בנו של הרופא החב"די המפורסם פרופ' אליהו סורקין, פרסם היום פוסט נוגע ללב, בו סיפר על מעשה הירואי שעשה אביו, מעשה שהוא הגדיר כ"מסירות נפש" – לא פחות. המדובר הוא בכך שכדי לשמור על בריאות החולים שלו, הוא נאלץ לגזוז את זקנו (כמובן בהיתר של שלושה רבנים חב"דיים):
חקלאי מאמין בחי עולמים – וזורע. כל פעולה של יהודי צריכה להיות באותו אופן.
מעבר לזה שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות, מצמידים לרופא גם את המלאך מיכאל. רופא שיודע וחי את זה, רואים עליו את זה שהוא שליח במלוא מובן המילה, של הקב"ה,, לפעול לרפואת החולים. הגיל לא תופס מקום, אין שובע מקצועי, אין יומרנות, רק פעולה ושליחות ללא לאות.
בגיל 72 (כן ירבו) אבא שלי מנהל, וזאת מעבר למחלקת טיפול נמרץ כללי בבית החולים מעייני הישועה, גם את מחלקת חולי הקורונה המונה לעת עתה שישים חולים (כן ימעטו).
לצורך כך הוא נאלץ לנקוט בצעד של מסירות נפס חסידית של ממש, וזאת לאחר קבלת היתר משלושה פוסקים חב"דיים (הרבנים ירוסלבסקי, גלוכובסקי ובלינוב), וגזז את זקנו כדי להתאים את מסכת המיגון, בגלל ההידבקות הגבוהה בוירוס הקורונה, כדי להגן על החולים האחרים במחלקה "הרגילה".
בגיל 72, שנתיים אל תוך עשור הגבורות, אבא שלי לוקח על עצמו אחריות אישית על גורל של עשרות יהודים, במקביל בטיפול רפואי מהסוג שרק אבא שלי יודע לתת, את מי שמכיר יודע. בטיפול נמרץ איכילוב, לשם השוואה, היו בשגרה לכל היותר כ-17 מיטות בתפוסה. כמה כוחות על צריך כדי לנהל דבר כזה, כוחות שרק הקב"ה והרבי יכולים לתת.
מברך את אבא שלי שיאריך ימים על ממלכתו, מתוך שמחה והרחבה ובריאות בגשמיות ורוחניות וירפא את חולי ישראל, יקבל איתם את משיח צדקנו, ויתקיים בו הייעוד שלעתיד לבוא יצטרכו רופאים כדי לקבוע לאנשים שהם בריאים ולא ההיפך. ושבאותו פרק הזמן, ואף פחות מכך שהזקן נאלץ להיגזז, כך יצמח חזרה בתפארה.
כאן המקום לציין, שמעבר לים בבית חולים בפריז, דוד שלי, אחיו של אבא, מארק סורקין, מנהל גם הוא מחלקת טיפול נמרץ כללי ומטפל אף הוא בחולי קורונה, ואליו גם אני שולח את איחולי וברכותי.
ביטול של חסיד!