איך מגיעים למצב של "שלווה בארמונותיך"?

מאת זאב קרומבי

נראה שמאז שאנו זוכרות את עצמנו, כולנו מייחלות ליותר שקט ושלווה. השאלה היא, איך ניתן להשיג את השלווה הזו? את התשובה על שאלה זו נוכל אולי ללמוד מאחד מאבות האומה – יעקב אבינו. על הכתוב "וישב יעקב" (בראשית, לא, א) אומרים חז"ל2: "ביקש יעקב ליישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים ליישב בשלווה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים ליישב בשלווה בעולם הזה?!". כמובן שכדאי ללמוד את ההסבר המעמיק של הרבי: ״שהמטרה ד-׳קפץ עליו רוגזו של יוסף׳ לא הייתה לשלול מיעקב שלווה בארץ מגורי אביו כי אם להגביהו לשלווה נעלית יותר״. (לקו״ש ל׳, עמ׳ , 176, הערה 35). יחד עם זאת, כפי שמבאר הרבי בשיחה הנ״ל, מפרשי המדרש, ורש״י בתוכם, סוברים שזה ש-״ביקש יעקב ליישב בשלווה״ היא הסיבה שבגללה ״קפץ עליו רוגזו של יוסף״ (עיין שם באריכות). לפי הפשט, דווקא זה שיעקב ביקש ליישב בשלווה הוביל לתוצאה הפוכה…

מה ניתן ללמוד מכך לגבי הרצון שלנו ״ליישב בשלווה״? יכול להיות שניתן ללמוד מכך שלפעמים כשאנו מתאמצות בכל כוחנו להשיג את מטרתנו (שלווה) אז – באופן פרדוקסאלי – אנו משיגות בדיוק את ההיפך… בעולם הטיפולי מקובל להדגים עיקרון זה בדוגמא שכתובה בספר ״האדם מחפש משמעות״ של הפסיכיאטר היהודי דר׳ ויקטור פרנקל, שהרבי מאד תמך בגישתו הטיפולית. הדוגמא שדר׳ פרנקל משתמש בה היא דוגמא שרובנו מכירים. לפעמים אנו לא מצליחות להירדם בלילה, ואז אנו מתאמצות ״בכל כוחנו״ להירדם… באופן לא מפתיע, ככל שאנו יותר מתאמצות להירדם, כך השינה רק מתרחקת מאתנו… דוגמא נוספת שמשתמשים בה בעולם הטיפול היא הסיפור על שני אחים צעירים, שהאחד אמר לשני: ״תנסה לא לחשוב על דב לבן, ותישאר בפינה עד שלא תחשוב עליו״. מסופר שאותו יום האח הזה נשאר בפינה עד שהפסיד את ארוחת הערב. ככל שהוא התאמץ שלא לחשוב על דב לבן כך הוא המשיך לחשוב עליו… למרות שהוא כנראה לא חשב עד היום על דב לבן, עצם הרצון שלו להימנע מלחשוב עליו גרם לו שלא להפסיק לחשוב עליו.

משהו מעין זאת ניתן למצוא גם בפרוש רש״י על הפסוק ״וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם. (ויקרא כב לב). מפרש רש״י: ״בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁהוּא מוֹסֵר עַצְמוֹ, יִמְסֹר עַצְמוֹ עַל מְנָת לָמוּת; שֶׁכָּל הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ עַל מְנָת הַנֵּס, אֵין עוֹשִׁין לוֹ נֵס״. גם בדוגמא הזו רואים – שבאופן פרדוקסאלי – כאשר מתאמצים להשיג מטרה מסוימת לא משיגים אותה, ודווקא כאשר לא מתאמצים להשיג אותה, אז אנו משיגים אותה!

דוגמא נוספת ניתן להביא ממצוות ״שכחה״: ״כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ״. (דברים, כד יט). אדם שרוצה לזכות בברכה המופלאה ״לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ״ יתאמץ לשכוח את העומר, אולם כמובן שזה לא יעלה בידו. באופן פרדוקסאלי, את המצווה הזו ניתן לקיים אך ורק אם לא מתכוונים לקיים אותה…

דוגמא נוספת מופיעה בגמרא: ״כל המשפיל את עצמו הקדוש ברוך מגביהו, וכל המגביה את עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה, הגדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה, הגדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה, שעה עומדת לו״ (מסכת עירובין, יג, ב). וכן שנו חכמים ״נגד שמא אבד שמה״ (אבות, א, יג): מי ש"מושך את שמו", דהיינו, שבראש מעייניו עומדים פרסומו והאדרת שמו, "אבד שמיה", יאבד שמו וכבודו, כי כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו.

מכל הדוגמאות לעיל ניתן ללמוד כי הדרך להשיג שלווה וכד׳ (הדברים האלו נכונים לא רק לגבי השגת שלווה) אינה בהכרח להתאמץ ״בכל הכוח״ להשיג אותה, כי אם נתאמץ בכל כוחנו להשיג שלווה אנו עלולים דווקא שלא להשיג אותה. באופן פרדוקסאלי – דווקא כאשר ״נשחרר״ את הרצון להגיע לשלווה, אז אולי (אם כי לא בהכרח) נגיע השלווה.

•

זאב קרומבי הוא עובד סוציאלי ומטפל זוגי (MSW), מומחה להתמכרויות התנהגותיות (MA), ודוקטורנט בטיפול זוגי באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות 0547-822686 או zeev@crombie.com