מנותקים מהמציאות: כך קרסו התחזיות הביטחוניות

אלכס פישמן, ידיעות אחרונות

הפעם הראשונה שבה שמע אלוף פיקוד הדרום דן הראל על הכוונה לפנות יישובים ברצועת עזה הייתה ברדיו, במהלך נסיעה במכוניתו. זה היה בדצמבר .2003 הוא האזין לנאומו של ראש הממשלה אריאל שרון בכנס הרצליה כשהבין לפתע שנפלה כאן החלטה דרמטית שהתבשלה בחשאי וללא ידיעתו, ושתחת פיקודו עומד להתחולל אחד האירועים המשמעותיים ביותר שעברו אי פעם על החברה הישראלית ועל צה"ל.

גם חטיבת המחקר באמ"ן, שהייתה אמורה להעניק את המעטפת המודיעינית לפינוי רצועת עזה, לא ידעה דבר על המתרחש בסביבתו הקרובה של הקברניט. סביר היה להניח שלראש הממשלה ולשר הביטחון יהיה עניין לשמוע את דעתם של אנשי אמ"ן על המשמעויות וההשלכות הביטחוניות שיכולות להיות למהלך חסר תקדים שכזה. אבל אפילו ראש חטיבת המחקר דאז, תת-אלוף יוסי קופרווסר, שמע בפעם הראשונה על ההתנתקות רק כשהעסק כבר היה סגור. הדבר היה במסגרת מפגש שקיים מנהל לשכת ראש הממשלה, עו"ד דב ויסגלס, מי שריכז מטעם שרון את המגעים מול הפלסטינים. ההחלטה הוצגה באותו מפגש כעניין גמור וחתום, ואיש מן הנוכחים – בכירי שב"כ וצה"ל – לא התבקש להביע את דעתו בנושא.

צה"ל, אומר אחד האלופים שהשתתפו בדיונים שעסקו בהתנתקות, היה לא יותר מקבלן ביצוע. בכירי הצבא הסתגלו מהר מאוד לעובדה שדעתם לא מעניינת אף אחד בצמרת המדינית ושאין להם שום השפעה על ההחלטה. הערכות אמ"ן והניתוחים האג"מיים לגבי מה שצפוי בחזית עזה אחרי הפינוי הבליטו בעיקר את היתרונות שיש למהלך הזה. אם היו קולות שונים בצבא, הם לא נשמעו באותה עת. ודאי שלא בפומבי. הרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון, שכהונתו נחתכה שלושה חודשים לפני ההתנתקות, ידע קצת יותר.

באחת מפגישות העבודה שקיים עם שרון, זמן קצר לפני נאומו בכנס הרצליה, הציג בפניו ראש הממשלה רעיון ששמע מהשר יוסף (טומי) לפיד. כדי ליצור יוזמה מדינית ולשבור את הקיפאון לקראת יישום תוכנית "מפת הדרכים" האמריקנית שעמדה אז על הפרק, הציע לפיד לשרון לפנות שלושה יישובים מרצועת עזה. יעלון לא היה יכול לדעת שמאחורי "התוכנית הקטנה" הזו מסתתרת חשיבה המובילה לתוכנית הרבה יותר גדולה. שרון, כך נראה, פשוט רצה לבדוק את עמדת הרמטכ"ל. דובר אז על שניים או שלושה יישובים יהודיים בגבולה הצפוני של רצועת עזה (ניסנית, דוגית ואלי-סיני). יעלון פסל את הרעיון על הסף. נסיגה, כך טען, תעודד את האיסלאם הג'יהאדיסטי. בהמשך ייחסו ליעלון את האמירה שהנסיגה מעניקה רוח גבית לטרור, מה שלא הוסיף לפופולריות שלו בלשכת ראש הממשלה.

שר הביטחון דאז, שאול מופז, היה שותף לרעיון ההתנתקות, אבל לא היה לו חלק במעגלי ההתייעצות האינטימיים של ראש הממשלה עם מקורביו. ימים ספורים לפני כנס הרצליה עדכן שרון את מופז בשיחת טלפון על כוונתו להציג את יוזמת ההתנתקות בכנס. למעשה, שרון בדק אם מופז יישאר לצידו במהלך.

כתף קרה מיעלון

עשר שנים אחרי, הזיכרון של "קבלני הביצוע" – הרמטכ"ל, חברי המטה הכללי, בכירי אמ"ן ואחרים – הולך ומתעמעם. אבל דבר אחד כולם זוכרים בבירור: הצבא לא היה שותף אמיתי בתהליך קבלת ההחלטות. מה שעניין את הקברניטים, והיה עיקר עיסוקו של הצבא, היה הפינוי הפיזי של היישובים. צה"ל לא באמת נדרש להציג לפני הקברניטים את הערכותיו על תמונת המצב הביטחונית הצפויה באזור כתוצאה מההתנתקות, בטווח הבינוני והארוך.

היום גורסים אותם קצינים בכירים לשעבר כי שרון לא שיתף אותם בתהליך קבלת ההחלטות הן משום שחשש מהדלפות, והן כי חשש מהתנגדות פנימית ופומבית של אנשי צבא, שהייתה עלולה לחבל בתוכנית הפינוי. גם הקבינט המדיני-ביטחוני לא היה שותף מלא. שרון עבד עם כמה מקורבים – מה שכונה בזמנו "פורום החווה" – ונהג לה – תייעץ בארבע עיניים עם קבוצה מצומצמת של אנשים, בהם גם אנשי צבא. אחד מהם היה תת-אלוף עיבל גלעדי, אז ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באג"ת (אגף התכנון). גם במפגשים שניהל ויסגלס השתתפו אנשי צבא מאג"ת ומאמ"ן.

לקראת סוף 2004 אסר הרמטכ"ל יעלון על הקצינים האלה להופיע למפגשים האלה, כי לדעתו היה זה פורום פוליטי, מניפולטיבי, שאין בו מקום לאנשי צבא. באותה עת כבר שררה מערכת יחסים קשה ועכורה בין הרמטכ"ל לבין ויסגלס. שעה שבלשכת ראש הממשלה ראו ביעלון עוף מוזר שעלול להפריע, בלשכת הרמטכ"ל חשדו שויסגלס מחמם את ראש הממשלה נגד הרמטכ"ל. תא"ל גלעדי, שהמשיך לקיים קשר ישיר עם ראש הממשלה, זכה מיעלון לכתף קרה.

אחרי נאום הרצליה, בדצמבר ,2003 קיים שר הביטחון מופז דיון עם הרמטכ"ל יעלון לגבי תהליך הפינוי. לשניהם היה ברור שפינוי שלושה יישובים זה לא לכאן ולא לכאן. שר הביטחון ראה היגיון רב יותר בפינוי מלא. באותה עת הייתה מונחת על שולחנם של ראש הממשלה ושר הביטחון "מפת האינטרסים הביטחוניים-לאומיים," חוברת שהכין אג"ת עוד בתקופתו של יצחק רבין כראש הממשלה. על פי המסמך הזה, האינטרסים הביטחוניים המובהקים של מדינת ישראל נמצאים בגדה, ושם אין מקום למשא ומתן.

ברצועת עזה, לעומת זאת, התמונה הפוכה. שם אין שום אפשרות לשפר את המציאות הביטחונית, כי צה"ל אינו שולט ברצועה כולה אלא מחזיק בגזרה אוגדה שתפקידה להגן על המתיישבים. הנחת המוצא הייתה שברגע שרצועת עזה תפונה, לא רק שאפשר יהיה להקטין בשליש את היקף הכוחות שצה"ל מחזיק במקום, אלא גם גבול הרצועה יהיה שקט יותר. יתרה מזאת, אמרו במערכת הביטחון, יציאת צה"ל מהרצועה תאפשר לישראל חופש פעולה להכות בעזה בעוצמה, אם הרשות הפלסטינית לא תשתלט על הארגונים הסוררים ברצועה.

2004 הייתה השנה הראשונה שבה היה מניין ההרוגים הישראלים בעזה גבוה מזה שביהודה ושומרון. מאות רקטות קסאם נורו מהרצועה, מחציתן נפלו בשדרות. בנוסף לכך נורו באותה שנה על היישובים בתוך הרצועה ועל יישובי עוטף עזה כ- 3,000 פצצות מרגמה. בהערכות מצב שקיים צה"ל נאמר שאחרי ההתנתקות יהיה לחמאס אינטרס לשמור על השקט ברצועה. אם תהיה הסלמה ביטחונית מול חמאס, העריכו בצה"ל, היא תתרחש ביהודה ושומרון או בתוך שטח ישראל. המחשבה הייתה שאחרי ההתנתקות יראה חמאס בגדה את הזירה המרכזית שלו, ולא יהיה לו שום אינטרס שצה"ל ישוב לרצועה. די בכך שצה"ל ייערך לאורך הגבול הבינלאומי של רצועת עזה בקו הגנה מאורגן היטב כדי שישרור שם שקט יחסי.

כל זה, כמובן, אם הפינוי ייצא אל הפועל. אלא שבמשך תקופה ארוכה שררה בצמרת הצבא התחושה שלא ייצא מזה כלום. בתחילה נתפסה התוכנית כסוג של "בלון ניסוי" שהפריח שרון. אחר כך האמינו שהתוכנית לא תצא לפועל מסיבות פוליטיות. אולי משום כך לא הייתה בצבא ובשב"כ אווירה של דחיפות, ולא חשו צורך לדון בתהליכים ארוכי טווח כדוגמת ההתפתחויות בעזה לאחר יציאת צה"ל. לראשי הצבא באותה תקופה גם לא זכור שהם נקראו אי פעם לדיון של הקבינט בשאלה מה צפוי בעזה ביום שאחרי. רק בפברואר ,2005 כשחוק פינוי-פיצוי התקבל בכנסת – הבינו במערכת הביטחון שכבר אין דרך חזרה. באותה עת גם הוכרז על מחליפו של יעלון: דן חלוץ.

בראשית פברואר 2004 חשף העיתונאי יואל מרקוס בעיתון "הארץ" שיחה שקיים עם שרון, ובה דיבר ראש הממשלה על התנתקות מלאה מרצועת עזה. בעקבות המאמר שיגר הרמטכ"ל יעלון מכתב לראש הממשלה, ואחר כך התקיימה שיחה מתוחה בין השניים. יעלון התלונן על כך שלא שיתפו את הצבא, שלא נעשתה עבודת מטה, שלא יעלה על הדעת. שרון ניפנף אותו והבטיח לקיים בהקדם דיון בנושא. זה קרה אחרי חודשיים.

בדיון השתתפו ראש הממשלה שרון, שר הביטחון מופז, הרמטכ"ל יעלון, ראש השב"כ אבי דיכטר, ראש אג"ת יצחק (חקי) הראל, ראש אמ"ן אהרן זאבי-פרקש ואחרים. זו בעצם הפעם הראשונה שבה הוצג תהליך ההתנתקות באופן פורמלי והתקיים דיון על משמעויותיו. שרון הודיע לנוכחים שפינוי רצועת עזה יתבצע בתוך שנה. כאן גם התרחש הפיצוץ הגדול הראשון עם הרמטכ"ל יעלון. יעלון טען שנסיגה מרצועת עזה בתקופה שבה נמצאים הגופים האיסלאמיסטיים במגננה עולמית היא משגה פטאלי שעלול לשנות את המגמה הזו.

שבועות ספורים אחרי אותו דיון התקבל בלשכות שר הביטחון והרמטכ"ל מסמך של פיקוד הדרום, שעליו חתום אלוף הפיקוד דן הראל וכותרתו "חמאסטן בעזה". במסמך, שניתח את ההתפתחויות הביטחוניות הצפויות בגזרת עזה אחרי ההתנתקות, עלתה האפשרות שחמאס ישתלט על הרצועה ושההתנתקות לא תביא את השקט המיוחל. במטה הכללי פרץ ויכוח, ולפיקוד הדרום הגיעו מסמכי תגובה של אמ"ן המערערים על התזה של הפיקוד.

קצינים בפיקוד הדרום, שהיו שותפים לכתיבת המסמך, מודים היום שלא הייתה בו תחזית מובהקת שחמאס ישתלט על עזה במהלך צבאי, ושהרצועה תהפוך למוקד לחימה מרכזי נגד ישראל. המושג "חמאסטן" אמנם מצא את מקומו בשיח הצבאי, אבל המסמך הפך בסופו של דבר לאפיזודה שלא שינתה דבר. לאיש לא היה ספק שפיקוד הדרום יבצע כל פקודה שיקבל.

בישיבת ממשלה בחודש יוני 2004 העריכו ראשי קהילת המודיעין כי המהלך ישפר את המציאות הביטחונית בדרום. ראש אמ"ן זאבי-פרקש אמר בדיון: "ההתנתקות תצמצם את הטרור ותהפוך אותו לנסבל." ראש השב"כ אבי דיכטר התנבא כי היציאה החד-צדדית "תביא להפחתה במספר הפיגועים ותשנה את דפוסם".

בהמשך התעורר ויכוח נוסף: האם לצאת מרצועת עזה, אבל להשאיר את צה"ל בציר פילדלפי שבגבול מצרים כדי למנוע הברחות, כמו גם ב"תוחמת הצפונית," אותם שלושה יישובים לאורך הגבול? בשני המקרים הוחלט לצאת. ההחלטה לגבי ציר פילדלפי נפלה ממש יום לפני תחילת הפינוי, באוגוסט .2005 שרון התנגד, אבל היועצים המשפטיים הסבירו לו שאין כל אפשרות להכריז על יציאה מהרצועה ולהישאר בפילדלפי.

כבר אז, עוד לפני ההתנתקות, היה מידע באמ"ן על מנהרות שנחפרו מול מוצבי צה"ל בגבול הרצועה. בתדרוכים לכתבים צבאיים נאמר בפירוש שהמגמה הזו הולכת ומתעצמת ושהחפירות מתבצעות לכיוון ציר הוברס, שעוטף את רצועת עזה. ערב ההתנתקות העריכו בישראל שיש מול הוברס יותר מעשר מנהרות. פחות משנה לאחר ההתנתקות נחטף גלעד שליט דרך אחת המנהרות הללו.

תאונת עבודה

צה"ל השלים את פינוי רצועת עזה 11-ב בספטמבר. ב-23 בספטמבר 2005 ערך חמאס "תהלוכת ניצחון" במחנה הפליטים ג'בליה, שבמהלכה נפלה רקטת קסאם ממכונית, התפוצצה בין ההמונים וגרמה לפיצוצי משנה של תחמושת ואמצעי לחימה נוספים. יותר 20-מ פלסטינים נהרגו ועשרות נפצעו. אף שהיה מדובר בתאונת עבודה, חמאס האשים את ישראל והבטיח נקמה. כבר באותו לילה, פחות משבועיים לאחר סיום ההתנתקות, נורה מטח כבד של רקטות לעבר שדרות, ובמשך יומיים לא פסק הירי. צה"ל הגיב באיחור במה שזכה לכינוי מבצע "גשם ראשון," וכלל בעיקר תקיפות מהאוויר. הממשלה חטפה ביקורת על הימנעותה מתגובה משמעותית.

כל זה לא הפריע לגורמי הביטחון, כולל השב"כ, להמשיך לדבוק בהערכות המצב שגיבשו ערב ההתנתקות. חודשיים לאחר ההתנתקות, בנובמבר 2005, אמר ג' מפקד המרחב הדרומי של השב"כ, בשיחה פנימית: "כל זמן שאנחנו מעודדים את שלטונו של אבו מאזן, הברחות אמצעי הלחימה לשטחי הרשות לא נתפסות אצלנו כאיום. השליטה על ציר פילדלפי קרסה עם יציאת ישראל, עכשיו הוא נמצא בתהליך התייצבות, למרות שיש שם אירועים של שוחד גם לקצינים פלסטינים וגם למצרים". מה שהטריד אז את השב"כ היה יציאתם של פעילי טרור מעזה דרך סיני לפיגועים בנגב, והחשש שהפלסטינים יעבירו את האנרגיה הפח"עית מעזה לאיו"ש.

באותו חודש אמר גם אלוף פיקוד הדרום הנכנס יואב גלנט בתדרוך לכתבים צבאיים: "יציאת ישראל מעזה לא שינתה באופן מהותי את מרכיבי הכוח בתוך רצועת עזה. היציאה מציר פילדלפי יצרה מצב של גבול פחות מרוסן מכפי שישראל העריכה. חמאס לקח 55 אחוז מן הבוחרים ברצועה בבחירות המוניציפליות וגרם הלם בפתח. ההערכה היא שיהיה שיתוף של חמאס במערכת הפוליטית, אבל זה ארגון עם משמעת עצמית, והחלטה להשתלט על הרצועה היא לא החלטה של הזרוע הצבאית של חמאס." בפברואר 2007, שנה וחצי לאחר ההתנתקות, סיכם ראש השב"כ יובל דיסקין את שנת העבודה החולפת. הוא דיבר על התפוררות הרשות הפלסטינית, בעיקר ברצועה, ועל מלחמת ההישרדות שבה נמצא פתח, מה שיביא להערכתו ליתר מוטיבציה של אנשיו להילחם.

ואז הוא גם קבע: "חמאס מעוניינים בשקט. בשביל חמאס, ממשלה היא לא העיקר. חמאס לא מסוגל למשול", והוסיף: "אין לנו מענה איכותי לירי תמ"ס (תלול מסלול) מרצועת עזה. אם הירי יימשך, ולא יהיה גורם פלסטיני שיעצור אותו, ישראל תיאלץ להיכנס בחזרה לרצועת עזה. לפי שעה אין מקום להתערבות ישראלית, שכן פת"ח הוא עדיין הגורם הדומיננטי מול הפונדמנטליסטים ולא כדאי שנפריע".

באותו תדרוך ציין ראש השב"כ כי במהלך 2006 העביר חמאס 30 טונות של חומרי נפץ דרך המנהרות בציר פילדלפי – לעומת חמש טונות של חומר נפץ תקני ב-2005 ורק טונה אחת ב2004. לא חלפו ארבעה חודשים מאז התחזית של ראש השב"כ, ואותו חמאס ש"לא רוצה את השלטון" השתלט בכוח על רצועת עזה, העיף את הרשות הפלסטינית והקים ממשלה בהנהגתו. אפילו ביום שבו החלה ההפיכה הצבאית ברצועה, ב-12 ביוני 2007 בחטיבת המחקר של השב"כ העריכו שמדובר בהתפרצות אלימה על רקע מתיחות בין פת"ח לחמאס, לא משהו שיש בו כדי לבשר על תפיסת השלטון על ידי הזרוע הצבאית של חמאס.

עוד לפני ההתנתקות הבינו בישראל שפתח הולך ומאבד שליטה ושחמאס מתעצם ברצועה. אבל איש לא חזה את השתלטותו המלאה על הרצועה ואת הפיכתו של הארגון למוקד איום מרכזי על ישראל. אפילו הרמטכ"ל יעלון, שחשב שההתנתקות היא טעות, העריך ב-2004 שמדינת ישראל עומדת מול הזדמנות לתפנית אסטרטגית ביחסים עם הפלסטינים: ערפאת הלך לעולם שכולו טוב, התמנה נשיא פלסטיני חדש המתנגד לטרור, ארה"ב עומדת בפני בחירות, יש תוכנית ישראלית להתנתקות – כך שצריך לחזק את אבו-מאזן ולאפשר לו להשתלט על הרצועה. גם שרון חשב שחייבים לסייע לאבו-מאזן להשתלט על הרצועה ואף נפגש איתו.

בשיחת רקע שקיים שרון עם כתבים בפברואר 2005 אמר ראש הממשלה: "אני לא דיפלומט, אני איכר, ואני לא אשאיר שום דבר לא ברור. צריך לעזור לאבו מאזן. אמרתי שאני מוכן לעזור ואני גם עוזר לו. עזרנו לו בזמן המחלה (של ערפאת), בזמן הקבורה (של ערפאת) ובזמן הבחירות (של אבו מאזן לנשיאות)".

בסופו של דבר, ההתנתקות הייתה מהלך פוליטי-מדיני. שרון היה מוכן לקחת סיכונים ביטחוניים, ולכן היה לצה"ל משקל רק בביצוע ולא בתהליך קבלת ההחלטות. הצמרת הצבאית התיישרה במהירות וסיפקה לדרג המדיני את הנימוקים הביטחוניים "הנכונים". הסמכות הביטחונית שהקרין האלוף בדימוס שרון הייתה מכרעת.

חוסר היכולת של זרועות הביטחון להעריך נכונה את ההתפתחויות המדיניות והצבאיות הצפויות ברצועה אחרי ההתנתקות לא צריך להפתיע איש. למודיעין יש מגבלה מובנית ביכולת החיזוי של תהליכים מדיניים או חברתיים מרכזיים. המודיעין לא יכול להיות לעולם תחליף לניסיון ולכושר החשיבה של קבינט, של ראש ממשלה ושל שר ביטחון. ערב ההתנתקות, המודיעין לא נדרש לתת – וגם לא נתן – שום התרעה אסטרטגית לאפשרות של הקמת ישות טרור עצמאית ברצועה.

מאז הקמתה של אותה חמאסטן ברצועה, היא כפתה על ישראל אי-שקט מתמשך, דה-לגיטימציה בינלאומית והשקעות עתק. ומעל לכל – ארבעה מבצעים צבאיים גדולים. היכולות הצבאיות של חמאס מגיעות היום צפונה מגוש דן, והוא ממשיך בתהליך ההתעצמות. עזה הפכה לחזית אמיתית שתרתק כוחות גדולים של צה"ל גם בזמן עימות בחזיתות אחרות. לבנון, למשל.