בית משיח: 60 שנה לצ'רטר הראשון לתשרי

מנחם זיגלבוים, בית משיח

בימים המודרניים שלנו, קשה למצוא דוגמה שתהיה שוות–ערך לאותו חלום עצום, בלתי מושג, שהיה לנחלתם של מאות חסידים שהתגוררו בארץ ישראל בשנת תש"כ ורצו לראות את הרבי מה"מ. "זה לא משהו שאפשר להבין או להשיג בימינו" אמר לי הרב יצחק מענדל ליס ע"ה בשיחה שקיימתי עמו לפני עשרים ושש שנים. מאז השיחה ההיא, כשהטיסות כבר מזמן הפכו לברות–הישג בלחיצת מקש בלבד, היכולת להקביל את השאיפה הזאת למשהו בר–ימינו, כמעט אינה אפשרית.

ששים שנה בדיוק חלפו מאז קמה קבוצת חסידים, שכרה מטוס ונסעה לרבי לחודש תשרי תשכ"א. פשוט כך. בעצם לא פשוט בכלל. זו הייתה עלילה רבת–תהפוכות עד שהחלום התממש והיה למציאות. קחו בחשבון שאפילו בחיים המודרניים של ימינו, כשהשפע והרווחה הפכו לזמינים, ואלפים נוסעים מדי חודש תשרי לחצרות קדשנו, הניסיונות לארגן צ'רטר חב"די לא צולחים. אבל אז, לפני שישים שנה – זה הצליח ובגדול!

געגועים של חסיד אחד

הכול התחיל מרגש געגועים שקנן בלבו של חסיד אחד, ר' איצ'ה מענדל ליס ע"ה, שביקש להגיע לרבי. הוא היה אצל הרבי לפני כן רק פעם אחת, בתשרי תשי"ז. באותו תשרי הגיעו לרבי עשרה חסידים, מה שגרם לרבי נחת רוח רבה עד כדי כך שהרבי התבטא ברוסית "א ראזיינער יאר" [= שנה של יבול מבורך] וה'יבול' מנה בסך הכל עשרה איש…

"ההתבטאות הזאת של הרבי נחקקה בזכרוני, וברבות הימים הפיחה בי את הרצון להביא למצב שעשרה אנשים יהיו מעט שבמעט", סיפר הרב ליס לכותב השורות…

חלפו מאז ארבע שנים, והרב ליס התגעגע מאוד לחזור ולשהות אצל הרבי. כמו באותן שנים, הבעיה המרכזית הייתה בעיית הכסף. מי שהכיר את הרב ליס, ידע שהוא היה אדם חריף–מחשבה ובעל תושיה: "במצב כספי קשה זה, עלה ברעיוני לארגן צ'רטר למאה חסידים שיבואו לשהות במשך כל חודש תשרי אצל הרבי. היו לכך כמה יתרונות: במעשה זה אפעל שציבור גדול יסע לרבי לחודש תשרי. שנית – החשבון שלי היה שבעסק כזה אוכל להרוויח בקלות כרטיס בחינם. הצ'רטר עלה סכום מסוים ועל המטוס היו מאה ואחד מקומות. חילקתי את הסכום למאה, כך שמאת הנוסעים יכסו את כל הוצאות הנסיעה, ואילו אני, הנוסע המאה ואחד – אסע בחינם. ליותר מזה לא שאפתי", סיפר ר' איצ'ה מענדל…

כבר בסביבות חג הפסח, חצי שנה לפני המועד המתוכנן, החל לנסות להגשים את חזונו. הרב ליס ניסה להשיג חסות מאישים ידועים בחב"ד, אך הם הסתכלו עליו כעל אדם הזוי. זו אכן הייתה נשמעת תכנית דמיונית לחלוטין. רק אחד מהעסקנים הסכים לכתוב על כך לרבי, והוא העלה זאת כסעיף בין שלל סעיפים אחרים שהופיעו במכתבו. לאכזבתו של הרב ליס, הרבי ענה על כל הסעיפים – מלבד על סעיף הצ'רטר.

אחרים בוודאי היו מרימים ידיים, אבל הרב ליס היה קרוץ מחומר אחר. "בלית ברירה החלטתי לצאת עם הודעה לציבור ללא חסות רשמית. פרסמתי על כך בכל העיתונים הישראלים בארץ ישראל. עד מהרה ראיתי ברכה בעמלי, רבים מאנ"ש הזדרזו להזמין מקום בצ'רטר".

התושיה של הרב ליס עמדה לו, והוא הגדיל בפרסומיו את מספר הנרשמים כדי להלחיץ את אלו המהססים. "פרסומים אלו עודדו את האנשים, שברובם הגדול לא האמינו שנצליח לארגן מאה חסידים שיטוסו לרבי", סיפר. "כששמעו שנרשמו כבר למעלה משישים אנשים, זה העלה להם את המוראל ונתן להם חשק להצטרף לנסיעה. כשנותרו לי רק עשרים מקומות, פרסמתי שכל המקומות אזלו. כך נוצר לחץ עצום מצד כל אותם שהיססו עד לרגע האחרון ולפתע חשו את הקרקע נשמטת מתחת רגליהם…"

הצ'רטר באותם ימים היה סוג של חלום. חלום פרוע. אבל כוח הקנייה העצום – מאה איש – הצליח להוזיל את המחיר באופן משמעותי, כמעט חצי מהמחיר המקורי! המחיר המריץ רבים מאנ"ש לחסוך פרוטה לפרוטה כדי להצטרף להזדמנות הנדירה.

גם במשרדי חברת התעופה 'אל–על' זקפו גבות בפליאה כשהגיע אליהם החסיד נמוך–הקומה וביקש מהם לחכור צ'רטר לארה"ב. אמנם פה ושם היו חברות תיירות גדולות שארגנו צ'רטרים לחו"ל, אבל היו אלו טיסות לאירופה בלבד, ולא עד ארה"ב הרחוקה; מה גם שהיו אלו חברות מסודרות עם גב כלכלי, ולא כיוזמה פרטית.

שום דבר טוב לא מגיע בקלות, ועל אחת כמה עניין שבקדושה כה נעלה כמו נסיעה לרבי.

"יום אחד קיבלתי הזמנה לבוא לדין תורה בביתו של הרב שניאור זלמן גורליק, רבו של כפר חב"ד", סיפר הרב ליס. "כשהגעתי לביתו, ראיתי כמה מהנרשמים לצ'רטר יושבים ומבקשים לחייב אותי לגנוז את כל התוכניות ולבטל את הצ'רטר"…

מה קרה?

"ההסכם עם חברת אל–על היה, שאם אנחנו מבטלים את החוזה עד לראשון לחודש אוגוסט – לא נפסיד כלום. אם נבטל בחמש–עשרה לחודש – נפסיד רק עשרה אחוז; ואם נבטל בראשון לספטמבר – נפסיד את כל הכסף. בין האנשים שנרשמו היו כאלה שנמנו על הסקטור של 'הירא ורך הלבב'. הם חששו שמא התכנית תכשל וכל כספם ירד לטמיון. מדובר היה בסכום כסף גדול, בערך של שלוש משכורות!" [אגב, הרבי עצמו פנה אל הרב ליס באחת ההתוועדויות במהלכה נמנמו כמה מחברי הקבוצה: "ראביי ליס, כמה עלתה הנסיעה?", ר' איצ'ה מענדל ערך חשבון מהיר והשיב: 1249 לירות ישראליות. כששמע הרבי את הסכום, הגיב בפליאה עצומה: "אלף מאתיים ארבעים ותשע לירות הוציאו על מנת להגיע, וכאן ישנים?"…].

הרב ליס החליט לתפוס את השור בקרניו: 'אין בעיה', הודיע להם. 'נבטל את הצ'רטר, רק דעו לכם שאם הפעם לא נסע – לעולם לא ניסע! אולי יסעו אחדים פה ושם, אבל קבוצה בסדר גודל כזה – לעולם לא תסע! לכן, מי שרוצה בחזרה את כספו, יקבל את כספו, אבל האחריות מוטלת עליו'.

הדיבורים התקיפים והמבט היישיר שלו בעיני ההססנים, פעל על כולם והם נסוגו מתביעתם לבטל את הצ'רטר.

המחיר היה בשמים, אבל הרצון להגיע לרבי היה גבוה עוד יותר

הרה"ח הרב אברהם מייזליש ע"ה שהיה בין הנוסעים, סיפר בראיון שהעניק בעבר ל'בית משיח': "ההודעה הראשונה על הצ'רטר יצאה חודשים מספר לפני תשרי תשכ"א: מי שרוצה לנסוע לרבי, יוכל להירשם למטוס הצ'רטר הראשון שנוסע לרבי. הנסיעה עלתה 1500 לירות, בעוד שמשכורתי, משכורת ממוצעת של מורה, נעה בין 300 ל–400 לירות לחודש. זה היה סכום עתק באותם הימים!

"הייתי אז אברך צעיר לימים, כשלש שנים לאחר חתונתי, והרגשתי שאני מוכרח להצטרף לטיסה. אבל עיקר הבעיה היתה, כמובן, איך להשיג את הכסף לנסיעה. התרוצצתי בין גמ"חים שונים. הלוואה אחת אני זוכר שהשגתי מגמ"ח של בית הכנסת מסוים שהלווה מאה לירות ולאחר מכן נאלצתי להחזיר חמש לירות בחודש"…

בין הנוסעים היה גם המשפיע יבלחט"א, הרב ישבעם סגל שי', שסיפר ל'בית משיח': "מהיום הראשון בו נכנסתי ללמוד בישיבה בפרדס, שמעתי את המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן מדבר ב'קאך' מיוחד על הצורך להתקשר לרבי. הנקודה המרכזית בכל ההתוועדויות הייתה הדרישה מהתמימים להיות מסורים לרבי, וזה עיקר העיקרים.

"תמיד שאפנו לטוס לרבי. זה היה בנפשנו. ממש חלמנו על הנסיעה לרבי. יומם ולילה היינו טרודים ועסוקים בזה. כל שנה מחדש התעורר בנו אותו רצון עז לנסוע אל הרבי, אך הקשיים שעמדו לפתחנו, הכריעו אותנו להישאר בארץ ישראל. הכרטיס עלה הון עתק, וגם אלו שהצליחו ללוות כספים, עמדו בפני בירוקרטיה קשה וארוכה של מתן אישורי יציאה מטעם שלטונות הצבא.

"כשנודע כי מתארגן צ'רטר רק לחסידי חב"ד, היה לי ברור כפי שהשמש זורחת בצהרי יום, שגם אני אהיה על הטיסה הזאת. מחיר הטיסה היה גבוה, סכום כסף מצטבר של כמה חודשי עבודה. באותה שנה עבדתי בעבודות מזדמנות; הייתי אחראי על רישום אוכלוסין שערך משרד הפנים באותן שנים, ועוד כמה עבודות צדדיות מכאן ומשם. למרות כל זאת, סכום הכסף שהצלחתי לצבור היה עדיין טיפה בים. אבי, הרב משה סגל, איש מסירות–נפש וממפקדי הלח"י, העניק לי סכום גדול, ובתוספת הלוואות נוספות שלקחתי, רכשתי כרטיס טיסה.

"ביום שידעתי שאני בין רשימת הטסים, לא היה מאושר ממני (אגב, לפני שחזרתי, רכשתי בארצות הברית מכשיר הקלטה מודרני, דבר שהיה בגדר חלום בארץ ישראל. את המכשיר מכרתי ומהכסף שהשגתי כיסיתי את רוב כספי ההלוואות)".

שבועות וחודשים התכוננו לנסיעה

בעיית מימון הכרטיסים לא הייתה בעיה יחידה. היו צריכים גם לעשות דרכונים, להשיג ויזות לארה"ב ועוד שלל מסמכים.

בין כך ובין כך, העסק תפס תאוצה של ממש. המארגנים החלו לראות סימנים חיוביים ראשונים מצד 770 לגבי הנסיעה. כשהיו צריכים חברי הקבוצה להגיע לקונסוליה, שיגר הרב חודקוב מכתב לוועד הנסיעה, בו הוא מבשר להם ששלח מכתב בקשה מיוחד לקונסול האמריקאי בארץ ישראל. כמו כן ייעץ להם להיעזר בשירותיהם של הרבנים נתיני ארה"ב ששהו אותה עת בארה"ק – הרב וינברג והרב הולנדר, שיסייעו להם במידת האפשר. במקביל, שלח הרבי מברק לרב וינברג לסייע ככל יכולתו בסידור הענינים בקונסוליה עבור חברי הקבוצה.

לאחר חוסר ההתייחסות שהייתה בהתחלה – היה זה איתות שכוונתם ומעשיהם רצויים, וכי מחכים לבואם ב–770.

חברת 'אל על' מצידה, כשראתה שהחסידים מתגבשים יפה ומסתדרים, ואף השיגו ויזות כניסה לכולם – ארגנה להם הטבות כספיות שונות, לצד מזוודה קטנה עם סמל של אל–על שקיבל כל אחד מהנוסעים.

השבועות הבאים עברו על החסידים בהכנות לנסיעה המיוחדת. ההכנות היו הן בגשמיות והן ברוחניות. ההתוועדויות הממושכות בראשות גדולי המשפיעים אופיינו בתביעה מהחסידים הנוסעים להתכונן כראוי טרם בואם אל הרבי. את אלו האחרונים אפף רגש ציפיה והתרגשות מחד, ושמחה פנימית ועצומה מאידך. "בכפר חב"ד שררה אווירת חג כפשוטה", נזכר הרב ליס.

"כלל חסידי חב"ד עסוקים מאוד בימים אלו, בעיקר המשפיעים" כתב הרב משה אהרון טייכמן מכפר חב"ד, אחד מנוסעי הקבוצה ביומן שייחד באותם ימים לנסיעה זו. "שבועות, ואולי חודשים, התכוננו חסידי ארץ ישראל לנסיעה הזאת. רבות היו ההכנות בגשמיות ובעיקר כמובן ברוחניות. התכנסויות והתוועדויות ממושכות בראשות זקני המשפיעים קדמו למסע זה בהם נתבעו החסידים הנוסעים להכין עצמם כראוי טרם בואם לראות את פני הקודש. את אלו אפפה ציפייה של התרגשות וחרדה מחד, ושמחה פנימית עצומה מאידך".

"ההכנות לנסיעה התמקדו בהקפדה להיות יהודי יותר חסידי, לשמור עוד יותר על כל המחשבות, הדיבורים והמעשים שיהיו בתכלית הקדושה והטהרה, ולהיות שקוע עוד יותר בכל מה שהחסידות תובעת מאתנו", סיפר לימים הגה"ח הרב מאיר צבי גרוזמן ע"ה שהיה אף הוא בין הנוסעים. "המשפיע ר' שלמה–חיים קסלמן ע"ה [שחפץ אף הוא בכל מאודו להצטרף לנסיעה, אך הרבי לא הרשה לו – מ.ז.] עודד חזק את הנוסעים לערוך את ההכנות הרוחניות הראויות. הוא היה מדגיש שצריכים לדעת שנסיעה לרבי היא עניין רוחני לגמרי, והיה מספר על החסידים הראשונים שעסקו בהכנות רבות לקראת נסיעתם לרבי".

"בשבת סליחות, יום לפני הנסיעה, נערכה בכפר חב"ד התוועדות גדולה בה השתתפו הנוסעים ושאר תושבי הכפר", סיפר הרב אברהם מייזליש. "ההתרגשות היתה בלתי ניתנת לתיאור. ההתרגשות אחזה לא רק בנוסעים אלא גם בקרב שאר אנ"ש; לאו מילתא זוטרתא היא לנסוע לרבי (ועוד במטוס!…) דבר שלא היה נפוץ כל כך באותם השנים.

"ההתרגשות גברה כשהגיע מכתב מהרבי אל 'וועד המסדר'. במכתבו הקדים הרבי כי הנסיעה לחו"ל מתאפשרת רק במקרים מיוחדים כמו להשתטח על קברי צדיקים. הרבי ביקש שקודם הנסיעה, יוסיף כל אחד מהמשתתפים בלימוד דא"ח, ובפרט בלימוד מאמריו של הרבי הריי"צ. בנוסף לכך נתן הרבי הוראות מה לעשות בעת הנסיעה עצמה: ללמוד את שלשת השיעורים של חומש, תהילים ותניא, וכן שיעור בתורתו של הרבי הריי"צ. הרבי הוסיף פרט מעניין: "ובוודאי יצטרפו להם כל הנוסעים ובצירוף הצוות שמבני ישראל הוא".

כל הנוסעים הפכו למעין שכבה של 'בני עליה'

יום ראשון, א' דסליחות תש"כ.

היום המיוחל הגיע, ומטוס "בריטניה" עמד מוכן ומזומן לקלוט את קהל החסידים. מטוס זה היה ספינת הדגל של חברת התעופה 'אל–על'. שאר הטיסות באותם ימים היו במטוסים קטנים יותר שנאלצו לעשות בדרכם לניו–יורק כמה עצירות תדלוק. המטוס הזה יכול היה להכיל מאה מקומות, ודי היה לו בעצירה אחת.

היה זה מחזה מרהיב עין לראות בנמל התעופה בן גוריון אלפי חסידי חב"ד, בראשם גדולי המשפיעים שהתגודדו באולמות הטרמינל כדי ללוות את החסידים ששפר עליהם גורלם להיות נמנים על המאושרים הנוסעים אל הרבי מה"מ. ריקודי השמחה פרצו את כל הגדרות והתרגשות עצומה אחזה בכל הנוכחים.

בין הנוסעים המאושרים אפשר היה לראות את סלתה ושמנה של עדת חסידי חב"ד באה"ק, ביניהם: זקן התמימים הגה"ח הרב שניאור זלמן גרליק רבו של כפר חב"ד, המשפיע הנערץ הרב חיים שאול ברוק, הגה"ח הרב שמריהו נחום ששונקין רבם של חסידי חב"ד בירושלים, המשפיע החסידי ר' אברהם פריז, ראש הישיבה הגה"ח הרב נחום טרבניק, המשפיע הדגול הרב חיים משה אלפרוביץ, ר' זושא וילימובסקי ה'פרטיזן', ועוד רבים.

מכל הצדדים הביטו על הזוכים מלמטה למעלה. כל הנרשמים לטיסה הפכו למעין שכבה של 'בני עליה' שעיני העדה כולם נשואות אליהם. לפתע נפתח מעגל גדול של רוקדים שהתלכד סביב הנוסעים, חצה את כל המחסומים והגיע עד למסלולי הנחיתה, כאשר כולם שרים בקול אחיד "כי בשמחה תצאון".

"מסיבות שונות לא הצטרפתי לנסיעה זו, אבל כאשר הגיע זמן נסיעת קבוצתו של ר' י.מ. ליס מכפר חב״ד אל כ״ק אדמו"ר שליט"א, הצטרפתי גם אני אל המלווים שבאו לנמל התעופה בלוד להיפרד; לא כאחד הנוסעים, אלא כאחד המלווים", סיפר הרב אפרים יחיאל הכהן הלפרין שהיה בחור באותם ימים. "כשעמדתי בנמל התעופה באותה העת – התחלתי להתגעגע עד כלות הנפש ממש להיות בבית רבינו שליט"א בחודש השביעי. כיוון שכך, החלטתי בהחלטה נחושה שבשנה הבאה אסע גם אני אי"ה לכ"ק אדמו"ר שליט"א לחודש השביעי של שנת תשכ"ב", הוא מתאר את השפעת עומק חוויית הליווי שנשארה בקרב אלו שלא נסעו בסופו של דבר.

הטיסה היתה ארוכה ומסורבלת לא–מעט, אבל מי בכלל חשב על תנאי נוחיות. "הייתי אברך צעיר" – סיפר הרב מייזליש – ובמהלך כל הטיסה הסתובבתי במטוס ממקום למקום כדי לשמוע את אשר בפיהם של זקני החסידים. היה זה מרתק לשמוע כל אחד מהם כשהוא מפליג בזכרונותיו כיצד הוא נסע לליובאוויטש או לרוסטוב ולנינגרד. אחד סיפר כיצד הוא נתקע בבוץ כאשר עם העגלה והסוסים, נסיעות שנמשכו לעיתים שבועות אחדים.

"במהלך הטיסה הסתובב ר' זושא ה'פרטיזן' עם 'משקה' וחילק לכל הנוסעים. ההתרגשות היתה כה גדולה עד שהחסידים קמו ויצאו בריקוד חסידי סוער. כמה דקות לאחר מכן ביקש הקברניט שלא נרקוד מחשש ליציבות המטוס…

"צוות הטיסה הבין מהר מאד כי אין זו טיסה רגילה, אלא משהו מיוחד מתחולל מול עיניהם. כפי הוראת הרבי במכתבו, אחד החסידים לימד את שלושת השיעורים היומיים דרך מערכת הכריזה של המטוס. את השיעור בתורתו של הרבי הריי"צ לימד ר' ברוך פאריז ע"ה, שלימד את המאמר באתי לגני תש"י. מובן שהנחנו תפילין עם צוות המטוס, 'שהמה מבני ישראל', כמו שכתב הרבי".

באמצע הדרך נאלץ המטוס לבצע חניית ביניים בגלל תקלה שנתגלתה במטוס.

"הטיסה בצוותא עם גדולי החסידים, ובכלל העובדה שאני מגשים חלום, הייתה מרגשת בצורה שאי אפשר לתאר", מוסיף הרב ישבעם סגל להעלות מזכרונותיו. "כאשר תדלקו את המטוס, הורידו אותנו לטרמינל צדדי ושמרו עלינו לצרכי בטחון. במהלך ההמתנה הנחתי תפילין והשוטרים חשבו שמדובר במכשירי קשר או אמצעי ריגול. אחד החסידים שדיבר צרפתית מיהר להסביר להם מה הם תפילין…

"קברניט המטוס זכה גם הוא להניח תפילין ואף השתתף אקטיבית בכל האווירה של ההתוועדות והריקודים שהיו על המטוס. לפני הנחיתה הודיע למגדל הפיקוח, שעל המטוס שלו נמצאים חסידי חב"ד, ואם יראו מטוס מתנדנד, שידעו שזה המטוס שלו…", מתאר הרב סגל בחיוך, ונדמה כמו נשאר מאז…

כמו כן הייתה חניה מתוכננת בפריז, שם יצאו לקראת הנוסעים חסידי חב"ד שהתגוררו בפריז ובראשם המשפיע הדגול ר' ניסן נעמנוב ע"ה. בשל אילוצים ביטחוניים, הנוסעים עמדו במרפסת למעלה בעוד החסידים מפאריז עמדו למטה. הנוסעים שרו ורקדו במקומם, והפריזאים שרו ורקדו למטה. אחר כך דיבר ר' ניסן נעמנוב בקול רם ובהתלהבות גדולה על הזכות הגדולה שזכינו לנסוע לרבי. "חסידים נוסעים לרבי", אמר בהתרגשות פעמים רבות. אפשר היה לחוש את ההתלהבות על פניו של הרב נעמנוב.

"הייתה נסיעה מפרכת אך אנחנו היינו בעולמות אחרים לגמרי", סיפר הרב מייזליש.

"הטיסה הייתה מאוד נעימה והאווירה הייתה חב"דית ממש", תיאר לימים גם הר' שלמה מיידנצ'יק את רשמיו מהביקור. "הקבוצה שלנו השתלטה על האווירון, שרנו שירי חב"ד, למדנו וחזרנו ולמדנו את המאמרים של הרבי שליט"א… כל תשוקותינו ומחשבתנו הייתה להגיע ולכל הפחות 'רק' לראות את פני הרבי שליט"א עוד היום, בזמן שיוצא ממשרדו. התיק האישי שלי שלא מסרתי למטען המטוס כולל טלית ותפילין…"

"ראיתי כבר את הנשיא ואת ראש הממשלה, אך רק כשראיתי את הרבי, ראיתי מה זה מלך!"

כשנחתה הקבוצה בנמל התעופה בניו יורק, המתינה בחוץ קבוצת השלוחים שהגיעו לארץ הקודש כמה שנים קודם לכן, לאחר הטבח בכפר חב"ד. הראשון שיצא החוצה מהטרמינל היה הרב מייזליש.

"לפתע הרגשתי שמישהו מושך לי בשרוול. הסתכלתי אחורה, היה זה הרב יודל' קרינסקי, המזכיר של הרבי אותו הכרתי לראשונה בביקור השלוחים בשנת תשט"ז", סיפר הרב מייזליש. "'אברהם זכית', אמר לי בהתרגשות ואני לא הבנתי למה כוונתו. הוא סיפר לי שבאותו יום בבוקר, לאחר סליחות קרא לו הרבי וביקשו שיסע לשדה התעופה לקבל את פני האורחים. הרבי ביקש שכשיגיע לשדה התעופה, ירים טלפון למזכירות. כך הוא אכן עשה, ובמשך כל הזמן המתין הרבי על הקו ושמע את השיחה. מדי פעם הרבי שאל האם כבר יצאו. בגלל העיכובים במכס המתין הרבי זמן ממושך על הקו. כשסוף סוף יצאתי, הראשון בחבורה, בישר ר' יודל לרבי כי כעת אברהם מייזליש יוצא החוצה. כשהרבי שמע זאת, הוריד את האפרכסת, כאומר 'לזאת חיכיתי'…"

"זאת הייתה הטיסה הראשונה לרבי בסדר גודל שכזה, והייתה התרגשות עצומה", מוסיף הרב ישבעם סגל. "בעודי עומד בטרמינל ותוהה לאן ממשיכים מכאן, תפס את מרפקי חסיד גבה קומה ושאלני לשמי. עניתי את שמי, והוא אמר מיד – ספק מבקש ספק פוקד – 'אתה אצלי בחודש החגים'. היה זה ר' משה דובינסקי ע"ה, אצלו התגוררתי כל אותו חודש. הייתי בר מזל ביחס לשאר חבריי, שכן הוא התגורר מול 770".

חברי הקבוצה כולם נסעו משדה התעופה באוטובוסים שהוכנו מראש היישר אל 770. את הרבי ראו לראשונה בקריאת התורה של אותו בוקר.

"ראיתי כבר את הנשיא ואת ראש הממשלה" – סיפר ר' שלוימ'קה מיידנצ'יק בראיון שהעניק בשובו ארצה ימים לעיתון 'מעריב' על המפגש הראשוני שלו עם הרבי – "אך רק לאחר שבאתי לארצות הברית, ונכנסתי לבית מספר 770 באיסטרן פארקווי, ראיתי מה זה מלך! לא תוכל לתאר לעצמך את הרוממות והדרת הפנים של הרבי שלנו".

"את התחושות שהציפו את לבי בפעם הראשונה שראיתי את הרבי, אי אפשר לתאר. רעדתי כולי. אתה מרגיש שאתה עומד מול מציאותו ועצמותו. בירכתי 'שהחיינו' והייתי מבולבל ונרגש", מתאר הרב ישבעם סגל.

במנחה של אותו יום שוב הגיעו האורחים להתפלל עם הרבי. "כשגמר הש"ץ השמונה–עשרה, ניגש אליו מישהו, ואמר לו שלא יאמר תחנון, וכ"ק אדמו"ר שליט"א חייך", כותב הרב לייבל כהן ביומנו. "אכן היה מורגש אצל הרבי כי בואנו הוא מעין חג", סיפר הרב מייזליש. "על פניו של הרבי ניכרה שמחה גלויה ושמחה זו ניכרה במשך כל חודש תשרי".

קבלת פנים – מאמר מיוחד

לאחר תפילת מנחה, הודיעו המזכירים כי לכבוד האורחים שהגיעו זה עתה מארץ הקודש, תתקיים הערב התוועדות מיוחדת.

בשעה שנקבעה מראש הרבי נכנס להתוועדות כאשר הקהל כולו עמד על רגליו בהוד והדר. הרבי התיישב על מקומו והחל באמירת מאמר חסידות שפתח במילים "לך אמר ליבי". אמירת המאמר נמשכה כחצי שעה ובסיומה קם הרבי ממקומו ויצא.

במאמר הזה היו 'אותיות' מיוחדות. בין השאר הזכיר הרבי את ביאור אדמו"ר הזקן על הפסוק "מבשרי אחזה אלוקה": "מ'דארף שייערן דעם בשר, ביז מ'זאל דורך אים זען אלקות" [= צריכים 'לקרצף' את הבשר (היינו, הגוף הגשמי) עד שיראו דרכו אלקות].

"בשעת מעשה הרבי התאפק מלבכות וממש קמץ בחוזקה את שפתיו הקדושות" סיפר המשפיע הרב ישבעם סגל. "גם כשהרבי דיבר במאמר על העניין של 'אם יהיה נידחך בקצה השמים, משם יקבצך' – ש'משם' היינו פיזור הנפש, "מחשבה דיבור ומעשה אשר לא לה' המה" – התאפק מלבכות והפסיק למשך שניות אחדות את אמירת המאמר.

"לא אשכח לעולם את הצפיפות הגדולה שהייתה באותה התוועדות, כמו את הבכיות הנוראיות של הרבי. הרבי אמר בקול רם, 'ראו כמה יקר גוף של יהודי שבשבילו שפך הקב"ה כל כך הרבה תורה ומצוות'. אלו היו רגעים מרטיטים ממש", שוזר הרב סגל את חוט זכרונותיו.

ראש הישיבה הגה"ח הרב מאיר צבי גרוזמן, אחד הנוסעים, סיפר לימים: "המאמר 'לך אמר לבי' היה המאמר הראשון ששמענו מהרבי, כשאנו רואים את פני קודשו בשעת מעשה. אני זוכר מאז היטב את תוכן כל המאמר. יש הבדל עצום בין לימוד מאמר של הרבי מתוך הכתב לשמיעת מאמר כשאתה עומד מול הרבי והוא מדבר אליך באופן של "פנים בפנים". אבל אי אפשר לתאר את זה במילים…"

כן בקודש חזיתיך

מיד עם הגיע האורחים מארץ ישראל, התבשרו על 'יחידות' מיוחדת עבורם. עקב ריבוי האורחים, הוחלט לחלק את הקבוצה לשתיים, כאשר לכל קבוצה הוקדש לילה שלם ליחידויות.

עבור חסידים רבים, הייתה זו הפעם הראשונה בחייהם שנכנסו ל'יחידות' אצל הרבי. "אני זוכר את ר' חיים שאול ברוק לפני הכנסו ל'יחידות'", סיפר ר' אברהם מייזליש 'תמונה' שנצרבה בעומק נשמתו. "הוא פשוט לא מצא מנוחה לעצמו. הוא הסתובב הלוך ושוב כמו אריה בסוגר. הוא פתח 'ליקוטי תורה' ומיד סגר; פניו היו ממש אדומות. אפשר היה לראות עליו כיצד חסיד שהיה בליובאוויטש מתכונן בחרדה ובאימה לקראת הכניסה ל'יחידות'.

גם העיתונאי ר' נפתלי קראוס ע"ה שהיה בין הנוסעים תיאר מזווית ראייתו: "אני הייתי מספר 159 בתור, ואחד לפני היה החסיד ר' אברהם פאריז ע"ה. אני זוכר אותו פותח את הדלת של החדר וקורא בקול נרגש 'איך האב מורא' (אני מפחד) וסגר את הדלת וכלל לא נכנס ליחידות. אני מאד התרשמתי מכך" תיאר ברשימה מיוחד שפרסם עם שובו לארץ בעיתון 'שערים'.

מארגן הצ'רטר ר' איצ'ה מענדל ליס נכנס ל'יחידות' רק ביום השני.

"כשנכנסתי, קם הרבי מלוא קומתו ואני חשבתי לעצמי שהלוואי והאדמה תפצה את פיה ואבלע באדמה, ורק שלא אראה את הרבי קם בשבילי", סיפר הרב ליס לכותב השורות במרחק של עשרות שנים. "ברכתי 'שהחיינו' והרבי ענה 'אמן!' ואחר המשיך: 'הרב ליס, א גרויסן יישר כח פאר אייך, פאר דעם נחת רוח וואס איר האט געבראכט!'" [= יישר–כח גדול, עבור הנחת–רוח שגרמתם].

היחידות עצמה ארכה כמעט שעתיים במהלכה העלה הרבי שאלות שונות שנשאל על ידי חברי הקבוצה שנכנסו קודם לכן. "הבעתי את דעתי על כל שאלה שהרבי הפנה אלי, תוך הבהרה שאינני מעוניין שדעתי תקבע, ואני בסך הכל מביע את דעתי לבקשת הרבי. בכל ה'יחידות' יכולתי לחוש כיצד הרבי מתעניין בכל פרט ופרט. הרבי ירד ממש עד לפרטים הקטנים ביותר כמו איך עברה עלינו נסיעה וכדומה", סיפר הרב ליס.

ר' שלמה מיידנצ'יק שהה בקודש פנימה ארבע שעות, במהלכן התעניין הרבי בכל פרט ופרט מהנעשה בחיי כפר חב"ד. רבו של הכפר הרב שניאור זלמן גרליק נכנס ליחידות ושהה גם הוא קרוב לארבע שעות.

"היחידות שלי שהתקיימה בצום גדליה, נמשכה מעל ומעבר למה שציפיתי והתארכה לכשלושים ושתיים דקות! הרבי התעניין בפרטים הקטנים ביותר, בעיקר בכל הקשור לתפקידי החינוכי" סיפר הרב אברהם מייזליש בהתפעלות. "סדרת היחידות הראשונה החלה בשמונה בערב והסתיימה למחרת בתשע בבוקר. שלוש–עשרה שעות רצופות!"

תשוקה עצומה לראות את הרבי בכל רגע אפשרי

לא פחות מההתרגשות לשמוע את הרבי, היתה לנוסעים תשוקה עצומה לראות את הרבי בכל רגע אפשרי. הם ידעו להעריך את גודל המעמד והזמן. "לפני סוכות היתה החתונה של ר' אברהם שם–טוב", נזכר הרב משה אהרן טייכמן, מבין חברי הקבוצה. "החופה היתה מול 770 והרבי היה ה'מסדר קידושין'. אחרי שבירת הכוס הרבי אמר לחתן 'מזל טוב' בחיוך רחב… זה היה חיוך מחיה נפשות, אינני מסוגל לתאר את ההרגשה שאפפה אותי באותו רגע.

"בכלל, כולנו השתדלנו להסתכל על הרבי ככל שאפשר. זה דבר נפלא מאוד, פשוט אי אפשר להרוות את הצימאון הזה. כמו שכתוב שבני ישראל הביטו תמיד על משה רבינו, 'והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה'. עצם ההסתכלות על זיו פניו של הרבי הוסיפה בנו נעימות ותענוג רוחני".

מוסיף ומספר הרב אברהם מייזליש: "רישומו של הביקור הזה חרוט היטב במוחי לאורך השנים. קשה לשכוח את החוויה הזאת שעברנו במשך החגים. היינו בהתעלות רוחנית גדולה מאד. אי אפשר לשכוח את המראה שראיתי את הרבי יושב בסעודות בדירתו של הרבי הריי"צ, כאשר הכסא של הרבי הריי"צ מסודר ומזומן ולידו, גביע, יין וחלות, ובמשך כל הסעודה הרבי לא גרע את עיניו ממקומו של הריי"צ. בסעודה הקפיד הרבי לאכול רק ביד ימין מבלי לשתף כלל את יד שמאל. בכל המאכלים שפך הרבי מלח ללא סוף. בדגים לא ראו כלל את הדגים אלא רק המלח… הדבר חזר על עצמו גם במרק. אני התפעלתי מאד אבל החבר'ה הוותיקים אמרו לי שזה דבר רגיל אצל הרבי.

"היו לא–מעט מחזות מרגשים במהלך החודש. כך למשל אני זוכר גם את ההתוועדויות של הרבי בסוכה. באחת ההתוועדות עמדתי בקצה השולחן. באותה השעה ירד גשם זלעפות והבחנתי שהגשם חודר מבעד לסירטוק של הרבי, אך הוא לא נע ולא זע כאילו לא קורה דבר. הרגשתי במוחש איך ב–770 אין מקום לגשמיות בכלל.

"במשך ימי ולילות חג הסוכות, נסענו למקומות שונים כדי לשמח בשמחת בית השואבה ולמסור פרישת שלום מארץ הקודש. אטרקציה זו גרמה לפרסום גדול בקרב האמריקאים שלא היו רגילים לראות יהודים מארץ הקודש ועוד בקבוצות…

"בתהלוכה של שמיני–עצרת לא הצלחתי ללכת למרחקים עם התהלוכה לאחר שכבר שתיתי די 'משקה'. נכנסתי אפוא ל'בית החסידים' של גור בקראון הייטס ומסרתי להם ד"ש מהרבי מגור [ה'בית ישראל']. סיפרתי להם סיפור שהיה לי עמו – מה ששבה את ליבם, והם היו שרויים בשמחה בעקבות כך".

גם ר' אברהם פאריז כתב קצת מרגשותיו מאותם ימי אור ושמחה: "אמש [בשמחת בית השואבה] התוועד כ"ק אדמו"ר שליט"א מהשעה 8 ועד 1 בלילה. מי שלא ראה שמחת בית השואבה, שמחה זו, לא ראה שמחה מעולם. שם (בבית המקדש) לא היה יותר מאשר כן. זהו אותו הענין ממש, רק החומר שלנו אינו כלי–פנימי כדי לקבל אור זה", כתב לחתנו הרה"ח ר' אפרים וולף, והוסיף: "דע לך, איני אומר את הדברים מתוך התרגשות".

שמחת תורה, שיאו של חודש תשרי, כאשר הרבי מנצח על השמחה כמצביא העומד על צבאו. בין השאר הורה הרבי למארגן הקבוצה ר' איצ'ה מענדל ליס לחלק את הפסוקים של "אתה הראת" לכל חברי הקבוצה שהגיעו בצ'רטר.

"בלילה, כאשר ירד הרבי ללמד את הניגון 'אתה בחרתנו', חילק הרבי משקה לכל אלו שיקבלו עליהם הוספה בלימוד חסידות בשנה הקרובה", מוסיף ר' אברהם מייזליש לתאר. "ראיתי את אחד הבחורים עובר, ואז הרבי שאל אותו: 'את הקבלה שקיבלת על עצמך בשנה שעברה כבר קיימת?'"

את השעות היקרות–מפז הללו של שמחת תורה, לא שוכח גם הרב ישבעם סגל: "הרבי אמר, שמי שיקבל על עצמו תוספת בלימוד חסידות, יוכל לגשת אליו ולקבל 'משקה'. לאורך האולם היה שולחן, הרבי עמד על השולחן עם הפנים לכיוון ארון הקודש והחסידים עברו בסך. כל אחד הודיע לרבי על החלטתו בעניין ההוספה בלימוד החסידות, והרבי מצדו מזג לו 'לחיים'. מאחורי הרבי ישבו זקני החסידים. לפתע הסתובב אליהם הרבי ואמר בכמעין התנצלות רגישה על כך שהוא עם גבו אליהם: 'מה אני יכול לעשות, הארון קודש מהצד הזה'…

"בכל אותו זמן שהרבי חילק 'לחיים', החסיד הרב שלום מרוזוב שהיה שתוי לחלוטין, בכה בכיות עצומות בעודו שוכב על השולחן עליו עמד הרבי. מפעם לפעם הפסיק הרבי את החלוקה, הביט בו ושוחח עמו כמה מילים. לא יכולתי לשמוע את הדיבורים ביניהם כי הרעש היה עצום".

אותה נסיעה היתה 'פתיחת הצינור' לנסיעות ההמוניות לרבי בחודש בשביעי

לאורך כל אותו חודש תשרי תשכ"א, אפשר היה לראות כיצד הרבי היה 'אופגלעייגט'. ניתן היה לחוש ביחס החיבה המיוחד שהעניק הרבי לאורחיו, ממש כמו אבא שמארח את בנו שהגיע מרחוק. כך למשל, בסוף התוועדות של שבת פרשת בראשית הודיע הרבי כי בשעת חלוקת 'כוס של ברכה' יחלקו גם 'משקה' מההתוועדות לכל האורחים השבים למקומותיהם. הרבי אף ביקש ש"כל אחד יזכיר את מקום עבודתו כדי שכ"ק מו"ח אדמו"ר יעורר עליו רחמים רבים, שתהיה עבודתו בשמחה ובטוב לבב ובאופן של מוסיף והולך ואור"…

לאחר מכן פנה הרבי למארגן ר' איצ'ה מענדל ליס ושאלו "כמה עלו הוצאות הנסיעה מארץ ישראל?" הרב ליס השיב 1249 לירות. הרבי חזר על הסכום פעמיים – כרוצה להדגיש את הסכום הגדול – ולאחר שכל האורחים אמרו 'לחיים' אמר הרבי: "באמת הרי כולנו באנו מארץ ישראל, אלא שההוצאות שלנו היו מעט יותר גדולות…"

כשיצאו האורחים חזרה לשדה התעופה בדרכם ארצה, יצא הרבי אל פתח 770 וליווה אותם בשירה ובריקודים. בהזדמנות זו קרא הרבי למארגן הצ'רטר הרב ליס ומסר לו הוראות אחרונות בקשר לטיסה חזרה.

הרב ליס: "זו היתה פרשת טיסת צ'רטר ראשונה מסוגה, של חסידים שכמהים ומתגעגעים ונוסעים לרבי האהוב. במשך השנים – עד היום הזה – כבר הגיעו אלפים רבים לחצרות קודשנו, וכיום אין בכך 'רבותא', אולם פריצת הדרך בתנאים הקשים של אותם ימים, כדאי שתישאר רשומה וזכורה גם בחלוף השנים".

הרב אברהם מייזליש סיכם אף הוא מזווית ראייתו: "אין ספק שאותה נסיעה לרבי היתה פתיחת הצינור לנסיעות ההמוניות לרבי בחודש בשביעי. אותו חודש תשרי לא יישכח לעד מכל הנוסעים. תשרי שייחרט לנצח כאירוע מיוחד במינו".