה שמח ששוב קיבל את אישורו של הרבי לצלמו.

'תמונה' של דור השביעי

כל מי ששהה ב–770 בסוף שנות המ"מים ותחילת שנות הנו"נים, לא יכול היה לפספס את אלי יונה ומצלמתו הנצחית התולה תמיד על כתפיו, נכונה בכל רגע לתעד את הרבי. באותן שנים, כאשר הרבי זיכה את קהל החסידים בשעות רבות במחיצתו, אם בחלוקת הדולרים השבועית, ואם בתפילות היום–יומיות עם הקהל, כמו גם חלוקת קונטרסים ומעמדים נוספים – זכה אלי יונה לעמוד בקרבת הרבי, ולתעד רבבות רגעים מרוממים.

חסידים רבים ברחבי תבל שומרים מכל משמר על התמונות שרכשו מאלי יונה, שתיעד ביד אמן את אותם רגעים מרגשים כאשר עברו לפני הרבי כבני מרון. עדשת מצלמתו של אלי קלטה את המבט המלטף של הרבי, את העיניים האוהבות, ורגשות ההתקשרות העזים שבין רבי לחסיד. כבקרת רועה עדרו.

לקראת ג' תמוז, כאשר בלב כולנו גוברת הציפייה להתגלותו השלימה של הרבי מלך המשיח, ששוב נראה את הרבי בעיני בשר, מלך ביופיו – שוחחנו עם אלי יונה על סיפור התקרבותו לחב"ד, ובעיקר: על התמונות והרגעים הייחודיים שתפס בעין העדשה, ושהפכו לחלק בלתי נפרד מתמונות הדור השביעי.

כשאלי מדבר על אותם רגעים מיוחדים ליד הרבי, קולו נשנק מהתרגשות. "כמו כולם, אני בוודאי מאמין שהרבי חי איתנו ומכוון אותנו. אבל כאחד שזכה לראות ולתעד את הרבי במשך כשבע שנים, הפתגם "רצוננו לראות את מלכנו" מקבל אצלי משמעות מיוחדת. אין לך מושג איך אני ממתין בכל יום לרגע בו תהיה ההתגלות השלימה של הרבי, ואזכה לשוב ולצלם את הרבי. מלך ביופיו תחזינה עיננו".

מבגדד לארץ ישראל

למרות שאלי נחשב לחלק אינטגרלי בנוף החב"די – הוא לא צמח בערוגות החסידים. מסלול חייו החל לפני כשבעים וחמש שנה בעיר בגדד. באותם ימים אביו ע"ה הדפיס חומר תעמולתי נגד השלטונות, כולל מאמרים שקראו ליהודים לעלות לארץ ישראל. השלטונות עשו כל מאמץ לתופסו, ואף עינו למוות את דודו הי"ד שלא הסכים למסור מידע שיסגיר את אביו. בדרך נס הצליח אביו להימלט מעיראק והגיע עם כל משפחתו לארץ ישראל.

בארץ ישראל התיישבה המשפחה במעברות המושבה פרדס חנה, וכאשר אלי היה בגיל שלוש עברה המשפחה לדור בבית קבע ראוי לשמו בעיר נס ציונה. כמו רבים מהעולים החדשים, גם הם הופנו על ידי הפקידים לבתי ספר חילוניים, שם השכיחו מאלי הצעיר את המסורת היהודית שהייתה חדורה בבית הוריו.

בשנים הבאות עברו חייו תהפוכות. תקופה מסויימת התחזק ונסע ללמוד בישיבה של 'אגודת ישראל' בטבריה ובישיבה בתל–אביב, אולם כעבור זמן קצר נטש את הכל ועבר לחיי חברה תל–אביביים חסרי משמעות רוחנית. בהגיעו לגיל גיוס, התגייס לשורות הצנחנים ושימש כצלף היחידה. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות בסיני, שם איבד רבים מחבריו. לאחר המלחמה, כאשר מפקדי הצבא ביקשו להרים את המוראל של החיילים, הם ארגנו ערבי בידור עם להקות ואמנים. במהלך אירועים אלו יצר קשר עם אמנים ידועים כמו יהורם גאון ואורי זוהר, ולאחר שהשתחרר מהצבא נכנס לתחום תעשיית הסרטים והבידור.

חייו היו יכולים להמשך כך, אילולי פרצה מלחמת יום הכיפורים. באווירה הקשה ששררה בארץ ישראל לאחר המלחמה, ענף הבידור היה בשפל, וגם מצב הרוח הלאומי ירד פלאות. צעירים רבים ירדו אז מהארץ, וביניהם גם אלי, שהחליט לעבור לגור בהולנד.

בהולנד למד את אומנות הצילום והשקיע בה את רוב מרצו וזמנו, ובמקביל פתח סוכנות נסיעות. הרוגע והשלווה האירופאיים שאבו אותו אליהם כבמטה קסמים, ושם הקים את ביתו. באותם ימים טרופים התרחק מאוד משמירת התורה והמצוות, וחוץ מעשיית קידוש בשבת נטש כמעט לחלוטין את דרך ישראל סבא.

לילה אחד ניעור מחלום מרעיד. בחלומו ראה את סבתו המנוחה מצוה עליו להניח תפילין ולהתפלל. "לא הבנתי את משמעות החלום, אבל התחלתי להניח תפילין ולהתפלל", הוא אומר. מאותו יום זז משהו בלבו. הוא החל לחשוב על חינוך הילדים, והעובדה שילדיו לא קיבלו חינוך יהודי טפחה פתאום על פניו. בנוסף על כך החל להרגיש מועקה רוחנית וחוסר רוגע. נפשו כמהה למשהו, והוא לא ידע לְמָה. ההשגחה העליונה הובילה אותו לנסוע לניו–יורק, בנסיון להרגע קצת מהלחץ היומיומי.

המפגש הראשון עם הרבי

בהגיעו לניו–יורק נזכר שלפני עשר שנים כאשר היה בניו–יורק לצורך עסקים, הציעו לו שני חב"דניקים שפגשו אותו בטיסה שיתלווה אליהם לרבי. אז, לפני עשר שנים, הוא התפתה לעצת חבריו ולא ניצל את ההזדמנות (כשאלי מספר זאת הוא אומר בעצב "הפסדתי עשר שנים עם הרבי").

כעת, כשהוא מחפש מזור לנפשו, נזכר בחב"דניקים ובסיפורים ששמע על הרבי, והחליט לנסוע ל–770 ולנסות לפגוש את הרבי. דבר אחד רצה לבקש: בהולנד הייתה לו ווילה גדולה ומשכורת נאה, אך הוא ראה בעיניים כלות כיצד ילדיו גדלים ללא חינוך יהודי מינימלי, והדבר החל להציק לו. לא היה לו מושג מה עליו לעשות. בדעתו היה לבקש מהרבי ברכה שתביא לשינוי במצב.

הוא 'נחת' בקראון הייטס בערב שבת, ונכנס היישר ל–770. הוא הוקסם מהאווירה במקום, והתפעם מהחיבה הגלויה בה קיבלו אותו החסידים, למרות שלא הכירו אותו מעולם. בליל שבת, כאשר ראה את הרבי נכנס לבית המדרש, התרגש מהמראה המלכותי של הרבי.

במוצאי שבת, כאשר הנשמה היתירה עוזבת ומותירה את הגוף החומרי, גם תחושת התרוממות הרוח נעלמה לה, ואלי ביקש להמשיך בדרכו. למזלו, הבחורים שאירחו אותו לא אפשרו לו לחמוק מידיהם ודחקו בו להשאר לפחות לחלוקת הדולרים, כדי שיוכל לממש את שאיפתו לדבר עם הרבי. הם גם הסבירו לו על הזכות הגדולה להחזיק ביד דולר לברכה מהרבי.

למחרת, כאשר הגיע לתור הארוך לחלוקת הדולר, חשכו עיניו. הוא מצא עצמו עומד בשרשרת אנושית שמשתרכת לאורך הרחוב. שלוש שעות עמד שם בתור, כשהוא חושב לעצמו על ה'דיל' הלא–מוצלח שעשה כאשר הסכים לעמוד שלוש שעות בעבור דולר אחד…

הוא חשב כבר לנטוש, כאשר הבחור שעמד לצידו סיפר לו כי היהודי המכובד העומד מאחריו ושקוע בספר, הוא הרב יהודה קלמן מארלאוו, רבה של שכונת קראון הייטס. אלי עשה קל וחומר בעצמו, שאם יהודי כזה מכובד יכול לחכות שלוש שעות, בוודאי שעליו לחכות.

אלא ששום דבר לא הכין אותו להלם שיקבל כאשר יראה את הרבי. הוא לא הספיק לפצות את פיו ולומר מילה אחת. הרבי הושיט לו דולר לברכה, והתור שהתקדם במהירות פשוט 'זרק' אותו קדימה… לרגע קט הוא נפגע. אחרי כל כך הרבה שעות שהוא עומד בתור, לא הייתה לו את הזכות לדבר עם הרבי אפילו מילה אחת… אלא שאז הוא שומע שקוראים לו לחזור. הרבי סימן לו לחזור אליו, נתן לו כמה דולרים נוספים לברכה, ובירך אותו בכמה נושאים שהעיקו על לבו. מרוב ההתרגשות שאחזה בו, אלי יונה מתקשה לשחזר ולזכור את הדברים, אבל דבר אחד הוא לא יכול לשכוח: התחושה שבשפתו הלבבית ועיניו החודרות העביר לו הרבי אנרגיה וכוח להתגבר על האתגרים שניצבו בפניו.

כאשר סיים את ביקורו בניו–יורק וחזר להולנד, הוא הרגיש תשוקה לחזור שוב אל הרבי. הפעם הגיע עם בנו הגדול. כאשר עברו לפני הרבי בחלוקת הדולרים, הראה הילד לרבי את אלבום התמונות האישי שלו. הרבי חייך חיוך רחב ואיחל לאלי: 'הרבה נחת מהילד'. ברגע של כנות מספר אלי, שמאותו ילד הוא רווה הכי הרבה נחת.

הביקור הזה העצים אצל אלי יונה את התשוקה להיות קרוב יותר אל הרבי, והוא החליט להעתיק את מקום מגוריו לקראון הייטס, שם החל לעסוק בתחומים שונים של נדל"ן ובמקביל המשיך לעבוד בשדה הצילום.

רגע אישי עם הרבי

באותה תקופה הסתובבו בבית חיינו כמה צלמים, כשהבולטים שבהם היו יוסי מלמד ושמעון רומנו, וכמובן לוי יצחק פריידין. אלי, שעסק שנים רבות באמנות הצילום, ביקש לזכות אף הוא ולהנציח את הרגעים הקדושים עם הרבי. כאשר התחיל לצלם, אנשי הוועד המסדר לא אהבו את הנוכחות הנוספת ליד הרבי, וביקשו שיעזוב את המקום. אלא שאז פנה הרבי לעברו, כשהוא מחווה בידו בתנועת צילום… כמובן שמאז והלאה הותר לו לצלם ללא הגבלה.

מבין אלפי התמונות שזכה לצלם, יש תמונה אחת הכי קרובה ללבו. בשונה מכל התמונות בהן רואים את הרבי פונה לאלפי החסידים שעוברים לפניו – בתמונה הזאת, הרבי פונה לאלי בעצמו. התמונה צולמה תוך כדי שהרבי מדבר איתו…

על הרגע בו צולמה התמונה המיוחדת הזאת, מספר אלי:

באחת מחלוקת הדולרים, לאחר שעות שעמדתי וצילמתי חסיד אחרי חסיד, משתדל לתפוס גם את פניו של החסיד העובר כעבד לפני רבו, וגם את פניו המאירות של הרבי – התמלאתי תשוקה לעבור בעצמי ולקבל את ברכתו של הרבי. המתנתי לאתנחתא בין התורים, ניגשתי אל הרבי והושטתי את ידי לקבל את הדולר.

הרבי הביט בי במבט של חיבה ואהבה אין–סופית, ומבטו השופע רוגע חדר לעמקי נשמתי. עין בעין עם הרבי.

אינני יודע איך העזתי, אבל הרגשתי כאילו הרבי עצמו פוקד על המצלמה לפעול ולתעד את הרגע המיוחל. כך צילמתי את התמונה המיוחדת הזאת, פנים אל פנים…

למרות שזו התמונה הכי 'אישית' שלי עם הרבי, חשבתי שלא נכון לשמור אותה לעצמי, ופרסמתי אותה בין קהל החסידים. רבים שרכשו אותה אמרו לי שבכל פעם שהם מסתכלים על התמונה הם מרגישים מחדש את החיבור עם הרבי, ואת האהבה הגדולה של הרבי לכל יהודי.

"הנה אנכי והילדים"

במהלך השנים התעניין הרבי בילדיו של אלי, ועורר אותו להעניק להם חינוך יהודי על טהרת הקודש. הילדים עצמם, שלא גדלו באווירה החב"דית של יראה מהרבי, ניגשו אל הרבי באופן טבעי, והרבי החזיר להם באותה מטבע… מה שלפעמים הותיר את החסידים מסביב מופתעים…

מספר אלי: "באחת השבתות, לאחר תפילת מוסף, כאשר הרבי ירד מבימת התפילה, ניגש אליו בני הבכור, ובספונטניות לחץ את ידו של הרבי ל'שבת שלום' והרבי החזיר לו 'שבת שלום' בפנים קורנות…

"ברגע הראשון הייתי בהלם. למרות שלא ידעתי על מנהג החסידים שלא להושיט יד לרבי – יראת הכבוד הבסיסית הייתה מובנת גם לי… אבל לאחר שראיתי כיצד זה משמח את הרבי, החלטתי לעמוד בכל שבת ליד הבמה, כדי שבני יוכל להושיט ידו אל הרבי לברכת 'שבת שלום'. כך חלפו כמה שבתות. אפיזודה מעניינת זכורה לי מאחת השבתות, כאשר תוך כדי שבני לוחץ את ידו של הרבי, הוא שאל אם הרבי אהב את התמונות שהראה לו בחלוקת הדולרים… הרבי חייך חיוך חם ואבהי והמשיך ללחוץ את ידו בחמימות.

"כעבור כמה שבתות, אחד המזכירים שלא אהב את העניין הזה שלוחצים את ידו של הרבי, ביקש מאיתנו בעדינות להפסיק עם זה. כמובן כיבדתי את הבקשה, ונעמדתי עם בני קצת במרחק, בתוך הקהל. לאחר תפילת מוסף הרבי ירד מהבמה ונראה היה כי הוא ממתין למישהו. בני לא ניגש, כפי שהתבקש, אך הרבי תר אחריו בין האנשים וניגש ולחץ את ידו…"

רגעים מיוחדים

ביקשתי מאלי לחלוק איתנו כמה רגעים מרגשים. אחד מהם אירוע בחלוקת הדולרים בכ"ו אדר א' תשנ"ב:

"לקראת סיום החלוקה, כאשר ניגשתי אל הרבי לקבל דולר לברכה, הרבי החל לדבר איתי בשפה ההולנדית… הרבי שאל אותי אודות הילדים ועוד כמה עניינים אישיים, ובאותם רגעים הרגשתי כאילו אני בנו יחידו. המזכירים, שלא הבינו את דבריו של הרבי, התעניינו אצלי אחר–כך באיזה שפה דיבר איתי הרבי…"

אלי לא משתף בתוכן דבריו של הרבי, אולם הוא מדגיש כי כאחד שחזר בתשובה היו לו עליות וירידות, והדברים של הרבי עזרו לו להתמודד עם הקשיים.

רגע אחר שזכור לאלי, כאשר בנו גילי הגיש לרבי אלבום תמונות מקברי צדיקים בארץ ישראל. בין התמונות הייתה גם תמונת מצבתו של ר' ישראל ארי' לייב, אחיו של הרבי, הטמון בצפת. הרבי התרגש לראות התמונה, ואמר "אתה עושה לי נחת מרובה".

אגב, באותה תקופה המצבה הייתה סדוקה, וכאשר אלי פרסם את התמונה, היא עוררה כמה מאנ"ש לעשות מעשה ולתקן את המצבה. סיפור דומה אירע עם מצבתה של הרבנית מנוחה רחל בחברון, שחוללה על ידי הערבים, ולאחר שאלי פרסם את התמונה המזעזעת, שופצה המצבה. כאשר אלי שמע על השיפוצים שעשו בעקבות פרסום תמונותיו, הוא התרגש על שזכה ליטול חלק במעשה חשוב זה.

כאשר אלי הגיע לבית חיינו, הרבי הפסיק לקבל אנשים ליחידות, אבל יחידות אחת ומיוחדת זכה אלי לצלם, והיא היחידות של הרב מרדכי אליהו בחודש חשון תשנ"ב.

"היחידות לא נערכה בחדרו של הרבי, אלא בחדר מיוחד בבניין הספרייה. הייתה לי הזכות להכנס לאותה יחידות ולתעד את השיחה בין הרבי לראשון לציון. בתחילה התמקדתי באומנות הצילום, אך תוך כדי הקשבתי למהלך השיחה, והתרגשתי מאוד לשמוע את הרבי מדבר על כך שהגאולה ממש בפתח, ורק צריכים לפתוח את הדלת ולהכניס את הגאולה.

"ברגע שהרבי אמר לרב אליהו, שבקרוב ממש תהיה הגאולה, והרבי יבוא לבקר אותו בהיכל קודשו בארץ ישראל – שערותיי סמרו. עד היום אני זוכר את תגובתו הנלהבת של הרב אליהו, שקרא בהתרגשות "ברוך הבא!"…

כשמדברים על הגאולה והתגלות המשיח, אלי לא יכול שלא להזכר בעשרות מעמדי הקודש בהם צילם את הרבי בעודו מעודד את שירת 'יחי אדוננו': "באוויר של 770 הייתה תחושה של רגעים היסטוריים. בכל פעם שהרבי יצא למרפסת ועודד את החסידים בשירת 'יחי אדוננו', זה היה נראה שאלו הרגעים האחרונות של הגלות, ועוד רגע הרבי מתרומם מכסאו, ומוליך את כולנו לארץ ישראל בגאולה השלימה", הוא נזכר בהתרגשות.

וגם בזמנים הללו, כאשר הרבי יושב על המרפסת, כביכול מרוחק קצת מהחסידים, זכה אלי יונה למבטי קרבה, שהיו מוחשיים גם לעיני אנשים אחרים. כך למשל, ביומנו של תמים המתאר את שהתרחש ב–770 ביום שני ה' כסלו תשנ"ג, הוא כותב:

"כ"ק אד"ש מה"מ התרומם מספר פעמים לראות את אלו שעמדו למטה, וכשפנה והסתכל לימינו, הביט משך זמן ארוך לעבר הצלם אלי יונה (שזכה להרבה קירובים מהרבי, עוד קודם ז"ך אד"ר). הנ"ל עמד וצילם מחוץ ל–770, בחלונות הגדולים הפונים לכולל, וכשכ"ק אד"ש מה"מ הביט בו והמשיך להביט, הוריד את המצלמה והחל למחוא כף. כ"ק אד"ש מה"מ הניד בראשו הק' ופנה והסתכל על הקהל. כעבור משך זמן והצלם ממשיך בצילומו, מסתובב שוב כ"ק אד"ש מה"מ ומביט עליו באופן של "בוחן כליות ולב", ושוב מוריד הוא את מצלמתו ומוחא כף, וכך נמשך הדבר עוד הפעם כשביני לביני ממשיך כ"ק אד"ש מה"מ לעודד בתנועות ראשו את השירה".

סיפורה של תמונה

מטבעם של דברים, אלי יונה היה עד להתרחשויות מעניינות שאירעו במהלך חלוקת הדולרים. אחת מהן הונצחה במצלמתו, ואלי משתף אותנו בסיפור שמאחורי התמונה:

בערב יום כיפור תשנ"ב, רצתי לכיוון המקווה בכדי להנציח את הרבי בעדשתי. כאשר הרבי יצא ממכוניתו, הוא ניגש אליי מיד והביא לי מטבעות לצדקה, אחר–כך ניגש לנשים שעמדו שם וחילק גם להן. כאשר הרבי יצא מהמקווה, ניגש אלי שוב והעניק לי את ברכתו הקדושה, ואחר–כך נעמד הרבי ליד מכוניתו ונופף בידו.

היה נראה שהרבי ממתין למישהו. באותו רגע חשבתי לעצמי, כמה מדהימה התמסרותו של הרבי לאנשי הדור, שגם בערב יום הכיפורים כאשר כל דקה יקרה מפז, הרבי ממתין כדי לברך עוד מישהו.

כשהרבי המשיך לנופף בידו, הבחנתי בשני שוטרים שחצו את הכביש. ניגשתי אליהם ואמרתי להם שהרבי קורא להם. הללו ניגשו אל הרבי ובחיוך רחב הוא הביא להם מטבעות לצדקה, כשאני מצלם ומנציח את המעמד.
לאחר שהרבי נסע, ביקשתי מהם את כתובתם בכדי שאוכל לשלוח להם את התמונה. כאשר שאלו אם יכלו לקבל את התמונות כבר למחרת היום – השבתי להם בשלילה, והסברתי שאצלנו היהודים מחר יהיה 'יום כיפור' שזהו היום הכי קדוש בשנה. הם הסתכלו אחד על השני ואמרו לי: אתה יודע משהו, גם אנחנו יהודים…

כעת הבנתי מדוע הרבי המתין להם, ושמחתי על הזכות שהייתה לי להזכיר להם את יהדותם.

מאוחר יותר סיפרה לי אישה שהייתה נוכחת באותו מעמד, את המשך הסיפור. לדבריה, ימים מספר אחר–כך, אחד מאותם שוטרים נקלע למארב ירי בעת מרדף אחר סוחרי סמים בברונקס, ואחד הכדורים שנורו על ידי הפושעים חדר לגופו ונעצר סמוך מאוד ללבו. חלפו ימים, הוא התאושש מהפגיעה ובדרך ניסית חזר לתפקד כרגיל.‎

המאבק על הבית

לפני כעשרים שנה חזר אלי יונה לגור בארץ ישראל, בנחלת הוריו בנס–ציונה, על תקן 'דייר ממשיך'. יחד עם ילדיו הקים בחצר חווה קטנה, עם בעלי חיים טהורים, שבזמנו היוותה מוקד משיכה לכמה ממשפחות אנ"ש.

למרבה הצער, בשנים האחרונות אלי נאלץ להתמודד מול חברת 'עמידר' ורשות מקרקעי ישראל שמבקשים להפקיע את זכותו על דירת–הוריו. לדברי 'פורום הדיור הציבורי' מדובר בתופעה, ובעקבות המצב המשפטי המורכב הדיירים לא הורשו לבצע שום תיקון בדירות.

לאחרונה, לאחר שבע שנות מאבק זכה אלי בפסק דין סופי, אלא שהדירה הישנה, כמעט בת שבעים שנה, מתחילה להתפורר, ומצבו הכלכלי בעת הזאת לא מאפשר לו לשפץ את דירתו.

לצד הציפייה לגאולה הכללית, אלי יונה יושב ומצפה גם לגאולתו הפרטית… ממתין למישהו שירים את הכפפה ויסייע לו במאבק על הבית.

ליצירת קשר עם אלי יונה: Giliboazy12@gmail.com