"החיים הם לא קרקס": המהפך האישי של הרקדן מתל אביב

מנדי דיקשטיין, מגזין בית משיח

עוברי האורח האקראיים כמו גם הקליינטים הקבועים הפוקדים בתדירות את חנות היודאיקה ברמת אביב, אינם יכולים להעלות על דעתם את סיפור חייו המרתק של מנהל החנות העומד מולם – חבוש בכובע ועטור בזקן ארוך, סימנים מובהקים המעידים על היותו חסיד חב"ד. כל אלה אינם מרמזים על ההיסטוריה האישית הכוללת התקרבות מיוחדת ליהדות.

ממחול, לבגדי מחול

מאז היותו ילד, נמשך ר' בועז שדה לאומנות; המקצועות הראליים פחות דברו אליו, והוא אהב יותר את החלק ההומני של הלימודים.

כבר בגיל צעיר החל בלימודי ריקוד, והשקיע בתחום את כולו. בשלב מסוים חש שארץ ישראל של אותם הימים קטנה עליו, וההיצע אינו יכול לספק את מבוקשו. בשנת תשמ"ז, בגיל 21, החליט לחצות את הים הגדול ולהגיע לניו יורק, כדי להתקדם ולהתמקצע שם בתחום.

התקוות הגדולות בכרך הגדול הניבו את הפירות המקווים. בועז הגשים את חלומותיו והשתתף בלהקות מחול נחשבות ברמה בינלאומית.

תחום הריקוד מצריך כושר גופני גבוה במיוחד, והנשירה ממנו בגילאי 30 פלוס, היא בלתי נמנעת. הידיעה שבמוקדם או במאוחר עליו לפרוש מהתחביב שהפך למקור ההכנסה העיקרי שלו, הביא אותו להתחיל לחפש תחומים נוספים בהם יוכל להשקיע את עצמו.

"במקביל, ככל שהגעתי לפסגות, כך התחלתי לחוש מעין ריקנות ותחושת שובע ומיצוי", מספר בועז. "נפשי שיוועה לרוחניות ולמילוי מצברים, אולם לא ידעתי אז להגדיר זאת כך. התחלתי להתעמק בספרים של תורות המזרח ולהתעסק יותר בפן הערכי של החיים וסיבת היות האדם בעולם – אך כל זה ללא קשר ליהדות".

לאחר בירורים והתייעצויות החליט בועז לפנות לתחום הטקסטיל, כשעיקר התמחותו הוא בגדי ריקוד. הנסיון הרב שצבר בתחום הריקוד, הפך אותו ל'מבין' בתחום הייחודי הזה. העסק הצליח מאוד וכעבור זמן לא רב התרחב גם לעסקי ביגוד אופנתי ששווק באופן מיוחד לחנויות בוטיק. ההצלחה המשיכה ללוות את בועז.

"חבר טוב שהכיר את משיכתי לרוחניות, הזמין אותי יום אחד לשיעור תניא עם הרב ישראל הלר מקראון הייטס. עד אותו יום ידעתי רק שישנם יהודים דתיים המקיימים מצוות מעשיות שלא ממש עניינו אותי. כמה הופתעתי לשמוע שגם ביהדות יש התייחסות למימד הרוחני של החיים. אז שמעתי לראשונה כי ישנו ספר שלם העוסק בנפש האדם. התכנים המעניינים ששמעתי מהרב הלר, עוררו את סקרנותי לגמרי ומאז נשאבתי לשיעורים נוספים".

עם הזמן החל בועז לבקר בבית חב"ד וכולל לימוד "תורה סנטר" שבמרכז מנהטן בניהולו של הרב שלום דובער (שולמק'ה) שפירא. הרב שפירא שם את עינו על בועז והזמין אותו לבוא לסעודת שבת בכולל שבאיזור 'מידל-טאון'.

התפילה וסעודת ליל שבת הראשונה בחייו, השפיעה על בועז עמוקות. הוא הכיר במקום קבוצת הישראלים המגיעים לשם בקביעות, וביניהם נוצר חיבור מיידי.

לאחר מספר שיעורים וביקורים בליל שבת, שאל הרב שפירא את בועז האם יש לו תפילין. בועז השיב בשלילה, והשאלה הבאה הייתה בלתי נמנעת: "אם אביא לך תפילין, תניח אותן בכל יום?" שאלה זו שבעבר הייתה נענית בסירוב מוחלט, הגיעה כאשר נפשו של בועז הייתה מוכנה לעבור לשלב המעשי של קיום המצוות. העובדה שנדרש להקדיש לכך מספר דקות ביום, לא נשמעה לו מאיים והוא הסכים.

בו ביום העניק הרב שפירא זוג תפילין לבועז במתנה. "מאז הקפדתי להניח תפילין, לא משנה כמה הייתי לחוץ בעבודה או שהייתי טרוד בנסיעות. לכל מקום לקחתי אתי את זוג התפילין שלי".

החיים הם לא קרקס

סירק דו סוליי (בצרפתית. ובתרגום לעברית: 'קרקס השמש') זהו שמה של להקת קרקס במונטריאול בפרובינציית קוויבק שבקנדה. בשל מופעיו המיוחדים נחשב הקרקס לקרקס הטוב בעולם. חידושיו מועתקים מאוחר יותר בקרקסים אחרים ברחבי העולם.

'קרקס השמש' הוא קרקס מודרני, השונה מקרקסים מקובלים. המופעים שבו מתבססים על עלילה שכל חלקיה קשורים זה לזה. לצד הפסקול וקטעי השירה הקבועים, ישנם חלקים הפתוחים לאומנים אורחים להשתתף. זו הסיבה שחלקים מהמופעים נוטים להשתנות מפעם לפעם בהתאם להופעת האמן–אורח.

'קרקס השמש' הוא חלומם של אומנים רבים ברחבי העולם. השתייכות אליו מכניסה את האמן לקטגוריה גבוהה.

לא ייפלא אפוא, שכאשר בועז קיבל את הטלפון מהנהלת הקרקס והוזמן לראיון עבודה, הוא חש 'ברקיע השביעי'. מסתבר שאחד מחבריו הרקדנים לשעבר קיבל שם משרה בכירה של מנהל אומנותי, וכאשר שמע שמחפשים מועמד לתפקיד באגף התלבושות של שחקני הקרקס, הפנה אותם לחברו הטוב. בועז עבר את הריאיון בהצלחה מלאה, ועד מהרה הפך לאיש צוות באגף התלבושות של הקרקס הטוב והידוע בעולם.

"החיים בקרקס שערך 24 הופעות מסביב לעולם באינטנסיביות רבה, היו תובעניים מחד גיסא, ומהנים מאידך גיסא. יצאתי לסבבי הופעות עם מזוודת בגדים ושקית התפילין שלי. נאמן להבטחתי, הנחתי אותן מידי יום בכל מקום בו שהיתי. האקט של הנחת התפילין והתפילה איתם בכל בוקר נסכו בי תחושה של יציבות באותם ימים של נסיעות מפרכות ועבודה קשה. לא הסכמתי לוותר על כך בשום אופן", מספר ר' בועז.

יחד עם ההקפדה על התפילין, בועז ניסה לשמור גם על כשרות באופן המינימלי כפי שהספיק ללמוד בבית חב"ד. כך למשל הפך לצמחוני כדי לא לאכול בשר ומוצריו. הוא השתדל לאכול בעיקר פירות וירקות טריים שלגביהם הבין שאין שום בעיה כשרותית.

לאחר מספר חודשים של עבודה, הוזמן בועז למטה החברה המפעילה את הקרקס, שם התבשר כי נבחר לתפקיד ראש המחלקה, תפקיד שהיווה קידום ענק עבורו, הן בכסף והן במעמד.

תחילה, כאשר הקרקס היה מגיע למקום חדש בעולם, היה יוצא להכיר את העיר החדשה ולבלות בה עם חבריו לקרקס. "אולם ככל שהחודשים חלפו, חשתי רוויה מבילויים ויציאות. וכך, בעוד כל החברים יוצאים לבלות, נשארתי בחדרי במלון. הרצון לחפש ולהתעורר מבחינה רוחנית, לא הרפה ממני. באמצעות המחשב התחלתי לצפות בהרצאות של רבנים נודעים כמו הרב מאניס פרידמן, וכן רבנים עם תפוצת רשת רחבה כמו הרבנים זמיר כהן ויצחק פנגר. אלה ריתקו אותי בהסברים על תכלית האדם בעולם. אפשר לומר ש'גמעתי' הרצאות בענייני אמונה בשרשרת בלתי פוסקת של אינפורמציה על תודעה יהודית ועל מהות היהודי בעולם".

בשלב מסוים החליט בועז שדה שהגיע הזמן לפרוש בשיא ההצלחה, למרות שהיו בפניו אפשרויות להתקדם ולהתברג במקומות הניהול הבכירים. הוא חש שהחיים בקרקס לא מובילים לשום מקום. הוא חש כי הגיע הזמן להתקדם ולהתחזק לא רק במישור הרעיוני של היהדות אלא גם בתחום המעשי.

"הקרקס עם ההופעות הגדולות בשבת, האווירה הלא כשרה בלשון המעטה, כל אלו לא אפשרו לי להתרומם ולהתחבר יותר לקב"ה. דחיתי הצעות הנדיבות שהוצעו לי, והודעתי במפתיע על רצוני לפרוש לגמרי מהביזנס הזה".

ניסיון השבת הגדול

בועז חזר לניו יורק בהחלטה שלא להתעסק עוד בביגוד, אלא למצוא לעצמו אפיק פרנסה חדש.

ההזדמנות לא אחרה לבוא בדמות חנות תכשיטים באחד הרחובות הכי מבוקשים בשכונת 'סוהו' שבתחתית מנהטן. בועז למד צורפות, ובד בבד החל לנהל את החנות שהניבה רווחים נאים למדי.

עם חזרתו למנהטן, חודש הקשר עם הרב שפירא, בועז שב לשיעורי תורה בכולל והתחזק בתחום הכשרות שהיה כעת נגיש יותר.

ניסיון אחד עדיין ניצב בפניו – שמירת שבת. חנותו הייתה פתוחה בשבתות ובמועדי ישראל.

סוד גלוי הוא שההכנסה העיקרית של החנויות במנהטן אינה מהמקומיים, אלא מהתיירים הפוקדים את 'התפוח הגדול'. בזמן הטיול היד קלה על הארנק. "הרווחים הגדולים מגיעים בעיקר בימי סופשבוע, חמישי עד ראשון, בהם כמות התיירים גדולה", מסביר ר' בועז שדה. "ביום שני הכמות פוחתת בצורה משמעותית עד כי בימי שלישי המצב הוא שהחנויות די שוממות, והבעלים מנצלים את הזמן להצטיידות ולבדיקת מלאים לקראת הגל החדש שאמור להתחיל ביום רביעי ולהתעצם ביום חמישי לקראת השיא בשישי בערב וביום השבת".

הרב שפירא הבין מניסיונו שאין טעם לדבר עם בועז על סגירת החנות; הוא כבר ידע מסיפורים של סוחרים נוספים, שהרווחים הכי גדולים של העסק מגיעים בסופי שבוע, ואין אפשרות מעשית לשלם את דמי השכירות הגבוהים של החנות שנמצאת במקום כה יוקרתי בלי לעבוד בימים המכניסים ביותר.

"ביום בהיר אחד הופיע הרב שפירא בחנות והציע לי הצעה מרתקת. הוא סיפר לי כי ישנו בית דין מיוחד לענייני עסקים שעורך מעין 'מכירת שבת', כאשר החנות בעצם מכורה לגוי בשבתות ובחגים. הרב שפירא הבהיר כי מדובר על פתרון של 'בדיעבד' לגמרי, אולם עד שהחנות תסגר לגמרי בשבת, יש אפשרות להשתמש באותה שותפות עם הגוי.

"הבנתי את חשיבות העניין והסכמתי. מיד נסענו יחד לאותו בי"ד מיוחד, וביצענו את המכירה לאחד מהעובדים הגויים בחנות. התנאי של הדיינים היה שלא אשהה בחנות כלל מיום שישי אחה"צ ועד לאחר צאת השבת. כמו כן שיהיה ברור שההיתר הזה הוא זמני, וכי עלי להשתדל לסגור את החנות לגמרי בשבתות וחגי ישראל".

ביום שישי שלאחר המכירה, הגיע בועז לבית הכנסת לתפילת ליל שבת ולסעודה שלאחריה, כשלבו מתרונן בקרבו. הוא החליט בנפשו שכעת, כאשר החנות אינה בבעלותו, הוא מקבל על עצמו לשמור שבת כהלכתה לגמרי. הוא חש התעלות רוחנית כבירה, מעין יציאה מהחושך והחולין לאור ולקדושה.

את מחצית השעה של הדרך חזרה לביתו, עשה בצעדים קלים ובהתרוממות הרוח.

למחרת, בבוקר יום השבת, חשש לצאת מהבית שמא יחלל שבת בשוגג. כך עברה עליו השבת הראשונה מתוך מנוחה גמורה. לאחר מכן שמע מהרב שפירא בדיוק את הדברים המותרים והאסורים בשבת (כמו טלטול, דלתות חשמליות וכדומה). הוא החל להגיע לתפילות ולהתוועדויות גם בשבת בבוקר. כך החלו השבתות שלו לקבל צורה יהודית.

מול אבדן קליינטים

יום אחד הגיעו לחנות שלו שני בחורים במסגרת ה'מבצעים' של ימי שישי. תחילה בועז הביט בהם בחשדנות, מכיוון שלא נזקק להם להנחת תפילין ולא ראה צורך לדבר איתם סתם ככה באמצע יום שישי עמוס בקונים. הוא דחה אותם וביקש במפגיע ובעברית פשוטה שלא יכנסו יותר לחנותו…

כעבור תקופה המצפון שלו החל להציק לו על היחס הלא ראוי בו קיבל אותם. כשראה אותם בשבוע אחר עוברים מול חנותו, נזהרים שלא להיכנס אליו, הוא עצמו יצא אליהם וביקש שיכנסו בכבוד גדול.

מאז נוצר קשר חזק בינו לבין התמימים – שמואל טורקוב (לימים השליח בחיפה) ואהרון ברוך (לימים שליח באוקראינה). שניהם היו נכנסים מידי יום שישי לחנותו, אומרים דברי תורה, שותים 'לחיים' ביחד ומאחלים שבת שלום. המסורת המשיכה מאז בכל שנה עם שני בחורים חדשים מה'קבוצה' השנתית. עד היום בועז נמצא בקשר מצויין עם כל התמימים לדורותיהם.

התמימים 'סחבו' את בועז לביקורים ב–770 בימי שבת, ואף את ליל הסדר ערך איתם יחד.

"החיבור העז איתם ועם משפחתו של הרב שלומק'ה שפירא, עורר בי את הרצון לסגור את החנות לגמרי בשבתות", מספר בועז שדה. "לאמיתו של דבר, כאשר התנו איתי את התנאים בזמן המכירה, לא באמת חשבתי שיבוא יום והחנות תיסגר לגמרי בשבת. אולם 'דיבוק החברים' עם התמימים, והחיים החסידיים לתוכם נשאבתי, סייעו לי לקבל את ההחלטה הנכונה.

"באחד הימים הבנתי כי כל מה שמרוויח האדם במהלך השנה, נקצב לו כבר בראש השנה. תובנה זו הביאה אותי להכרה כי עלי לשמור שבת לגמרי ולסגור לחלוטין את החנות".

לאחר מספר שבועות שההחלטה התבשלה בקרבו, הודיע בועז לעובדים כי החל מהשבוע הקרוב, החנות תסגר לגמרי מיום שישי בצהריים עד לצאת השבת… העובדים הביטו עליו כמשוגע; מי כמוהם ידע שהפדיון המרכזי של השבוע מגיע דווקא בסוף השבוע.

"למען האמת, דברי העובדים הכניסו בכל זאת ספק בליבי, האם שמירת שבת הכוללת את סגירת החנות לחלוטין, אכן אפשרית. פשוט נשאתי את ידיי לשמים וביקשתי מהקב"ה אות וסימן כדי שארגיש שאינני לבד, וכי הקב"ה איתי ותומך בי בהחלטה הלא–פשוטה הזאת שקיבלתי".

את אותה השבת בועז לא ישכח כל ימיו. נכון שזו תקופה ארוכה מאז הפסיק להגיע לחנות בשבתות, אולם תמיד המחשבות לקחו אותו אליה, מה קורה בחנות, מי משרת לקוחות וכדומה. "כעת, לראשונה בחיי, חשתי מנוחת הנפש אמיתית. הראש היה פנוי לחלוטין, והשבת הזו הייתה השמחה והמאושרת בחיי".

בבוקרו של יום ראשון, כאשר חזר לחנות ועשה את חשבון הרווחים השבועי, התברר לו כי אכן התחזיות צדקו. הכסף בקופה ובחשבון הבנק הצטמצם באופן משמעותי. הוא החל להרגיש את כובד הניסיון.

ביום שלישי, שהוא כאמור היום החלש ביותר בשבוע, אירע פתאום המפנה. את החנות גדשו המוני לקוחות, כמו הגיעו משמים היישר לשכונת הסוהו הניו יורקית… נדמה היה שמכל חנויות התכשיטים שהרובע גדוש בהם, בחרו דווקא בחנות של בועז. הרווח באותו יום שלישי, היה כמו שישי ושבת ביחד…

מחזה כזה אמנם לא חזר על עצמו, אולם ההחלטה על סגירת החנות כבר לא הייתה ברת שינוי. בועז חש כי היה זה איתות משמים, שלא שכחו ממנו…

למרות שאירועי 'יום שלישי הטוב' לא שבו ונשנו, הרי המאזן השנתי של החנות היה בלי שום שינוי, למרות שניקו ממנו את ימי שישי, שבתות וימים טובים (שבחו"ל כמובן הם כפולים). בועז עצמו התפלא, כיצד למרות הירידה המשמעותית בכמות הלקוחות הפוקדים את החנות, הרי שהמאזן בסוף השנה לא השתנה כלל. כך ניתן היה להמשיך ולשכור את החנות ואף להתפרנס ממנה ברווחה.

חודשים רבים של שמירת שבת כהלכתה חלפו, עד שבאחד הימים הבניין כולו נרכש על ידי מיליונר זר. זה החליט להכפיל את סכום השכירות. בועז הבין שהגיע הזמן למצוא אפיק חדש בחיים, משום שלא יכול היה להמשיך ולשכור את החנות במחיר החדש.

הוא אכן סגר את החנות והחל לחפש אפיק חדש. לאחר חודשים של סיורים ובדיקות, ובעצה אחת עם המשפיע הרב שפירא, החליט לעבור ולהתגורר בשכונת המלך 'קראון הייטס', שם בחממה החב"דית הגדולה בעולם, יהיה ה'מכה בפטיש' של השלמת התקרבותו ליהדות, לרבי ולחסידות חב"ד.

הרב שפירא סיפר לו, כי בהשגחה פרטית שמע על כך שהתפנתה דירה מתאימה עבורו.

ההשגחה הפרטית לא הסתיימה רק במציאת הדירה; לאחר הכניסה אליה נודע לו, כי השכן הצמוד לדירה, הוא הרב מענדל צפתמן שבבעלות אביו ואחיו אחת מחנויות התכשיטים הגדולות בשכונה…

וכך, כעבור תקופה בה חי בעיקר מחסכונות, החל בועז לעבוד בחנות התכשיטים של שכניו. לצד זאת התקדם משמעותית בלימודי נגלה וחסידות ובשמירת מצוות מעשיות.

"יום אחד הרב שפירא לקח אותי לשיחה משמעותית, בה עלה העניין שהגיע הזמן להקים בית נאמן בישראל", נזכר ר' בועז שדה.

ההצעה שעלתה על הפרק הייתה אודות בחורה מארץ ישראל, בוגרת מדרשיית 'פנימיות' ברמת אביב שהגיעה ל-770 באותה התקופה.

השידוך עלה יפה, ובני הזוג החליטו להינשא, כאשר התנאי של הכלה היה שתחילת חייהם המשותפים תהיה בקהילה הגדולה שהתפתחה בשכונת רמת אביב.

החתונה התקיימה לפני כשנתיים נערכה באוהל האירועים בכפר חב"ד. אל החתונה הופיע אורח מיוחד – הרב שולמק'ה שפירא מניו יורק שהגיע במיוחד לחתונה.

משפחת שדה הצעירה השתלבה היטב בקהילה ברמת אביב. עד מהרה עמדו מנהלי המקום על כשרונותיו העיסקיים המוכחים של בועז, והוא קיבל את הזיכיון לניהול חנות היודאיקה שבכניסה למתחם הישיבה ב'מרכז שוסטר' ברמת אביב, שם הוא נמצא בכל יום, ויותר מאשר מוכר תשמישי קדושה, הוא מפיץ יהדות בקסם האישי בו ניחן.

לפני כחודש וחצי נולדה לבני הזוג שדה בתם הבכורה עדיאל מרים תחי'. "הילדה היא המתנה האמיתית והמיוחדת שאני מרגיש שקיבלתי ישירות מהקב"ה", מסיים ר' בועז את סיפורו האישי.