-
"מקשין העולם": מה צריך לשדך לכאן את כל האריכות בעניין ה"יועץ", הרי תפקיד היועץ כלל לא מוזכר בפרשה ולא בהפטרה, והרבי מייבא אותו מהפטרת שבת חזון; לעומת זאת, עניין הנביא מפורש בפרשתנו • יש נבואה שה' מצווה לומר אותה ברבים ויש נבואה הניתנת ב"עטיפה" כביכול של עצה טובה, אך זה דבר ה' ביד עבדיו הנביאים בדיוק כמו כל נבואה אחרת • לטור המלא
מנחם|ח׳ באלול ה׳תשפ״אא. אברהם, מגזין בית משיח
"מקשין העולם" בדבר מלכות של שופטים תנש"א: מה צריך לשדך לכאן את כל האריכות בעניין ה"יועץ". הרי תפקיד היועץ כלל לא מוזכר – לא בפרשה ולא בהפטרה, והרבי מייבא אותו מהפטרת שבת חזון; לעומת זאת, עניין הנביא מפורש בפרשתנו – והרבי אכן מגיע לכך בסופו של דבר. אז מי הזקיקו לאריכות שלימה בעניין היועץ (תוך הדגשה בהערה 29 שהפירוש שמובא בשיחה למשמעות המשרה הזו אינה כפירושים השונים לפסוק במקורו), ולהפוך את הנבואה לתת סעיף בעניין של "יועצייך כבתחילה". למה לא לגשת ישר לעניין?
ובכלל, איזה מין השוואה יש בין יועץ, שנותן עצות "כמו ידיד טוב" (כלשון בשיחה), שמסביר שזה לטובתו של המקבל – ובין נביא, אשר הלכות פסוקות וחמורות קובעות את דין הכובש נבואתו והעובר על דברי נביא וכו' וכו'. אז נכון שלשניהם אין את התוקף של דברי תורה ממש ("שופט") "מלמעלה למטה", אבל בכל זאת, איך נביא ה' פתאום מתעטף באדרת של יועץ חביב.
אלא שלפעמים, זו הדרך של נביאים.
• • •
איי-איי-איי, מעשה ידי טובעים באי-ציות לדבר ה', ואתם אומרים שירה? שמואל הנביא שמשח למלך את שאול, נאלץ בדבר ה' להתנבא על קץ מלכותו, עקב פרשת מלחמת עמלק הבלתי-גמורה שניהל שאול. לפני כן שמואל מתחנן וזועק לילה שלם לקב"ה להעביר את רוע הגזירה, אך זו כבר נחתמה. נאום התוכחה לשאול מסתיים בשיסופו של אגג בידי שמואל, החוזר אחר כך לביתו. חוזר, ולא מפסיק להתאבל על המלך שמשח – והודח.
אך בכך לא די. עתה עומד שמואל הנביא בפני הקטע הקשה יותר – למשוח במקומו את דוד למלך. זאת כאשר שאול עדיין חי ומעיו של שמואל הומים עליו. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל?… מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ"! שמואל מבין את המשמעות של הופעה סנסציונית בבית-לחם, ולא מסתיר את תחושותיו בפני ה' "איך אלך, ושמע שאול והרגני"!
וכאן הקב"ה מעניק לו עצה, שלא לומר "תכסיס". "וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי". וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". הקב"ה מטיל איפול מוחלט על מטרת השליחות ופרטיה. אפילו שמואל לא שומע מראש איזה מבניו של ישי עליו למשוח. ה' כבר יודיע לו בהמשך.
ולמה שמואל מגיע בכלל לבית לחם? אומר לו הקב"ה: אתה תגיע לבית לחם באופן רשמי כדי להקריב עגלת בקר בבמה (שכן היה זה זמן שהותרו הבמות). לפי פירוש המובא ברלב"ג בשם "ר' שלמה הנשיא", העניין מורכב יותר: העגלה הייתה סיפור כיסוי למקרה שבו חלל נמצא בשדה ויש לבדוק האם צריך להקריב עגלה ערופה; ובמקביל שליחת רמז סמוי לשאול שאם יהרוג את שמואל דמו יידרש. כאשר יגיע לבית לחם ו"יתברר" שאין חלל – או אז ישתמשו בעגלה לזבח שלמים. קיצורו של דבר, הגירסא הרשמית לא תרמוז אפילו על משיחה עתידית כלשהי.
[יוצא דופן הוא פירושו של הרד"ק (בפירושו השני) שאומר דווקא להיפך: שמואל חשש למשוח את דוד מהנימוק "ושמע שאול והרגני", עונה לו הקב"ה: ומי ביקש ממך לעשות מזה צרמוניה שלמה, יכולת לעשות את זה בשקט. עכשיו שחששת, אז תיקח עגלת בקר ותערוך את זה ברוב טקס, ונראה מי יעיז להרוג אותך! אך כאמור, פירוש זה הוא יחידי, ופשט המקראות לרוב המפרשים הוא כאמור, שעגלת הבקר נועדה להסתיר את מטרת בואו של שמואל].
• • •
אַ קיצור, שמואל מגיע לבית לחם, ונכבדי העיר נתקפים בפאניקה בריאה למראה האורח החשוב – "וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ". שמואל עונה להם "עליכם שלום" כאשר נצטווה: "וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם, לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי, הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ [=ויזמין] אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח".
ואז מתחיל הסיפור הידוע: אחד אחרי השני מופיעים בניו של ישי, החל מאליאב. שמואל מתלהב מאליאב הדור הקומה, ובטוח כי הנה "אך נגד ה' משיחו"! [גם כאן מפתיע הרד"ק בפירושו השני וההפכי: שמואל מתאכזב ממראהו של אליאב, ואומר בלבו "איך אפשר להשוות אותו לשאול שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם"].
הקב"ה שולל את הרעיון, בהדגשה ש"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב", וכך עוברים בסך כל שבעת ילדיו הגדולים של ישי, וה' מודיע לו בזה אחר זה "לא בחר ה' באלה".
ואז שואל שמואל את ישי "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים"? המממ… חושב ישי, בעצם יש עוד מישהו "שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן". הוא חושב להימלט איכשהו מהבושות, אך שמואל מצוה עליו להביאו כי לא יסבו לסעודה עד אשר יגיע. והנה מגיע דוד האדמוני ויפה העיניים, ואז, במעמד המצומצם "בקרב אחיו" (מזכיר קצת את הנחת אבן הפינה לארמון של מלך המשיח) מהדהדת נבואת ה' ומתרחש רגע הבחירה ההיסטורי במלכות בית דוד הנצחית "וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא"!
[אגב: למרות המובן מהפסוקים שאחיו נכחו במשיחה, זה לא מפריע אחר כך לאליאב הגדול לדבר בכעס אל דוד – משיח ה'! – כאשר הוא מגיע לזירת המלחמה עם הפלשתים וגליית. את המסקנות מהפרט הזה נשאיר לקוראים כי לא זו מטרת דברינו כעת].
בצורה כזו מתרחש האירוע שישפיע מאז ועד סוף כל הדורות על עם ישראל ומנהיגיו. מבחוץ עגלת בקר, מבפנים קרן שמן.
• • •
ועכשיו תגידו אתם: האם הציווי של ה' לשמואל לקחת עגלת בקר היה נבואה? בוודאי שכן. ולא סתם, נבואה "שנצרכה לדורות" שלכן נכתבה בתורה שבכתב.
אלא שיש נבואה שה' מצווה לומר אותה ברבים ובהקדמת "כה אמר ה'", ויש נבואה הניתנת ב"עטיפה" כביכול של עצה טובה, אך זה דבר ה' ביד עבדיו הנביאים בדיוק כמו כל נבואה אחרת.
ואולי הרעיון הזה מאיר לנו את הנקודה בשיחת שופטים תנש"א: הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים, רוצה להעביר לנו את ה"נבואה העיקרית" שהנה זה משיח בא – אבל בלי ה"קולות וברקים" וחומר הדינים הנובעים מהתוקף וה"שטורעם" של נבואה "רגילה" כמו בזמן שיד ישראל תקיפה וסנהדרין יושבין בלשכת הגזית ודנין דיני נפשות. הקב"ה מעביר לנו את הנבואה ע"י נשיא הדור – נבואה ממש – בסגנון של עצה. "עצה טובה קא משמע לן".
בפנים יש את קרן השמן של מלכות בית דוד, אבל כשם ששמואל הנביא מצטווה אז לכסות את השליחות הנבואית – באמצעות עצה שהיא לא פחות נבואה מאשר עצם המשיחה! – כך גם בדורנו: הקב"ה רוצה שנתכונן בדרכי נועם ובדרכי שלום, מתוך מנוחת הנפש ושמחה אמיתית, להתגלות משיח. אז הוא ממנה בעל בחירה הנעלה שלא בערך מכל אנשי הדור, והוא שם בפיו נבואה, אך אומר לו "שיורה הוראות וייתן עצות".
והקב"ה מצפה מאיתנו שנחלוק את הנבואה הזו עם כל אנשי הדור – גם כן באופן של עצה. הקב"ה מתחנן: עוד מעט מתגלה משיח, זה נאמר ב"נבואה שהיא בוודאות" – אז איזו צורה תהיה לכם אם תעמדו עם ה"לבושים" הבלתי מתאימים לקבלת פני משיח, כאשר "בכל שעריך" – שבעת שערי הגוף – נכנסים רוחות פרצים זרות… או בדקות ובאופן נעלה יותר, כפי שאמר הרבי לרב גולדוויכט אודות חתנו, שיישאר בכולל ולא ייצא אפילו לא למשרה תורנית – שכן איזה צורה תהיה שכמה רגעים לפני ביאת משיח הוא נטש את "תורתו אומנותו"…
ואיזו צורה תהיה לנו, "החסידים הגדולים", כאשר השכנים ישברו את תריסי בתינו ודלתותינו, ויבררו מדוע לא אמרנו להם וסיפרנו להם ויעצנו להם לקבל את הוראות שופט ויועץ ונביא הדור. למה כשהיה מדובר במיסי ועד הבית, או בזכויות בניה וכיוצא באלה, הוצאנו את הנשמה לשכנע שזה בסדר והם לא ייפגעו שלא לומר רק ירוויחו מזה – ופתאום כעת נאלמנו דום וגזרנו על פינו "שינוי דגניזה"… והרי כאשר הרבי מטיל עלינו משימה בסדר גודל של "להכריז ולפרסם לכל אנשי הדור", צריך תמיד לבדוק ולברר כמו שמואל הנביא: "התמו הנערים"? אולי יש מישהו שטרם שמע, שטרם קלט, שעדיין לא נמצא בתוך העניין.
• • •
ואת כל זה עושים בדיוק כמו ששמואל משח את דוד – מתוך הסבה ל"זבח" שבימינו הריהו התוועדות חסידית תוך מילוי קרן השמן במשקה המשמח – וכפי שהרבי מדבר משני צדי שבת שופטים תנש"א – הן בשיחת פרשת ראה שלפניה והן בפרשת תצא שלאחריה אודות "לחיים, לחיים ולברכה", ועריכת התוועדויות שמחה בכל אתר ואתר.
ואז ניתקל בפעם האחרונה ב"שוטרים", שיבואו לבדוק על מה המהומה, וגם המה יצטרפו לחגיגת קבלת פני משיח, והנה אנחנו רואים בעיני בשר את שופט ויועץ ונביא דורנו, ובלשונו הקדוש – טאַנצנדיקערהייט!
תגיות: א. אברהם, מגזין בית משיח