אחרי הסערה: הראיון המלא של הרב לאזאר בבית משיח

ראיין: מנחם זיגלבוים, בית משיח

לפני כמה ימים שהה הרה"ח הרב בערל לאזאר, רבה של רוסיה, באשפוז בבית רפואה במוסקבה בשל "תסמיני קורונה קלים", כפי שפרסמה לשכתו. הידיעה השולית הזאת, לכאורה, תפסה את תשומת לבם של אלפי חסידי חב"ד ברחבי העולם.

כמו הרבה אי–הבנות בעולמנו שמלווים אותנו בחודשים האחרונים, גם העובדה הזאת – שהאיש שהביא את הקריאה הגדולה לאחדות בקרב חסידי חב"ד, מאושפז, הדהימה רבים.

מה שלומכם כיום?

ב"ה, הרבה יותר טוב.

הסוד של האחדות

זה קרה לא מזמן, ביום הבהיר ב' אייר, כאשר הרב לאזאר קם במקום שליחותו במוסקבה, והרים על נס את דגל האחדות והשלום בקרב חסידי חב"ד בעולם כולו בקריאה גדולה "אחריי!".

באמצעים הדיגיטליים של היום, עידן ה'זום', התארגנה עד מהרה התוועדות רבת–משתתפים בה נכחו רבים מהמשפיעים ברחבי העולם, מכל העדות והדעות. הנושא המרכזי היה צו השעה: אחדות!

מנהמת לבו קרא הרב לאזאר וקרא לכל אחיו החסידים באשר הם, להתאחד, להשלים, להתפייס ולחבור יחד. "אי אפשר להמשיך כך!" הלם בכאב על שולחן העץ היוקרתי בלשכת רבה של רוסיה, והדפיקה הדהדה בכל קצוות תבל.

אני מבקש להתחיל את השיחה שלנו מהלילה ההוא: במשך חודשיים ימים קמו אנ"ש כל בוקר לבשורות קשות על חסידים נוספים שנספו במגפה הקשה. ואז הגיעה ההתוועדות הטראנס–אטלנטית שלך, ומאז, כך אומרים יודעי דבר, התחלפו הבשורות בבת–אחת: במקום בשורות איוב, התחלנו לקבל כל יום ידיעות על חסידים ששוחררו מבתי הרפואה ושבו לבתיהם. האם גם אתה תולה זאת בזכותה של אותה התוועדות–אחדות עולמית?

איננו באמת יודעים דרכי הקב"ה, האם זה קרה בזכות אותה התוועדות, או האם בשל זכותו של אותו יום סגולה, ב' אייר, או שמא בזכות החלטות טובות שהתקבלו באותה התוועדות – ומעל הכול, בזכות הרבי שדואג לכל חסיד וחולל לנו ניסים גלויים.

אין ספק שאותה התוועדות הביאה ברכה לכלל החסידים, אבל להגיד שזו הייתה הסיבה היחידה לשינוי הדרמטי לטובה – אינני יודע. ה' מנהל חשבונות עולם.

אני יכול להגיד לך שראיתי את זה הרבה פעמים, גם באופן אישי, שכאשר אדם עובר אסון, זה גורם לחשוב על אחדות. הקריאה הזאת לא באה רק ממני, אלא אנ"ש בכל העולם הרגישו שהגיע הזמן לאחדות.

אנחנו משוחחים כעת כמה ימים לפני שבעה עשר בתמוז – שייהפך בוודאי לששון ולשמחה – ולא צריכים להיות חכם גדול כדי לדעת שמחלוקת מעולם לא גרמה טוב ליהודים, ובפרט לחסידים. אין זה סוד שכל הצרות של העם היהודי – החל בשעבוד מצרים, חורבן בית המקדש והלאה וכו' – הכול היה בגלל מחלוקת ושנאת חינם, והרבי עומד על כך בהרחבה בשיחות קדשו.

מה שתובעים מאיתנו כחסידים, זה אהבת ישראל. אין אף אחד מגדולי עולם שתבעו אהבת ישראל כמו שתבעו הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן וכו', ועד לרבי נשיא דורנו. אם תובעים מאיתנו יותר ועדיין חסר בזה אצלינו, אז בוודאי שחסרה בברכה אצל חסידים.

העובדה שנערכה התוועדות אחדות בהשתתפות אלפי חסידים, יש בה אמירה גדולה. המציאות היא שב"ה כמעט ולא היו אסונות מאז. אבל בוודאי שזה לא מספיק, כי עיקר הענין זה שאנחנו רוצים את הגאולה וההתגלות של המשיח, ועד שזה לא יקרה, אז גם כאשר ישנן ברכות ומתרחשים דברים טובים, אבל זה לא מספק אותנו.

אצלכם ברוסיה, הקהילה ידועה באחדות שלה. מה הסוד? איך עושים את זה?

הרבה אנשים שבאים לבקר פה בקהילה במוסקבה בפרט וברוסיה בכלל, שואלים מה המקור של הברכה שיש לשלוחים פה, למוסדות שגדלים ומתפתחים בלי עין הרע.

עד לפני עשרים וחמש שנה לא היו כאן מוסדות, כלום, ופתאום רואים כאן פריחה כל כך יפה; מוסדות נבנים והרבה דברים טובים קורים פה. מהפכה של ממש.

ומה באמת הסוד?

פעם הרבי התבטא שלשלוחים בצרפת יש ברכה מיוחדת בעבודתם. הרבי עצמו שהה שם תקופה קצרה, ואין ספק ששהותו במקום הותירה ברכה מיוחדת שמשפיע עד היום הזה.

אם כך לגבי שהות של הרבי בצרפת שהייתה קצרה יחסית, הרי אי אפשר לתאר כמה ברכות וכמה מסירות נפש השקיעו פה רבותינו נשיאנו במקום הזה, מה שמביא ברכה עצומה.

אך מלבד זאת, אין ספק שהברכה כאן היא גם בזכות האחדות השוררת בין השלוחים, ואני אומר – אחדות באופן של למעלה מדרך הטבע. לא מעט אנשים, גם תורמים גדולים, אומרים לנו 'אנחנו רואים אצלכם שכולם עובדים ביחד, כולם אוהבים האחד את רעהו'. הקהילה שלנו מבורכת באחדות שלה, וזה מביא את שפע של ברכה.

אינני מדבר רק על המעלה הרוחנית שאחדות מביאה, אלא קודם כל בגשמיות: כשיהודי בעל הון מגיע ורואה מריבות, הוא מעדיף שלא להיות באותו מקום. אין לו את היכולת וגם לא רצון להבין מי צודק ומי לא צודק. הוא רק יודע שמשהו פה לא בסדר, והוא מסתלק. אבל כשהוא רואה אווירה של אחדות – הוא בעצמו רוצה להיות שותף בזה.

אני יכול לומר לך, שבעיני בשר רואים במוחש – במקום שיש בו אחדות, יש בו ברכה הכי גדולה.

אם זה כך, למה באמת לאנשים כל כך קשה לעשות שלום ואחדות? הרי באמת רואים קושי אדיר מצד אנשים להושיט יד ולעשות שלום.

ברוחניות העניינים, כי בנושא זה השטן נכנס חזק. הוא יודע היטב מה יקרה כשיהיה אחדות; הוא יודע עד כמה הברכות גדולות במקרה של שלום ואהבה, ולכן הוא מתעקש ונכנס דוקא לשם כדי למנוע זאת. אז הוא בא ולוחש לפלוני ש'אם אתה לא תפעל פה, אם אתה לא תבנה את המבנה הזה – מי יודע כמה עגמת נפש תהיה לרבי על זה'… הכול כמובן באיצטלא של קדושה. יש כאלו שכוונתם לטובה, לשם שמים ולגרום לרבי נחת רוח לרבי, אבל זה מגיע בנצחנות, בוויכוח ובמחלוקת, ואז המחיר לא שווה.

אם שואלים לדעתי, עדיף לפעמים שלא יקום כלל מוסד פלוני אבל שתהיה אחדות, מאשר שיקום המוסד מתוך מחלוקת ונצחנות הדדית. אני חושב שלרבי יש יותר נחת מאחדות מאשר מכל המוסדות יחד…

את המסר הזה אני תמיד מעביר לשלוחים: אם פעילות מסוימת תביא למחלוקת – עדיף שלא לעשות אותה, אבל להוסיף באחדות. זה בוודאי יביא יותר נחת לרבי.

הבה נבחן את הדברים לעומק: כשאנשים אומרים שה'קורונה' הביאה אסונות כאלה, מובן לכל בר–דעת, ובפרט לנו כחסידים, שזו לא הקורונה, אלא מסר משמים. כשם שהרומאים החריבו את בית המקדש, אבל הסיבה האמיתית שהם הצליחו בכך, מגלים לנו חז"ל, בגלל שהייתה בינינו שנאת חינם. ה' נתן לרומאים להחריב את בית מקדשנו כי הייתה שנאת חינם.

הרמב"ם אומר שכשמישהו מסתכל על מאורע שקורה לו ואומר 'נקרה נקרה' [זה מקרה בעלמא] הרי זו 'אכזריות', מדוע? כי כשהוא תולה את המאורע ב"מקרה" ולא ביד מכוונת, הוא לא יתקן את הסיבה שגרמה לבעיה.

כשהחלה הקורונה הרופאים אמרו שהם לא יודעים איזו תרופה יכולה לעזור; 'לא יודעים איך אפשר לעצור את זה', לא יודעים כמה זמן זה ייקח, ואם זה ייגמר תוך שנה או שנתיים וכו'. ברור שהדבר לא בידיהם, אלא בידינו!

אחד הדברים הכי קשים שהקורונה חוללה, זה הבידוד. אנשים חייבים לשמור מרחק האחד מהשני, ולעתים אפילו להתבודד מהעולם. הבה נסתכל על עבודתם של השלוחים בעולם, המטרה שלהם היא 'הפצת המעיינות'. לא רק שהם מוגבלים כעת, אלא הם כלל לא יודעים מתי יוכלו לצאת מהדבר הזה; חסידים לא יודעים מתי הפעם הבאה שנוכל להתוועד באופן נורמלי, מתי נוכל להניח ליהודי תפילין מבלי חשש. זה באמת כואב.

אנשים כיום מפחדים שתיגש אליהם ותניח להם תפילין. היום אולי זה קצת יותר טוב, אבל היו שבועות ארוכים שכל 'מבצע תפילין' נעצר, וכך גם עם שאר המבצעים. אי אפשר ללכת סתם לבתים ולקבוע מזוזות, וגם שיעורי התורה קיבלו אופי אחר. קשה לעשות מניין תפילה, ובשבת מברכים לא ממש אפשר להתוועד…

האם אנחנו יכולים להגיד 'נקרה נקרה', איננו אשמים, ומי שאשם בקורונה הוא בכלל גוי סיני שהביא זאת על העולם? או שאנחנו צריכים להבין שזה התעוררות מלמעלה.

אין רע יורד מלמעלה! לקורונה יש שליחות לעורר אותנו.

במה?

מדה כנגד מדה. כפי שאמרתי, הקורונה הביאה אותנו למצב שאנחנו לא יכולים להיות ביחד, לא יכולים להתוועד ביחד. זה הפירוד הכי גדול בגשמיות שיכול להיות. לא צריכים חכמה יתרה כדי להבין שחייבים לעשות משהו כדי לתקן בדיוק את אותו עניין.

אני שומע כל יום על עוד מישהו שנפטר, ועוד אנשים צעירים… אנשים שכל החיים לפניהם. האם אנחנו יכולים להשאר אדישים ולהגיד 'זה לא תלוי בנו, מה כבר אפשר לעשות?' אני לא רופא, לא למדתי מדעים ואני לא באמת יכול להציל את המצב מבחינה רפואית.

אבל אנחנו יכולים להבין שכל מה שקורה זה כדי שאנחנו נעשה משהו… לי, בוודאי ההתוועדות הזאת עשתה משהו.

לטלטל את ליובאוויטש

יום אחד, באמצע המגיפה של הקורונה, פתאום הרב לאזאר מגיח ממוסקבה עם התוועדות שסחפה אחריה הרבה אנשים וטלטלה את ליובאוויטש כהוגן, וזה אחרי שליובאוויטש באמת הייתה במסגרת די מקובעת בחצי היובל האחרון, כשכל אחד מקובע בדעותיו, זה בכה וזה בכה.

מה קרה שככה הגעת פתאום עם היוזמה? מה הרגשת באותם ימים עד כדי הרצון 'לנער' את ליובאוויטש כולה?

אהה… קשה ככה בלי 'משקה'…

תראה, אין ספק שהקורונה טלטלה את כל העולם. המצב כזה שאנשים הבינו שמשהו לא טוב קורה בעולם.

זה קרה בתקופה שבה יום אחרי יום הייתי מתקשר לאנשים ומנחם אותם על פטירת יקיריהם. מצב נורא שכזה שילדים אפילו לא יכולים להשתתף בהלוויות הוריהם… ואז אתה שומע מהם על הסבל שהוריהם עברו בבית הרפואה מבלי שאיש מהאנשים הכי הקרובים אליהם יכול להיות איתם ולסייע להם.

איך אפשר היה להשאר אדישים? אני פשוט לא מבין!

אני חושב שהצעקה שלי הייתה לא רק הצעקה שלי – אלא הצעקה של כל חסיד בעולם, בשעה שכולם חיפשו מה אפשר לעשות כדי לעצור את המגיפה הזאת…

ותהום ליובאוויטש…

אחרי הפארבריינגען הזה קיבלתי מאות תגובות מכל העולם. אנשים אמרו לי 'מה שאמרת זה בדיוק מה שרצינו להגיד'. זה עשר שנים, עשרים שנה, עשרים ושש שנה שנה שאנחנו צריכים לדבר. לאנשים נמאס מהמחלוקת, אנשים עייפים מזה. מסתכלים אחורה ורואים כל כך הרבה אסונות, ושום דבר לא קורה…

אנחנו צריכים רחמי שמים לא רק כדי שהאסונות האלה ייפסקו, אלא כדי שנוכל להביא בפועל אחדות אמיתית, ואת זה עושים על ידי אהבת ישראל. אין ספק שזה דורש עבודה. לא סתם זה נחשב ל"כלל גדול בתורה", כי זה הדבר שהכי קשה לבצע אותו.

הייתה תגובה מיוחדת שככה תפסה את ליבך, שזעזעה אותך מכל 'מבול' התגובות שקיבלתם?

היו אנשים שהתקשרו ואמרו לי 'תראה, לא דיברתי עם הדוד שלי כבר עשר שנים'. היו אנשים שבתוך המשפחה שלהם לא דיברו האחד עם רעהו, ופתאום התקשרו זה לזה ועשו שלום.

היה יהודי שסיפר לי כי הייתה מחלוקת במשפחתו, ובעקבות ההתוועדות הוא התעורר להרים טלפון. בשלב זה התברר שכל המחלוקת שנמשכה עשר שנים, מקורה באי–הבנה… 'פתאום הרמתי טלפון, אמרתי 'שלום' ו'אני רוצה לדבר אתך, אני רוצה לבקש סליחה אם פגעתי'. 'אני רוצה לשמוע מה קורה אצלך' – ופתאום כל הקרח נשבר'. 'מסך הברזל' שעמד כחיץ כל כך הרבה שנים, התפורר בן רגע ולא נשאר ממנו דבר.

הפארבריינגען שערכנו התקיים בב' אייר והיה המשך ליום כ"ח ניסן בו שמענו כולנו את הרבי זועק 'עשו כל אשר ביכולתכם כדי להביא את משיח צדקנו בפועל ממש'.

במשך השנים שמעתי הסברים רבים למילים אלו. אני יכול לומר לך, שמלבד הזעקה שלנו ל'משיח' ו'עד מתי' ו'אנחנו רוצים משיח עכשיו' – חייב להיות פה גם איזשהו מסירות נפש מצידנו – לעשות הכל כדי שמשיח יוכל להגיע.

ומהי המסירות נפש שאתם מכוונים אליה?

מסירות נפש זה להתאחד עם מישהו שאני לא מדבר איתו כמה שנים. זה קשה, הכי קשה… לסלוח למישהו שפגע בי, או לבקש סליחה ממישהו שפגעתי בו… זה דורש לשים בצד כל כך הרבה אגו, וזה לא פשוט. כל הרעיון של חסידות בנוי על 'ביטול' ו'אתכפיא'. מהי ה'אתכפיא' של היום? שלא נאכל גלידה? ברור שזה הרבה יותר מכך.

ה'אתכפיא' של היום זה להתקשר אל עוד חסיד שחשבתי שלא שייך חיבור אתו, לדבר אתו ולשאול בשלומו. בסוף מתברר שזה לא כל כך קשה כפי שזה נראה מההתחלה.

כפי שאמרתם בעצמם, זה לשים את כל האגו בצד, וזה לא פשוט. איך מקבלים את הכח לזה? אנחנו נמצאים עכשיו בערב חג מסירות נפש, ערב חג הגאולה. איך עושים את הגאולה הפנימית הזאת שלנו מעצמנו?

די אם נסתכל במאמר הראשון של הרבי. מדהים לראות איך פתאום באמצע מאמר הרבי מתחיל לספר סיפורים… זה דבר לא רגיל כלל במאמרים של הרבי וגם לא במאמרים שנאמרו במשך הדורות.

הסיפורים עוסקים באהבת ישראל, אבל אם תסתכל יותר לעומק, הסיפורים עוסקים במסירות נפש על אהבת ישראל. וכך הרבי מספר על אדמו"ר הזקן שבאמצע יום כיפור (ואפשר לשער מהי תפילת יום כיפור אצל רבינו הזקן…) עוזב את בית הכנסת ובמסירות נפש הולך להכין תבשיל ליולדת. ואדמו"ר האמצעי שעורו צפד עליו בגלל חסיד, ואדמו"ר מהר"ש שלמרות זמנו היקר והמדוד, עשה נסיעה ארוכה במסירות נפש, נכנס לאן שנכנס במטרה להציל נשמה אחת של יהודי.

זה מה שהרבי תובע מאתנו במאמר הראשון: אני יכול לתת ולסייע, אבל צריכה להיות עבודה בכח עצמו; להיות אמונים על מסירות נפש לאהבת ישראל.

אצל שלוחים אפשר לראות מסירות נפש לאהבת ישראל ביום יום: השליח מקריב את חייו ואת הנאתו האישית כדי לעזור ליהודים אחרים, הוא יוצא מעצמו בשביל זה. הוא יכול ללמוד, הוא יכול להתפלל ב'עבודה' וכו', אבל במקום זה הוא מתוועד עם הזולת או מארח אותו בביתו. השליח שנמצא ב'שליחות' מקריב גם את נוחותו האישית וגם את הנאתו הרוחנית.

אמנם למסירות הנפש מהסוג הזה כבר התרגלנו, ב"ה. מה שנדרש כיום, זה פשוט לאהוב את הזולת גם אם הוא אינו חושב כמוהו וגם אם אין הסכמה. לא יכול להיות חסיד שאוהב את הרבי, אוהב את ה' ואת התורה אבל לא אוהב כל יהודי – אי אפשר להפריד בין שלושת האהבות הללו.

אני זוכר שפעם הרבי אמר בפארבריינגען שמישהו אמר לו שבחב"ד אין אהבת ישראל, והרבי הגיב: זה לא יכול להיות, כי כל מהותה של ליובאוויטש זו אהבה, ואם אין לך אהבת ישראל זה לא ליובאוויטש…

אז כן, מאוד קל לאהוב כל 'מקורב', פשוט לאהוב כל יהודי שלא ראית אף פעם, אבל קשה לאהוב באופן של 'ואהבת לרעך כמוך' כמו שחסידות תובעת.

אהבת ישראל מתוקה בסגנון 'של פעם'

דיברתם קודם על האחדות השוררת אצלכם בקהילה בין השלוחים. כמי שקרא לא מעט על חיי החסידים ב'רוסיה של פעם', גם אז המוטיב העיקרי היה רגש האחדות ששרר בין כולם.

זה נכון. אם תתבונן בעומק דברי הימים של חסידים ברוסיה, תראה שהמסירות נפש לא הייתה על קיום המצוות. מי שרצה להניח תפילין – יכול היה להניח. מי שרצה להתפלל ב'עבודה' – יכול היה לעשות זאת. לא הפריעו לו. עיקר המלחמה של הקומוניסטים בחסידים היה נגד זה שחסידים היו מוכנים למסור את נפשם כדי לעזור לעוד יהודי. הם נלחמו נגד השוחט ששחט לאחרים, נגד זה שלימד תורה ילדים של אחרים וכן הלאה.

וזה מה שבעצם שהביא את החסידים באותם ימים ל'דיבוק חברים'.

ישנם סיפורים לרוב כיצד היו מוכנים לקחת את הכסף האחרון שלהם ולעזור לזולת. חסידים נתנו כל אשר להם עבור הזולת.

כשאני הגעתי לכאן הספקתי עוד לטעום מהאווירה המתוקה של האחדות ברוח 'הימים ההם'.

אספר לך סיפור 'קטן' מהתקופה הראשונה לבואי. ההתוועדות הראשונה שלי כאן הייתה בי' כסלו תשמ"ח. ישבנו והתוועדנו בהתעוררות רבה עם הצעירים עד 1 בלילה. בסיום ההתוועדות ניגש אלי אחד הבחורים ואמר לי בעדינות: 'כנראה שמת לב שאחד הבחורים היה חסר הערב'… לדאבוני לא שמתי לב. לא ממש זכרתי מי הגיע ומי לא. והבחור ממשיך ואומר לי: 'הוא לא הרגיש טוב, הוא בבית. אני חושב שאנחנו צריכים ללכת עכשיו אליו הביתה ולחזור את כל הפארבריינגען'…

בקיצור, ב–1 בלילה נסענו לביתו של אותו בחור, והייתי צריך לחזור את כל מה שדיברנו בפארבריינגען. הבחור שהביא אותי אליו, כבר שמע את כל הדברים קודם לכן, אבל הוא ישב בקבלת עול והקשיב פעם שניה ולו רק כדי שחברו שלא השתתף, יוכל לקבל ולחיות את תוכן הדברים.

כשהמצב ברוסיה הוקל מעט, בסוף שנות המ"מים, דיברו על אפשרות של 'החלפת משלחות סטודנטים' בין מוסקבה לבין ניו יורק.

הגעתי עם הבשורה הזאת לתלמידים. זו הייתה בשורה גדולה עבורם, שכן כל השנים הבחורים הללו חיו את הרבי, דיברו על הרבי, אבל מעולם לא ראו את הרבי; הם גם לא ראו וידאו של הרבי ואולי ראו תמונה של הרבי. החלום הכי הגדול שלהם היה שיבוא המשיח ואז סוף סוף יוכלו לראות את הרבי. הם לא חלמו שתהיה אי פעם אפשרות לראות את הרבי לפני ביאת המשיח.

כעת תאר לעצמך מה אירע כאשר הגעתי אליהם עם האפשרות לנסוע ללמוד בניו יורק אצל הרבי במשך תקופה…

והנה פתאום, כמעט כל בחור שדיברתי אתו על כך, הסתייג ואמר 'תראה, אני חושב שמתאים יותר שהבחור השני ייסע. הוא הרבה יותר עובד על עצמו, הוא הרבה יותר 'מקושר' לרבי ממני, עדיף שהשני ייסע'…

זה היה ה'דיבוק חברים' שהכרתי פה; לא להאמין כמה חסידים פה היו מוכנים למסור את הנפש האחד בשביל השני. מחלוקת? לריב זה עם זה? זה בכלל לא דבר בגדר אפשרות. לא להאמין כמה אהבו האחד את השני וכמה היה אכפת זה מזה.

בדיוק לאחרונה מישהו שלח לי תמונה נפלאה זה רואים את ר' מענדל פוטרפס ור' דוד רסקין רוקדים על השולחן ב–770, והם מחובקים זה עם זה באהבה גלויה. מסביב אפשר לראות את הפרצופים של הבחורים, וכולם עם הנאה וחיוך נסוכים על פניהם נוכח האהבה הגלויה.

אף אחד לא חלם בחלום הכי גרוע שלו, שיבוא יום ויגידו שבחב"ד יש קבוצה כזאת ויש קבוצה כזאת… אני לא יודע אם אפילו מותר לכתוב מילים כאלה…

תמיד היו חילוקי דעות, אבל חלילה לא פילוג ובוודאי לא קבוצות רח"ל.

המציאות היא שהרבי הפך את רוסיה כולה!

אנחנו עומדים ערב חג הגאולה י"ב תמוז.

כשמספרים לילדים בדורנו את סיפורי המסירות נפש של פעם, כאשר כל יהודי ברוסיה היה נרדף, ומצד שני הם נחשפים מדי פעם לתמונות של הרב לאזאר לצד הנשיא פוטין בפגישות בקרמלין. איך באמת מגשרים על הפערים האלה? איך מספרים היום את הסיפור של יהדות רוסיה של פעם?

אם רוצים לדבר על ניצחון גדול של הרבי בנושא מסוים, זה בוודאי המהפכה שקרתה פה ברוסיה. אני עוד זוכר כשעמדנו בל"ג בעומר תש"מ, או בכמה הזדמנויות אחרות בהן הרבי דיבר ברוסית וכולם הבינו שהרבי מנסה לפעול דברים בעולמות עליונים לטובת יהודי רוסיה. כמה הרבי בכה בפארבריינגענ'ס כשדיבר עליהם, וכמה התפלל לטובתם ולרווחתם.

היו שאמרו אז שלרבי יש דמיונות לא–מציאותיים כאשר הוא מדבר על יהדות רוסיה. הוא מדבר על כך שבחוקה של רוסיה נותנים ליהודי אפשרות לשמור תורה ומצוות ולחנך את הילדים שלו כפי רצונו. על מה הוא מדבר בכלל? איפה החוקה ואיפה החסידים?

שמעתי פעם מהמזכיר הרב בנימין קליין, שהייתה הזדמנות בה ביקש הרבי מהגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעשות משהו לטובת יהודי רוסיה. לאחר מכן ביקש הרבי מהרב קליין להתקשר אל הרב אליהו ולבקש את סליחתו על כך שהוא מטריח אותו, במקום שהרבי עצמו יעשה את הדברים. אך הרבי הסביר שעצם השם 'שניאורסאהן' ברוסיה היה מהווה סכנה. יש דברים שהרבי עצמו לא יכול לפעול ולו בגלל שמו; הוא האויב הגדול של הקומוניזם.

והנה פתאום יש פריחה יהודית אדירה בכל רחבי מדינות חבר העמים לשעבר. אין ספק שכל מה שאנו רואים כיום, הכול בזכות הכוחות של הרבי. אתה רואה את הנשיא פוטין עומד מתוך כבוד ליד תמונה של הרבי… זו באמת מהפכה אדירה שאי אפשר להעריך את עוצמתה…

כשרואים היום את יהדות רוסיה ומנסים להשוות את זה למצב של פעם, אי אפשר לומר שזה הבדל בין לילה ליום, כי זה הרבה יותר מכך… מהמקום שבו הכי הרבה סבלו, יש כיום הפריחה היהודית הכי גדולה.

אין ספק שהרבי פעל את כל זה והראה לנו ניסים גלויים.

כיום, אחרי תשעים ושלוש שנים מליל המאסר, אני מדמיין בעיני רוחי את אדמו"ר הריי"צ מגיע לרוסיה כדי לראות מה קרה בינתיים מאז – ואתם כמי שמייצגים את כלל יהדות רוסיה תגשו לקבל את פניו. מה תגידו לו?

ליד הרבי אנחנו לא אומרים שום דבר! רק עומדים ושותקים ומוכנים להוראה הבאה.

אין ספק שכל מה שקורה היום, זה ניצחון של הרבי, וכמו שהרבי אומר בשיחותיו, שאדמו"ר הריי"צ עמד אחד מול מאתיים מליון איש; בדרך הטבע אין שום אפשרות לנצח.

ולמרות זאת, אחרי המעצר של אדמו"ר הריי"צ, הוא הורה לחסידים להמשיך את הפעילות. לכאורה מה הטעם בזה כאשר הרבי נתפס והקומוניסטים הוכיחו שהם הולכים עד הסוף המר… אך גם כשהוא בתוך בית הכלא, הרבי הריי"צ נותן הוראות להמשיך את הפעילות הלאה.

ברור שכל העניין הזה הוא באופן של מסירות נפש כפשוטה ללא טעם ודעת וללא היגיון. ככה צריך ולא שייך אחרת.

זה בדיוק מה שהניצחון של הרבי הריי"צ מסמל. אם הוא לא היה מנצח אז – מי יודע מה היה קורה היום לעם היהודי כולו?!… לכן, כל מה שאנחנו רואים היום, זו התוצאה של מסירות הנפש של י"ב תמוז.

מסירות הנפש ההיא, עם המתיקות המיוחדת של פעם, עדיין אפשר למצוא כדוגמתה ברוסיה של ימינו, או שיהדות רוסיה השתנתה?

אני יכול לומר לך שיש פה אנשים שמתקרבים לאידישקייט, כאלה שהיו מנותקים לגמרי מכל דבר של יהדות, פשוט כלום, עושים כיום בחייהם מהפכה, ויש להם מסירות נפש לא פחות מפעם. אני לא יודע אם באותה מתיקות או במתיקות אחרת… אבל מסירות נפש של ממש!

יש פה אנשים שמגלים את יהדותם, ופתאום מגלים מה זה להיות יהודי, ומתחילים להתקרב ליהדות. יש כאלה שמתגרשים מהנשים שלהם אחרי שנים ארוכות של נישואין, כי הן לא יהודיות. יש יהודים שמוכנים להפסיד את מקום העבודה שלהם כי הם לא מוכנים לחלל שבת, למרות שרק לפני כמה חודשים הם לא ידעו שיש כזה דבר שנקרא 'שבת'. יש אנשים שמוכנים לתת את כל מה שיש להם רק כי הם מבינים שזה מה שה' רוצה… אתה פשוט מסתכל עליהם ויוצא מהכלים מהתפעלות.

אני כבר לא מדבר על יהודים שהתקרבו ליהדות ולחסידות והפכו להיות 'עובדים' או 'משכילים', לומדים חסידות בשופי כל יום במשך שעות. יש כאלו שנושאים בתפקידים בכירים, אבל לא יפסידו מנין של מנחה או מעריב בבית הכנסת.

אתה מסתכל עלינו: לפעמים אתה עסוק ואתה מתפלל מנחה איפה שאתה נמצא, או שאתה על אם הדרך, אז אתה עוצר את הרכב ומתפלל…

יש כאן אנשים, לא להאמין, שעוצרים את כל החיים שלהם והולכים לבית הכנסת להתפלל במניין דווקא. עכשיו בזמן הקורונה, הם 'הפכו עולמות' כדי למצוא מניינים מבלי לוותר.

כשאתה רואה את מסירות הנפש של היהודים האלה, אתה מתקשה להאמין שיש כאלה כוחות בתוך האנשים האלה. אבל זה כנראה הכוח של הנשמות פה, של יהודי רוסיה…

טעמו של עוף–מסירות–הנפש שלא נשכח

כשהגעתם לכאן בשנת תשמ"ח, בתחילת הפרסטרויקה, עוד הספקתם לטעום את הטעם של מסירות הנפש ההיא, או שהזמנים כבר היו מודרניים יותר?

בהחלט אפשר היה לטעום עדיין טעימות אצל החסידים פה. אני כבר לא מדבר על ר' געטשע שכל כולו היה מסירות נפש, אלא גם אצל שאר החסידים שהיו פה. אם לא ראיתי הייתי מתקשה להאמין לראות יהודים שמוכנים למסור נפשם על קלה כבחמורה.

היה פה יהודי אחד, שמלבד העובדה שהוא היה 'עובד' וכו', הוא היה מתעסק בהפצת חסידות. באותם ימים מדפסת או מכונת צילום היו בגדר 'בל ייראה' ברוסיה. ממש עוון פלילי. לא הייתה כל אפשרות לשכפל ספרי חסידות כמותם היו מעטים ברוסיה. מה הוא עשה? הוא היה מצלם במצלמה עמודים מספרי חסידות, ומפתח את התמונות ואנ"ש היו לומדים מתוך התמונות האלה. אני זוכר כשהייתי יושב בשיעור, אנשים היו יושבים מול תמונות שחור–לבן ולומדים מתוכן.

לאותו יהודי הייתה דירה קטנה, ממש קטנטונת, בה התגוררו בצפיפות זוג הורים עם 3–4 ילדים. מדוע? כיוון שחדר אחד בדירה הוקצה ל'חדר חושך' עבור פיתוח התמונות… קשה להבין את גודל מסירות הנפש של החסיד הזה: כל החיים שלו הוא היה גר בהגבלה רק כדי שיוכל לעזור לעוד כמה יהודים ללמוד חסידות.

ואיך אתה, כבחור שמגיע מהמערב המשופע בכל טוב, איך אתה 'אוכל' את הדבר הזה?

אני זוכר שהבטתי בהם והבטחתי שאעשה הכל בחיים שלי כדי לעזור להם!

מדי פעם, לפני שהייתי חוזר לניו יורק, הייתי שואל אותם, 'מה להביא לכם מניו–יורק? אולי גבינה כשירה או אולי בשר כשר?' והם אומרים לי: 'לא, לא צריכים לא גבינה ולא בשר; אנחנו צריכים ספרים… תשלח לנו ספרים'… הצמאון שלהם ללמוד היה עצום.

עדיין לנגד עיניי ליל שבת הראשון שלי ברוסיה. הגעתי לאכול בביתו של החסיד ר' געטשע, והתקבלתי שם בצורה לבבית חמה. כמנה ראשונה אשתו הגישה חתיכת דג. למעשה אי אפשר לקרוא לזה חתיכת דג, זה היה יותר קציצה של דג. לאחר מכן הגישה מרק, ולא סתם מרק, אלא עם חתיכת עוף קטנה בתוך המרק. שתיתי את המרק והשארתי בצלחת את החתיכה של העוף. לעוף שבתוך המרק כבר אין בדיוק טעם של עוף…

מדי פעם נכנסה רעייתו ודחקה בי: 'נו, תאכל את זה, תאכל את זה', ואני התחמקתי ואמרתי 'לא, זה בסדר', וחיכיתי למנה העיקרית. רק בשלוש בלילה הבנתי שאין יותר מנה מרכזית… נשארנו להתוועד עד 3 בלילה, וכך נגמרה הסעודה.

רק אחרי כמה ימים התברר לי שכשנה לפני כן קיבל ר' גטעשע צנצנת עוף מניו–יורק, אך הוא שמר אותה בצד וחיכה לאכול זאת רק במעמד חגיגי בו יגיעו אליו הביתה שלוחים של הרבי… כעת כשהגעתי אליו לשבת, הם בישלו את העוף הזה. עד היום אני מרגיש החמצה שלא אכלתי את העוף…

אז אתה יכול לשער כמה היה קשה פה בגשמיות, ועד כמה כל דבר שהיה קשור לרבי, היה הדבר הכי יקר בחייהם של חסידים אלו, אפילו אם מדובר בבחור צעיר שלא יודע שום דבר מהחיים שלו, אבל הוא שליח של הרבי. כל מה שהם רצו זה ללמוד עוד מאמר, לשמוע עוד 'ווארט' מהרבי, לדעת טוב יותר מה הרבי תובע מאיתנו.

אפשר להגיד שלא טעמת מהעוף הזה, אבל הטעם שלו נשאר אצלך עד היום הזה..

הו הו הו… בהחלט שכן!… בכל פעם שאני לוקח חתיכת עוף, אני נזכר במעמד ההוא.

הילד עם הציצית עומד ברחבת הקרמלין ומחכה

השליחות האחרונה שהרבי נתן לשלוחים, לעת עתה, בכינוס השלוחים תשנ"ב, היה להכין את עירם ומדינתם לקבלת פני משיח. איך אתם מכינים את רוסיה לקראת משיח?

אחד הסיפורים האהובים עלי, הוא הסיפר עם החסיד ר' מיכאל וישצקי, כמדומני. בתור ילד הוא שאל את אבא שלו, איך ייראה העולם כשמשיח יגיע? ואביו אמר לו: כשמשיח יגיע, אתה תוכל לצאת לכיכר האדומה עם הציציות בחוץ, ולעמוד שמה בחופשיות מבלי שיעצרו אותך…

כשהילד שמע את זה, אמר לעצמו: זה כבר לא ריאלי…

זאת אומרת, הילד האמין שמשיח יגיע, אבל לא האמין שהוא אכן יוכל לעמוד בכיכר האדומה עם ציציות בחוץ… בשבילו כילד זה היה בלתי נתפס…

אנחנו זוכים היום לראות כל כך הרבה דברים. רואים דברים שהרבי הבטיח בעבר ולמרות שהם היו נשמעים אז כדמיוניים, הם התקיימו אחת לאחת. זה הכח של הרבי. לא רק אנחנו יודעים זאת, אלא כל העולם כבר תפס את זה.

היו זמנים של מחלוקות חריפות כנגד חב"ד. כל דבר שהרבי יצא, מיד נוצרה התנגדות קשה. כך היה עם מבצע ספר תורה, כך היה עם הקמת 'צבאות השם' – כולם היו נגד. כך היה עם שאר ה'מבצעים' שצברו התנגדות חריפה, ובכלל כל נושא הקירוב היה שנוי במחלוקת. כבר בילדותינו ידענו שכל דבר שהיה מקובל אצל חב"ד – כל העולם היהודי נגד…

והנה פתאום רואים היום כזו הערצה והערכה לרבי. היום כולם משכפלים את מה שהרבי עשה. גם הנושא של משיח – כל העולם היום מדבר על משיח וגאולה. הרבי ממש הפך את העולם. אפשר לומר שרק אצלנו עדיין חסר באמונה ובציפייה הזאת, חסר שאנחנו נחוש שמשיח זה כל המציאות שלנו.

הרבי אומר שכל מה שאנחנו עושים, צריך להיות חדור עם 'משיח'. כלומר, כל פעולה שחסיד עושה, עליו לחשוב איך הדבר הזה יביא את ההתגלות.

ובאמת זה דבר לא פשוט. כיוון שהעניין של משיח ישבור ממילא את כל הקליפות, שוב השטן נכנס פה ומתחיל לרקוד על כל החתונות. אין ספק שכל אחד מאתנו צריך להתחזק עם זה, וצריכים לפתוח את העיניים ולראות מה קורה סביבנו, ולהבין שבאמת העולם כבר מוכל לגאולה.

אם היום ילדים יכולים לעמוד בכיכר האדומה עם ציציות בחוץ ולהגיד את 12 הפסוקים, כפי שהילד של וישצקי לא העז אפילו לחלום – אז בוודאי שאנחנו חיים בימות המשיח. הבעיה העיקרית של 'המכה בפטיש' היא לא בעולם, כי רואים שהעולם מוכן. רק אנחנו אלו שצריכים עוד להתעורר, וכשזה יקרה, בוודאי נזכה להתגלות תיכף ומיד ממש, והרבי בראשנו.

•

חתום כעת מנוי לעיתון, וקבל כל שבוע חבילה חסידית גדושה ומלאה לכל המשפחה, כולל המוסף לנשים עטרת חיה והמוסף לילדים במחנה צבאות השם.

לרכישת מנוי לחץ כאן