ביום שני השבוע נפגשתי עם כמאה תלמידי כיתות ב' בבית הספר 'ריאלי' שבמרכז הכרמל,
לטקס קבלת ספר התורה ומסיבת החומש, שנדחתה בעקבות הקורונה.
תוך כדי האירוע, אני מסב את תשומת ליבם לויטראז'ים עם ציורי השבטים ושמותיהם שעל חלונות בית הכנסת, ושואל אותם "מה הם השמות הללו"?
התשובות היו בסגנון – "אלו האנשים שהקימו את בית הכנסת" "שמות של ילדים" "הרבנים".
אבל רק קול דקיק אחד נשמע מירכתי בית הכנסת "שנים עשר השבטים" אמר הילד המתוק.
שמחתי מאוד שצוות בית הספר והמורות השכילו להעניק מעט יהדות לילדים האלו,
אבל כאב לי מצד שני על הבורות שתפסה את הדור הצעיר, שאינו יודע דבר וחצי דבר על ההיסטוריה המפוארת שלו.
*
ומסיפור לסיפור, שוחחתי השבוע עם תושבת השכונה שעברה מזמן את גיל הגבורות,
שסיפרה על בעיות הבריאות הקשות שלה וביקשה את עזרתנו.
כשהצעתי לה לבדוק את המזוזות סיפרה
"את האמת שעליתי ארצה לפני עשרות שנים ומעולם לא נגעתי במזוזות.
אבל אל תדאג, שני הסבים שלי משני הצדדים היו רבנים גדולים ברומניה".
את המזוזות כבר החלפתי ב"ה ואני מתפלל לבריאותה, אבל היא לא דואגת. הרי יש לה שורשים טובים…
*
בפרשת השבוע המרתקת שלנו "בלק", נושא בלעם הרשע את עיניו ורואה את עם ישראל.
ובמקום לקלל – כפי שתכנן מראש – הוא פותח את פיו פעם אחר פעם ונושא ברכות גבוהות ונעלות, על ההווה ועל העתיד לבוא במהרה בימינו.
"כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו".
בלעם מספר כי הוא רואה את השורשים שלהם באבות ואמהות הקדושים, ולא יכול לקלל אותם.
במשנה במסכת אבות (סוף פרק ג) ".. אִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ – אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ".
נכון, הרבה דורות עברו מאז, שינויים רבים חלו בעולם וגם בנו,
אבל אם נזכור ונכיר, וגם נדגיש שוב ושוב מי הם אבותינו, מאין באנו – יהיה לנו כוח לעמוד בפני כל האתגרים הרבים.
*
בתורת החסידות מבארים את ההבדל בין האש שבתוך הגחלים לאש שעל גבי הגחלים:
האש שבתוך הגחלים איננה נראית, אך חזקה יותר מהאש שעל גבי הגחלים שרוח קטנה יכולה לכבות אותם.
ומעל לכל זה – האש שבתוך אבן הצור. שני אבני צור יוצרות ניצוץ אש, וגם אם ישכבו האבנים אלפי שנים במעמקי הים, עדיין הניצוץ נמצא בתוכן ולעולם לא יכבה.
"מראש צורים אראנו", כי גם כאשר נסתכל ולא נבין איך יש אנשים בתוכנו שמתנהגים בצורה שאינה מתאימה, נזכור שהם כמו אבני הצור.
שגם אם נראה שהם מכוסים בחול ובעפר, במים ובבוץ, האש הינה ועודנה קיימת.
צריך רק להזכיר ולזכור, כי אנו עם אברהם-יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה –
שדבקו באמונתם בבורא יתברך עם כל הקשיים,
וכשהניצוץ יתגלה, האש תבער במלוא עוצמתה!
*
ביום ראשון הקרוב יחול יום י"ז בתמוז – יהפך לששון ולשמחה – יום בו מתחילים ימי האבלות על חורבן ירושלים.
חכמינו ז"ל אמרו כי "כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בנחמתה".
איך אפשר להתאבל על ירושלים שלא פגשנו? על חורבן שלא ראינו?
אלא, שאם נזכור את שורשינו ונתחבר להיסטוריה שלנו, נצמח ונפרה. ונזכה כבר לגאולה השלימה,
הגאולה הפרטית וגם הגאולה הכללית, בביאת הרבי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!