בג' תמוז יש אמירה משמעותית • דעה

הרב יצחק ערד, ראש ישיבת תות"ל דעת

בהתבוננות ביחסו של הרבי מלך המשיח אלינו, החסידים, אפשר לראות בשינויים גדולים שחלו במעבר מתקופה לתקופה.

בראשית שנות הנשיאות ההרגל היה לפנות לרבי בכל שאלה ובעיה, הן שאלות הנוגעות לחיי היום–יום של הפרט הן שאלות כלליות של הנהגה וצו השעה. החסידים התרגלו לקבל תשובות ברורות לכל שאלה.

ככל שנקפו השנים, נראה היה שההדגשה והדרישה היא יותר על עבודתנו "מלמטה למעלה". ה'יחידות הפרטית' הפכה ל'יחידות כללית'. ביטויים כגון "כעצת ידידים מבינים" ודומיהם הפכו לשכיחים יותר. השיחה הידועה של כ"ח ניסן תשנ"א: "אני את שלי עשיתי . . הנני מוסר העניין אליכם…", העצימה ענין זה יותר. מובן שהדבר קיבל משנה תוקף לאחר כ"ז באדר ולאחר ג' תמוז (אף שבוודאי גם היום הרבי מורה דרך ועונה תשובות באופנים שונים ומפליאים, וכנראה במוחש ב"אגרות קודש" ועוד).

בהתבוננות שטחית נראה שבאופן זה טמון חיסרון, לפחות מבחינתנו, המקבלים, שאיננו זוכים תמיד למענה ברור וישיר. אולם כיוון שברור לנו כי אנו מתקדמים אל הגאולה, נדרשת מאיתנו התבוננות מעמיקה מתוכה נוכל ללמוד הוראה והדרכה 'בדרך אפשר' מעניין זה.

לדעת לסמוך

ננסה להסביר זאת בעזרת דוגמה משדה החינוך:

כשהילד רך בשנים, יכולת ההבנה שלו מועטת ובתקופה זו הסברים ושכנועים הם חסרי תועלת; צריך לתת לו הנחיות ברורות ולומר אותן בתקיפות. ככל שיגדל הילד, יכולת ההבנה שלו תתפתח, ואז יהיה די בדיבורים בלבד, עד שגם רמז קל יספיק. כאשר יגיע לגדלות הוא כבר יהיה מסוגל להבין את הדברים בשלמותם בכוחות עצמו.

מובן שקל ונוח יותר לקבל הנחיות ברורות ומדויקות אז הסיכוי לטעות הוא קטן, אבל פירוש הדבר שהמתחנך נמצא כל הזמן במצב של 'קטנות' ואיננו מצליח לגדול באמת.

זהו כלל גדול בחינוך: ככל שההורה או המורה ישכיל לטעת בילד את התחושה שהוא סומך עליו ומאמין בו, הילד יתייחס אל עצמו בגדלות פנימית ויוכל להתקדם הלאה.

אתם מסוגלים

על זה הדרך אפשר לומר בקשר להנהגה בזמן הזה.

פעמים רבות הדגיש הרבי שכל דבר שקורה אצל נשיא הדור, נעשה בהסכמתו המלאה. ברור הדבר שהמאורע והניסיון של ג' תמוז נעשה בהסכמתו של הרבי.

אולי אפשר לומר כי בכך מראה לנו הרבי בצורה הברורה ביותר, כי עלינו, הדור השביעי, הוא סומך בצורה השלמה ביותר; הוא בוטח שנעביר ונפיץ את המסר של בשורת הגאולה. כביכול אומר לנו הרבי: 'אתם מסוגלים לבצע את השליחות, אני מאמין בכם, אינכם זקוקים שאני אכתיב לכם שוב ושוב'.

הרבי יכול 'לכפות' עלינו בהוראות מפורשות מה לעשות בכל צעד ושעל, אבל זה אומר שהוא אינו סומך עלינו כיוון שאנחנו במצב של 'קטנות' הזקוקים להדרכה פרטנית במקרה הטוב, ובמקרה הטוב פחות – לגערה וליד קשה.

ככל שחלפו השנים בנשיאותו של הרבי, ההוראות הישירות כיצד לפעול – הלכו ופחתו. יש בכך עדות שהרבי סומך עלינו ועל כך שגדלנו מספיק כדי להבין לבד מה עלינו לעשות.

רבים ניסו להספיד את עדת החסידים לאחר ג' בתמוז. הם היו בטוחים שיהיה שבר גדול, וחס ושלום התפרקות של כל החבילה, היל"ת, אך השנים הוכיחו שקרה בדיוק ההפך: הפצת המעיינות, השליחות של הרבי והטמעת בשורת הגאולה בכל העולם כולו – הגיעו לשיאים חדשים. ההתקשרות אל הרבי התעצמה. אמנם אנחנו לא סמכנו על עצמנו, חששנו מעצמנו, אבל הרבי סומך עלינו.

בעמדנו בימים שלפני ג' תמוז, יש להתבונן שההעלם וההסתר, אף שהוא רק בחיצוניות, מהווה אמירה ברורה לכל אחד מאתנו לקבל אחריות אישית לתפקידו ולשליחותו בעולם; על כולנו להתנהג באופן המבטא 'גדלות' ולהבין שהרבי סומך עלינו שנביא את הגאולה. הוא רואה בנו יכולים וראויים להוביל את המהלך העצום הזה של גילוי השכינה בעולם הגשמי.

אם הרבי מאמין בנו, הבה נאמין גם אנו בעצמנו ונמלא את השליחות שהוטלה עלינו מתוך שמחה וטוב לבב.

נאמץ את ההנהגה הזאת ונלך לאורה בעשייה החינוכית שלנו: נאמין בכל ליבנו במושפעים שלנו, בילדים שלנו, בתלמידים שלנו. נסמוך עליהם ונתייחס אליהם באופן של 'גדלות'; כבני אדם אחראים שניחנו בכוחות אדירים והם מסוגלים לבצע את מה שמוטל עליהם. אין ספק שהאמונה הזאת תגלה בהם ובנו את הכוחות האלה.