-
לגודל מהותו של יום הבהיר י' שבט; מהי הבשורה הגדולה ביותר של היום הגדול הזה, על האירועים הבלתי נשכחים במחיצת הרבי בי' שבט שחווה הרב העכט, הסמליות הלא-רגילה של שנת ה'שבעים' לנשיאות ועוד • ר' מנחם זיגלבוים בשיחת חג במגזין בית משיח, עם השליח הרב יוסף העכט, רבה הראשי של אילת • לרכישת מנוי למגזין 'בית משיח' לחץ כאן • לכתבה המלאה
מנחם|ז׳ בשבט ה׳תש״פמנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח
שיחה עם הגאון החסיד הרב יוסף העכט שליט"א, רבה הראשי של אילת וחבר בית דין רבני חב"ד בארה"ק, היא תמיד מרתקת, ספוגה ברגשות חסידיים ועמוסה בפרטים מזכרונותיו מ'בית חיינו', בה הסתופף שנים רבות.
זה יותר מארבעים שנים מכהן הרב יוסף העכט כרבה של העיר הדרומית אילת. ביד אמן הוא מנצח בגאון על ענייני היהדות בעיר, הרבה לפני שהפצת יהדות באילת הפכה ל'טרנד' גם בקרב חוגים אחרים. בחום הדרומי היוקד פעל הרב העכט במדבר שממה, תרתי משמע, כדי להפיץ יהדות בעיר שבקצה הארץ, ולהכינה לקבלת פני משיח.
לצד תפקידו כרב העיר, הוא מכהן גם כשליח. תפקיד השליחות של הרב שליט"א לא החל בחודש תשרי תש"מ, כאשר הגיע לאילת – אלא כבר מאז לידתו, כבן להוריו הרב משה יצחק ורבקה העכט, שלוחי הרבי בניו הייבן. משחר ילדותו ידע מהו תפקידו של שליח המייצג את הרבי.
בשנות ילדותו למד הרב העכט במוסדות חב"ד בניו הייבן, מקום שליחותם של הוריו. את שנות נערותו עשה בישיבת 'תומכי תמימים' ברחוב בדפורד, בנוארק ולאחר מכן ב'תומכי תמימים' המרכזית 770, שם היה אחד מבחירי התלמידים. בזכות כשרונותיו הברוכים נמנה עם קבוצת ה"חוזרים" שהתאספו לערוך 'חזרה' במוצאי שבתות וחגים על השיחות והמאמרים שאמר הרבי. מדי פעם ביצע שליחויות שונות עבור הרבי. כך למשל נקרא באחד הימים אל המזכיר הראשי הרב חודקוב ששלח אותו מדי חג עם קבוצת תלמידים להשתתף בדרשותיו של הרב שמחה עלברג בבית הכנסת שלו בבורו פארק, ולהעביר את תוכנן אל הרב חודקוב.
בשנת תשל"ו נשא לאישה את רעייתו הרבנית, בת הרב שלום דובער פופאק. שנה לאחר מכן, בחודש שבט תשל"ז, נשלח הזוג הצעיר על ידי הרבי לארץ הקודש כחלק מקבוצת השלוחים שיצאה. תחילה למד בכולל "צמח צדק" בצפת, וכשנתיים לאחר מכן, נבחר לרבה של אילת.
דומה כי אין מתאים יותר מהרב העכט, כדי לשוחח עמו שיחה חגיגית ומרוממת לקראת היום הבהיר י' שבט, היום בו קיבל הרבי עליו את נשיאות חב"ד בדור השביעי. הרב העכט, שזכה להסתופף בבית חיינו, קרוב אל המאור הגדול, חי את ההתקשרות לרבי מתוך רגש פנימי עצום, והוא המתאים לדלות ולהשקות את הקוראים בהרגשה המתאימה לקראת היום הגדול.
כבוד הרב, אנו נמצאים בשיאם של ימי ההכנה לקראת יו"ד שבט. יום כזה דורש בוודאי הכנות נאותות. אלו הכנות צריך חסיד לעשות כדי להגיע ליום הזה כראוי?
י' שבט נקרא בפי החסידים "ראש השנה להתקשרות", ולא בכדי, שכן זה היום שבו הרבי קיבל את המלכות; כשם שבראש השנה הקב"ה מחדש את מלכותו בעולם.
בליקוטי שיחות חלק ד' ישנה שיחה נפלאה לגבי עניינו של השופר בראש השנה. למעשה אלו שלושה עניינים עיקריים: הכתרת המלך, תשובה וקיום המצוות בפועל.
באותה שיחה מחבר הרבי בין שלושת הרבדים הללו של המצווה.
מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא – וכשם ששופר מעורר אותנו לשלושה דברים, כך ראש השנה להתקשרות, היום שבו הרבי נהיה הנשיא שלנו, צריך לעורר אותנו להכנה בשלושה רבדים.
ראשית, מחסיד נדרשת התבטלות; כשם שהכתרת הקב"ה מגיעה מתוך התבטלות של ייהודי לקונו, כך קבלת המלכות של הרבי, צריכה לבוא על ידי ביטול של חסיד לרבי. יסוד היסודות בחייו של כל חסיד, זה ההתבטלות שלו אל הרבי, לשעבד עצמו לרבי ולרצונותיו הקדושים.
השלב הבא הוא שלב התשובה. כל חסיד יודע אליבא דנפשיה מה הרבי רוצה ממנו; כמה אנחנו רחוקים ממילוי רצונותיו הק' של הרבי, ועד כמה ביצענו באמת בשלימות את ההחלטות הטובות שקיבלנו על עצמנו בי' שבט שעבר. לכן, כהכנה לי' שבט, צריכה להתקבל החלטה להשלים את החסר, ולהשתפר במילוי רצונו של הרבי.
מכאן מגיעים לשלב השלישי של שופר, והוא קיום המצוות בפועל. ברור שזהו חלק מהותי ונכבד בהכנה לי' שבט, לבצע מה שהרבי רוצה מאתנו, כאשר בראש ובראשונה זה הכנת העולם לקבלת פני משיח.
כבר במאמר הראשון של י' שבט תיש"א הרבי מדבר על התפקיד שלנו להוריד את השכינה לעולם הזה בפועל ממש, ואת זה אנחנו צריכים לעשות על ידי מילוי רצונו של הרבי, התמסרות למבצעים, בקירוב כל יהודי כמו גם ללמד ענייני גאולה ומשיח.
שלוש הנקודות האמורות, הן ההכנה הנאותה לי' שבט, וזו העבודה של י' שבט גופא.
לא צריך לחכות עם זה לי' שבט עצמו, אלא כבר כעת, כהכנה ליום הגדול הזה, לפעול בהתאם – כדי שכשנגיע ליום עצמו, נדע שכבר חוללנו את השינוי.
ומה לגבי מי שכבר פועל ועושה?
גם אם חסיד עושה ופועל כמו שצריך, הרי שמענו מהרבי כל כך הרבה פעמים, שמי שיש לו מנה רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות; השאיפה צריכה להיות לגדול ולהתרחב כהנה וכהנה, דבר שבוודאי גורם לרבי נחת רוח רבה.
בימים אלה נעשות הכנות רוחניות בכל ריכוזי אנ"ש לקראת י' שבט. אפשר לראות במודעות, במבצעים ובאינספור דרכים. מה באמת כל כך מרגש ומיוחד בי' שבט שלא כמו בשאר 'יומא דפגרא' חב"דיים אחרים?
אני חושב שמה שמרגש ומיוחד בי' שבט – זו העובדה שביום זה נקבע למעלה שאנחנו דור הגאולה, כפי שהרבי עצמו אמר באותו יום גדול בו עלה על כס הנשיאות; זה הדבר המיוחד ביותר של י' שבט.
כאשר אדם עושה חשבון לעצמו, שכל כך הרבה דורות חיכו לגאולה, ודווקא הוא זוכה להיות בדור הזה – עצם הידיעה הזאת צריכה לרומם אותו לפסגות חדשות, מה שכמובן צריך להתבטא בהתנהגות מתאימה. לכן, בכל שנה ושנה, כאשר מגיע י' שבט, בין שאר העניינים שצריך להתבונן אודותם, זו הנקודה שהנה אני חלק מדור הגאולה, והזכות הזאת שייכת לא רק אלי, אלא לכל מי שקשור לרבי; יש לדעת שאני מהחיילים שהקב"ה סידר כך, שהם יהיו בדור הגאולה והם יביאו את המשיח.
כשמתבוננים בזכות הזאת שזכינו בה, להיות בדור כה גורלי, הרי זה גורם לשמחה שמרוממת את הכוחות. הידיעה הזאת צריכה להדליק בתוכנו הרגשת עונג וזכות עצומה, ועל ידי כך לגרום לנו לעשות מעל ומעבר למה שאנחנו עושים ומבצעים.
'שבעים' זה לא רק סמל, זו שלימות
הרב העכט זכה להיות סמוך ונראה לרבי לא מעט יו"ד–שבט'ס במשך חייו. מאז ומתמיד, יום זה היה ליום של חשבון נפש – מחד גיסא, ויום של שמחה והתרוממות – מאידך גיסא. מעולם היום הזה לא היה כמו כל יום אחר.
"אני יכול להעיד ממה שראיתי והרגשתי, לפחות ב'דעת תחתון' שלי", אומר הרב העכט כשדוק של געגועים עולה בעיניו. "בכל שנה, בליל י' שבט, כאשר הרבי נכנס ל'זאל' לתפילת ערבית בה הוא ניגש לפני העמוד כשליח ציבור, אפשר היה לראות על פניו הקדושות הבעה של רצינות גדולה, הבעה שלא היה אפשר לראות במשך השנה כולה; מעין התחדשות המלוכה. אני חושב שלא רק אני חשתי בכך, אלא עוד רבים ששמעתי זאת מפיהם. אלו היו הבעות שונות משהכרנו…"
י' שבט זה תאריך שחוזר על עצמו בכל שנה מחדש. האם היום הזה כבר הפך לסוג של ריטואל קבוע שבו אנחנו צריכים לקבל-עול ועוברים את כל התהליך מחדש, או שלכל י' שבט בכל שנה, יש גוון מיוחד משלו?
אני חושב שגם זה צריך ללמוד מהעניין של ראש השנה, בתחילת השנה.
אדמו"ר הזקן כותב בסימן יד ב'אגרת הקודש', שבכל ראש השנה יורד לעולם אור חדש שלא היה כדוגמתו מאז ומעולם. זו לא רק התחדשות של קבלת המלוכה, אלא זה באופן חדש, אחר ושונה ממה שהיה בשנים הקודמות; זה אור הרבה יותר גדול והרבה יותר עוצמתי.
כך גם בקבלת המלכות שלנו בי' שבט: מדי שנה מתחדשת קבלת המלוכה באופן נעלה ומרומם יותר מכפי שהיה שנה קודם לכן. אולם כדי שנהיה כלים לגילוי החדש, צריכה להיות גם מצדנו התמסרות חדשה. עצם הידיעה שבכל שנה הרבי מאיר בנו באור חדש, צריכה להצית בנו את התחושה של התמסרות מתאימה לאור החדש ולהביא זאת לידי ביטוי הלכה למעשה.
בכלל, המושג הזה של "ראש השנה להתקשרות", מתי החל?
אני לא יודע מתי זה הפך למטבע לשון מוכרת כפי שזה כיום, אבל כידוע, במאמר 'באתי לגני' הראשון תשי"א, הרבי הזכיר את כל הרביים, ובמאמר שאמר בשבת שלאחר מכן, הוסיף והזכיר גם את הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש.
עניין זה היה, כידוע, גם במאמרים שנאמרו בראש השנה – כאשר הרבי הקפיד להזכיר 'תורה' מכל אחד מהרביים. מכך אתה לומד, שי' שבט אף הוא בחינת 'ראש השנה', וההשוואה הזאת שערכו החסידים, הייתה מאז ומקדם.
כידוע, במשך השנים הרבי עשה 'עניין' גדול מתאריכים שחלים ב'מספרים עגולים'. כך היה כשמלאו מאתיים שנה להסתלקות הבעל שם טוב, ומאה-וחמישים שנה להסתלקות אדמו"ר הזקן. כך היה כאשר מלאו לרבי שבעים שנה, וכך היה כאשר מלאו ארבעים שנה לנשיאות – בכל פעם הרבי עשה 'רעש' גדול.
איך לדעתכם הרבי היה מעורר אותנו כעת במלאת שבעים שנה לנשיאות?
עניין ה'מספרים העגולים' אפשר לראות כבר בשיחות של אדמו"ר הריי"צ נ"ע. 'היום מלאו חמישים שנה מאז שאבי הרש"ב אמר את השיחה'… וכהנה דוגמאות רבות.
גם אצל הרבי מה"מ, העניין הזה קיבל ביטוי פעמים רבות כמו הדוגמאות שציינת, ואפילו בעניינים פרטיים יותר, כמו בשבת פרשת בשלח תשכ"ט, הרבי סיפר כי בשבת זו, שנת תקכ"ט (בדיוק מאתיים שנה קודם לכן) המגיד אמר תורה לאדמו"ר הזקן אודות העניין שהקב"ה עושה רצונם של צדיקים. הרבי התבטא אז בביטוי מעניין "השנה זה מאתיים שנה מאז נתווסף מאמר בחב"ד"… ביטוי מעין זה היה בשנת תשמ"ט כאשר הרבי הזכיר את יום הולדתו של ה"צמח צדק" בשנת תקמ"ט, מאתיים שנה קודם לכן.
אין פה רק עניין של סמליות, אלא זה עמוק יותר:
אצל הרבי, הכול עובד באופן של 'המשכה' מלמעלה למטה באופן כזה שהעניין יחדור פנימה בכל פרט. אז כשאתה מגיע, למשל, לארבעים שנה לנשיאות – הרבי עומד על כך שהעניין חדר את כל הרבדים מלמעלה ועד למטה. ידוע הרי שכל מספר עשר, זה שינוי של מהות (כפי שאפשר לראות מפרקי אבות, בן עשרים וכו', בן שלושים וכו' וכן הלאה…) ככל שמתקדמים יותר, הדבר מראה על עוצמת ההמשכה, אשר במשך הזמן לא רק שלא נחלשה, אלא אדרבא, היא הולכת וחודרת עמוק יותר בכל הפרטים, עד שכולם מוארים וחדורים בעניין.
אנחנו נמצאים כעת בשנת השבעים לנשיאות, ומן הסתם אפשר להבין, כי מספר שבעים מורה על שלימות המידות כפי שכל אחד מהם כולל את כל עשר כוחות הנפש.
מספר זה מורה אפוא על שלימות המידות, שכן כל אחד משבע המידות, כולל בתוכו את עשר כוחות הנפש. דהיינו, שכל פרט ופרט חדורים בעניין של ביטול וההתקשרות לרבי.
ואם נתרגם את זה לאנשים פשוטים כערכנו?
כל חסיד יש דברים שהוא פעל בהם בעניין ההתקשרות לרבי, אולם יש גם צדדים שעדיין לא ממש מסורים לרבי כדבעי, או שמא הרגלים הטבועים בנו שעדיין לא התבטלו לרבי.
כשאנחנו נמצאים שבעים שנה לנשיאות, אז ברור שהמספר הזה של שלימות פועל אצלנו שעניין ההתקשרות יקיף את כל כוחות הנפש שלנו: את המחשבה, דיבור ומעשה, את כוח הרצון, העונג, את החב"ד שלנו וכמובן שבע המידות. התאריך הזה מהווה נתינת כוח שעניין ההתקשרות יגיע לכל פרט ופרט בנפש שלנו.
האירוע שהזניק את הגאולה קדימה
יובל. חמישים שנה חלפו מאז "י' שבט הגדול" – היום שבו הסתיימה כתיבתו של ספר תורה של משיח, לאחר שנים רבות שכתיבת הספר טרם הסתיימה.
כל המכיר, ולו במעט, את דברי ימי חב"ד, מכיר את אירועי הימים ההם (ראה גם במדור "והבט פני משיחך" בגיליון זה) כאשר הציפייה וההתרגשות לגאולה שברו שיאים. שיא ההתרגשות היה בעת מעמד הסיום שנערך בצהרי היום השישי, ערב י' שבט, כאשר הרבי ירד ל'זאל' הגדול שם התקיימה כתיבת האותיות האחרונות, וכן כאשר הרבי הכניס את ספר התורה לארון הקודש.
באותה שנה היה הרב העכט תלמיד הישיבה ב–770, והוא היה עד לכל אותם אירועים מסעירים. כשמזכירים לו זאת בשיחה לקראת י' שבט – עיניו מתלחלחות מהתרגשות. "אלו זכרונות שהולכים עם האדם תמיד", הוא אומר.
כולם היו בטוחים אז, שהרבי מתגלה… איך זה התבטא אצלכם ואצל הבחורים בישיבה?
קשה לתאר במילים את האווירה ששררה בשבוע שלפני י' שבט…
למעשה, זה החל בשבת ג' שבט, כמדומני, כאשר הרבי הודיע שהולכים לסיים את ספר התורה של משיח. כשנודעה הבשורה, כולם נכנסו לאווירה של 'הנה זה בא, משיח מגיע. זהו. סיימנו את הגלות ברוך השם'… הייתה הרגשה חזקה ש'זה הולך לקרות', הדבר שציפינו לו אלפיים שנה הולך להתרחש ממש השבוע… זו הייתה האווירה; מתח לצד ציפייה עצומה. הרגשנו וידענו שאנחנו נמצאים באירוע היסטורי שלא היה כמותו מאז מתן תורה.
ההרגשה הזאת הלכה והתחזקה ככל שהתקרבנו יותר ויותר לי' שבט – לאיש מאתנו לא היה ספק שאנחנו הולכים לביאת המשיח.
אני זוכר שהגיעו כמה עסקנים מארץ הקודש ובידם אלפי טופסי חתימות של יהודים שהשתתפו בקניית אותיות בספר התורה של משיח. הרבי חזר אז מה'אוהל' והם נכנסו לקודש פנימה והגישו לו את הרשימות עם רבבות המשתתפים.
[אגב, ספר התורה היה במצב של כמעט–מושלם. ברור שרבבות אלו שהשתתפו – על פי הוראת הרבי – בכתיבת ספר התורה, לא יכלו לקנות אותיות 'פנויות', והרבי אז התבטא בביטוי נדיר: "המלאכים למעלה כבר יעשו סדר באותיות"…]
בדפים שהוגשו לרבי, היה דף שמות שעליו נכתב "ונזכה שכ"ק אדמו"ר שליט"א יוליכנו קוממיות לארצנו". הרבי ראה את זה ולאחר מכן , כשהחזיר את הדפים מבלי להעיר על כך מאומה, היה ניכר שהרבי מקבל זאת. כשהעסקנים יצאו החוצה ונודע הדבר, אנחנו, הבחורים, יצאנו כולנו בריקוד שמחה מתוך ידיעה ש'זהו זה, זה סופי'. פשוט קשה לתאר מה שהיה שם…
היו אמנם כמה הזדמנויות שב–770 פרצה שמחה גדולה, אבל המעמד ההוא היה משהו אחר לגמרי… כולנו ידענו שהרבי הולך לסיים כעת את תכלית הכוונה של בריאת העולמות כולם.
מה הרגע הכי מרגש הזכור לך מהתוועדות יו"ד שבט הגדול וסיום כתיבת והכנסת ספר תורה של משיח?
ישנם הרבה רגעים כאלה. בין היתר אני זוכר כיצד הדוד שלי ר' שלום העכט שי', העוסק עד היום לפרנסתו ביודאיקה, נכנס לחדרו של הרבי עם כמה כתרים, והרבי בחר מתוכם כתר מוזהב לספר התורה – כולם דיברו על כך בהתרגשות רבה. כשהרבי ירד ל'זאל' הגדול עם הכתר בתוך קרטון, הפנים שלו היו רציניות ומאוימות ביותר. כולנו ידענו והרגשנו שקורה כאן ועכשיו עניין גדול ביותר הנוגע לכל סדר ההשתלשלות! גם כאשר חזר מארון הקודש אל המקום שלו על במת ההתוועדויות, ולקח פרי חדש ובירך "שהחיינו" ידענו כולנו שזה שהחיינו על הגאולה…
וכאשר עבר יו"ד שבט והרבי טרם התגלה – איך אתם, הבחורים, התמודדתם עם האכזבה?
(מהרהר): אינני חושב שהייתה אכזבה גדולה, ואני אומר את זה כמי שהיה נוכח אז, וגם כיום, במבט לאחור.
אין ספק שאותו מאורע היה 'התגלות משיחית' של ממש. עם זאת, כבר בהתוועדות הקצרה שהתקיימה ביום שישי אמר הרבי ש"עכשיו צריך כל אחד להשלים את ה'פכים קטנים' שהוא צריך לסיים כדי לבטל את הגלות, שאז נצא בשמחה ובטוב לבב לקבל פני משיח צדקנו". מכך הבנו כבר באותו יום, שעדיין נותרה עבודה. יחד עם זאת, אין זה סותר שהרגשנו שהיה כאן גילוי עצום בכל הקשור לגאולה; עברנו שלב נוסף בכל הקשור להתגלותו של מלך המשיח. הידיעה הזאת השאירה אותנו עם עוצמת רגש כבירה. לא הייתה בנו הרגשה שמה שחשבנו שיקרה לא קרה והנה באה האכזבה… ממש לא. כן ידענו שהיינו חלק משלב נוסף וחשוב ביותר בגאולת כלל ישראל.
רק בשבוע שעבר קראנו את הטענה של משה רבינו לקב"ה "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". ומה עונה לו הקב"ה על כך? "אני ה' … לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם…" מה הפירוש בדברים הללו? מסביר הרבי בשיחה, שהקב"ה אומר למשה, אתה בא אלי כעת בטענות שאתה מאוכזב מהתוצאה של השליחות שלך? לך כעת אל בני ישראל ותעודד אותם; אמור להם שבקרוב יהיה גילוי של גאולה, ואוציא אותם מארץ מצרים. כלומר, הליכת משה רבינו לפרעה הייתה בפירוש שלב גדול בגאולת מצרים. אבל הקב"ה אומר למשה, כעת צריך להתקדם הלאה; לעודד את העם ולחזק את האמונה שלו בהבטחת הגאולה האלוקית ולפעול למען הגאולה, גם כאשר נראה שלא כל הדברים מתרחשים כפי הציפייה.
כך היה גם מבחינתנו באותם ימים: הרבי אז התבטא "הנה על ידי סיום הספר תורה, נתבטל העניין ד'מחוסר מעשה' בנוגע לנתינת כוח של נשיא דורנו". כלומר, עניין הגאולה כבר לא היה 'מחוסר מעשה', אלא רק 'מחוסר זמן'. תתבונן במילים הללו של הרבי ותבין איזו אמירה עוצמתית יש כאן. הרבי אומר במילים פשוטות: הגאולה כבר כאן, כעת זה רק עניין של זמן… עוד קצת והוא פה…
אז לשאלתך – לא הייתה אכזבה. להיפך, אנחנו הבחורים הרגשנו זכות עצומה להיות חלק מאותו גילוי אדיר שנמשך ארבעים ושמונה שעות. ידענו שגם אם לא הייתה הגאולה בעינינו, הייתה כאן התקדמות עצומה וקפיצה אדירה לגאולה. כעת צריך רק עוד קפיצה קטנה כדי שהגלות תסתיים…
קשר אישי לי' שבט
לא רבים יודעים, אבל אצל הרב יוסף העכט שליט"א, י' שבט הוא תאריך עם קשר אישי. ראשית, הוא עצמו נולד בשבוע שבו קיבל הרבי את הנשיאות (י"ד שבט תשי"א), ונקרא על שם הרבי הריי"צ שהסתלק שנה קודם לכן… בנוסף, עשרים-ושש שנים לאחר מכן, בי' שבט תשל"ז, הכריז הרבי על קבוצת שלוחים שהוא שולח לארץ הקודש, כאשר לאחר מכן נבחר הרב העכט להיות בין הזוכים המאושרים שהיו בקבוצה שנשלחה לארץ הקודש.
שוב חלפו שנתיים נוספות, ובחודש שבט תשל"ט הגיע מכתבו המפורסם של הרבי לשלוחים, בו הוא מורה כי מי מהם שמתאים לרבנות, שיחפש משרה רבנית מתאימה. באותו זמן טרם היה בארץ ישראל רב עיר חב"די, ומכתבו של הרבי שינה את כיוון המחשבה בקרב העסקנות החב"דית בכלל, ואצל השלוחים בפרט.
הראשון בין השלוחים שיישם את הרצון של הרבי, היה הרב העכט, אברך צעיר כבן 28, אז אב לשניים. באותם ימים הגיעו אליו כמה הצעות למשרות רבניות פתוחות, והוא שלח לרבי את רשימת המקומות. התשובה הגיעה חיש מהר "קדימה לאילת". שתי מילים, קצר ולעניין.
במכתב הידוע של הרבי שנשלח לקראת י' שבט הראשון, הרבי מבקש לעורר ולהזכיר על אהבת ישראל שהייתה לרבי הריי"ץ לכל יהודי, מה שמהווה הוראה גם אלינו.
בוודאי גם אתם ראיתם פעמים רבות את אהבת ישראל של הרבי במסגרת שליחותו באילת. האם הרב יוכל לשתף את הקוראים במקרה כזה?
אתה מבקש סיפור, אבל בכלל, הקשר של הרבי לכל יהודי, זה הדוגמה המוחשית ביותר של אהבת ישראל מצד הרבי. די בהתבוננות קלה כדי להיווכח בנכונות של הרבי לטפל בכל יהודי באשר הוא, לפעמים אולי במקום שהרבי יקדיש זמנו לעניינים גבוהים ונעלים העומדים ברומו של סדר ההשתלשלות.
במה זה מתבטא?
בכל דבר ועניין: בשפע ההתוועדויות שהרבי הרעיף עלינו, באמירת 'לחיים' אישית לכל אחד, באינספור יחידויות שבהן נפגש הרבי עם כל יהודי, לא משנה מה דרגתו בתורה ומצוות, כאשר הרבי מעניק מזמנו היקר כדי לעודד ולהרגיע, לכוון ולייעץ גם בדברים הכי פעוטים.
או למשל במעמדי חלוקת הדולרים בהם עברו רבבות והרבי בירך כל אחד ואחד כפי בקשתו. אלפים נעצרו להזכיר שמות והרבי התעניין ושאל מתוך אכפתיות עצומה, גם אם מדובר ביהודי שהיה בקצה העולם. אין לזה אח ורע!
כשהרבי מעורר אותנו בסיפורים על אודות אהבת ישראל של הרביים, זה צריך לעורר אותנו ללמוד ממנו; להיות יותר אכפתיים לכל אחד, לדאוג לזולת ולהתעניין בו. אם זו הדוגמה שהרבי מעניק לנו, הרי בוודאי שהוא רוצה שכך תהיה ההתנהגות של החסידים.
ובכל זאת, אבקש שהרב יזכה אותנו בסיפור 'אילתי' על אהבת ישראל של הרבי…
ישנם סיפורים רבים, אספר לך אחד מהם. זה היה בשנת תשמ"ה (או תשמ"ו), כאשר גששי צה"ל זיהו עקבות מסתננים בגבול עם ירדן, כמדומני כארבעים ק"מ צפונה מאילת, באיזור יוטבתה.
כמו כל התושבים, גם אני שמעתי על כך, והמשכתי בסדר יומי כרגיל. והנה לפתע קיבלתי טלפון מהמזכיר הרב גרונר שאמר לי: "הייתי כעת אצל הרבי, והרבי אמר ששמע שהיה כך וכך. הרבי רוצה לדעת האם זה גרם לפחד ובהלה בקרב תושבי אילת".
זה מדהים. רוב הציבור כלל לא ידע מכך, אבל הרבי כבר חשש שמא החדירה לגבול ישראל גרמה לבהלה בקרב תושבי העיר. ומה עושה הרבי? עוצר את לימודו ועיסוקיו הנעלים, ומבקש להתקשר אלי כדי לברר מה המצב.
זו דוגמה אחת מני רבות על גודל אהבת ישראל העצומה של הרבי.
לפתוח את הלב ולתת לרבי להאיר בתוכנו
אני רוצה לשאול שאלה לא-קלה אבל כנה: מדברים על הצורך לעורר את רגש האהבה והחיבור לרבי. יש הרבה מהדור הצעיר שנולדו אחרי ג' תמוז ומעולם לא ראו את הרבי. גם אלו שראו את הרבי, חלפו מאז כמעט חצי יובל שנים! באופן טבעי, הריחוק הממושך הזה יכול לתת הרגשה של ריחוק וחוסר שייכות. איך מתמודדים עם זה?
אשתף אותך בנקודה שהתבוננתי בה ביני לבין עצמי:
כל חייו של חסיד סובבים סביב הרבי, כאשר הרבי מצידו 'מבעיר' את רגש החיות על ידי התוועדויות, יחידויות, דרבון רגש השמחה והקדושה, ועוד. כל אלה אכן נוגעים באמת לכולנו.
אולם עמוק יותר אפשר לומר, שהרבי עצמו מאיר בתוך כל חסיד בעומק נשמתו מעצם היותו ה'מאור' המאיר בכל אדם ובכל פינה, ואין הדבר תלוי דווקא בהתוועדות או בדולרים או בעידוד כזה או אחר.
גם מצד החסיד – רגש האהבה של חסיד, אברך או בחור אל הרבי, זה בגלל שהרבי מאיר בו. אמנם צריכה להיות עבודה עצמית של הסרת עורלת–הלב והתקרבות מצדנו לרבי, אבל בין כך ובין כך, הרבי הוא זה אשר מאיר בלבו ובנשמתו של כל אחד.
כיוון שכך, אפשר לומר שג' תמוז לא שינה מאומה בדבר הזה. אותן הארות שהרבי האיר, הרבי מאיר גם עכשיו, אפילו שבגשמיות איננו רואים את הרבי.
לכן, מה שעלינו לעשות היום, זה לוודא שאיננו מסתירים את האור הזה שבוקע לתוכנו; לא ליפול ברוח של ייאוש או עצבות, אלא להשאיר את הלב פתוח לרבי, והרבי כבר יאיר בכל אחד אור של אהבה, אור של התעוררות ואור של שמחה.
אם חסיד נותן לרבי את המקום שלו בתוך חייו, זה יתמלא ממילא בהארה של הרבי. אמנם נכון, כולנו רוצים לקבל את זה גם בצורה גשמית אם באמצעות חיוך, עידוד, דולר, לעקח או אמירת 'לחיים' – אבל כשאתה שואל 'איך אפשר לחיות עם הרבי גם היום', הרי צריך לדעת שהרבי יכול למלא את הלב שלך עם הקירוב, עם מסירות הנפש ומסירת הרצון.
כשאני מתוועד עם אברכים או עם בחורים, אני אומר להם: תחיו על פי ההוראות של הרבי ותוכלו להרגיש במידה רבה ממש כמו הבחורים שהיו אצל הרבי בשנות הכ"פים ובשנות הלמ"דים – הכול תלוי בך.
ואת זה אומר הרב, שבעצמו היה בחור שנים רבות ב–770…
אין ספק שהחיים שם, בד' אמות של הרבי, היו חיים אחרים, חיים של אור גדול. אבל יחד עם זאת – גם אז הרבי לא לקח מאתנו את הבחירה חופשית, ואפשר היה לאטום את הלב ואת הרגש. לעומת זאת היום, גם אם לא רואים את הרבי, אבל אם רק נפתח את הלב ואת הנשמה – יאיר בתוכנו אור גדול.
למה המצב כיום הוא כזה? אינני יודע. ברור שהרבי בחר שהחיים לפני משיח יתנהלו באופן כזה שחסיד יצטרך לפתוח את הלב שלו באופן כזה שהרבי יוכל להאיר בתוכו.
עצם הדבר שאתה רואה כמה חסידים מקושרים היום, וכפי שהצגת בשאלה – כולל אלפים שלא ראו את הרבי מעולם – הרי זה נס עצום.
ידוע שבמשך השנים הרבי התנגד בחריפות שיצלמו אותו. כשהיו מצלמים, הרבי היה מקפיד על כך. אולם בשנים הבאות ראינו שינוי גישה מוחלט מצד הרבי לכל העניין – הרבי פתאום מקרב את הצלמים ומאיר להם פנים. לצלמים בהתוועדויות הורה הרבי שיגידו 'לחיים', גם פריידין זכה לקירובים גדולים ונדירים. ראינו איך בחנוכה תשנ"ב הרבי ניגש ממקומו לצלמת יפנית שעמדה בעזרת הנשים, ונעמד ממש על קצה אצבעותיו והתאמץ לתת לה מטבע לצדקה.
מה המשמעות של כל זה? כמובן שאיננו יכולים להבין. אבל ב'דעת תחתון' אולי אפשר לשער, שהרבי סידר את הדברים בצורה כזאת, שגם בתקופת ההעלם וההסתר, נוכל לראות את הרבי בכל מקום אם על ידי תמונה (כידוע גודל החשיבות בלהחזיק תמונה של הרבי בכיס) ואם על ידי וידאו וכדומה שדרכו אפשר לראות ולשמוע את הפארבריינגעס, עבור אלו שיותר קשה להם להרגיש את ההשפעות בלי הצורה הגשמית של הרבי.
רואים במוחש שהרבי דאג שגם בזמן זה של העלם, יוכלו לראות באופן גשמי.
ואכן, אין הדבר תלוי אלא בנו. כל חסיד שרוצה להרגיש את הרבי, לחיות עמו – אין לו אלא להסיר את המסתיר, והרבי יאיר בו מעצמו.
בשנת השבעים יש לנו שליחות
הרב נושא גם בכובע של 'שליח'. כיצד אכן ניגשים ומדברים עם יהודי על 'התקשרות' אמיתית וכתיבה לאדם שהוא לא מכיר, לא פגש ולא דיבר איתו מעולם?
אני חושב שהיום זה יותר קל ויותר פשוט מאי–פעם. המצב כיום הוא שהרבי מליובאוויטש הוא דמות אינטגרלית מהווי ומהחיים של עַם ישראל בכל מקום בעולם. הרבי אינו דמות עלומה שצריך לשכנע יהודי בחשיבותו או בקיומו; כל אחד הרי רואה במוחש שההשפעה של הרבי חיה ופועלת עד היום.
כיוון שכך, אנשים יכולים להבין ולקבל שהרבי איתנו גם היום, ולא עזב אותנו. אדרבא, רואים את הפעולות הנפלאות שהרבי עושה, כיצד הוא מגיע לכל מקום ופועל שם גדולות ונצורות. לכן, זה לא מופרך לדבר עם אנשים על כתיבה לרבי והתקשרות עמו, בפרט שבכל יהודי יש אמונה עמוקה.
אכן, צריך לנצל את הפעולות שהרבי עשה כדי להעביר את המסר שיש רבי בעולם. ואם כבר נמצאים שם, לתת עוד דחיפה קלה כדי לגלות את האמונה שגם היום הרבי עושה ניסים ופועל ישועות בקרב הארץ. אם נעשה את זה באמת ובצורה נכונה, אז זה בוודאי יפעל לקשר יהודים לרבי.
לסיום: כיצד שנת ה'שבעים' אמורה להתבטא אצל כל אחד מאתנו?
כשאתה מדבר על 'שבעים' – אתה מחזיר אותי לימים המיוחדים ההם, כאשר מלאו לרבי שבעים שנה, י"א ניסן תשל"ב.
אני זוכר זאת כתקופה מאוד מרוממת. הדבר הבולט ביותר שקשור לתאריך זה, הייתה הבקשה של הרבי להקים שבעים ואחד מוסדות חדשים.
באותה התוועדות שרר רגש של קירבה בין הרבי לבין החסידים. אני באופן אישי חשתי הרגשה כמו אבא שבניו באו לברכו ליום הולדתו והאב שמח מעצם נוכחות ילדיו.
לפני השיחה הידועה אודות הקמת ע"א מוסדות, הרבי אמר ש"הוא מחפש איזשהו רגע שתהיה התעוררות של הציבור כדי שיוכל להטיל גזירה חדשה על הציבור"…
מי שמתבונן בוידאו של התוועדות י"א ניסן יכול להבחין שבשלב מסוים החלו לנגן את הניגון החדש "בך ה' חסיתי" מתוך התלהבות גדולה ואפשר להבחין בחיוך מוסתר–מאופק אצל הרבי. בשיחה שלאחר מכן סיפר הרבי כי קיבל מכתבים רבים מאנשים שאמרו לו שהנה הגיע לגיל שבעים, ומגיע לו לנוח כעת…והרבי הוסיף ואמר – שגילו של אדם לא נמדד על ידי מה שכתוב בפספורט, אלא במידת ההרגשה שלו. כל זמן שהוא יכול לפעול, עליו לפעול. ואם כן, הוא אינו מתכוון לקחת מנוחה, אלא אדרבא… וכאן ביקש להקים ע"א מוסדות.
אני חושב שהדברים נכונים גם אלינו – שנת השבעים לנשיאות של הרבי. נכון שהיום יש לרבי חסידים בכל העולם שממלאים במסירות רבה את השליחות; אבל חלילה לנו מלחשוב שהגיע זמן למנוחה; אדרבא, יש להתחזק ולפעול הרבה יותר כדי לסיים את השליחות שהרבי נתן לנו בהתוועדות הראשונה – להביא את המשיח בפועל ממש.
זו התחושה שמתחדדת בתקופה הזאת: שכל אחד ירגיש אחריות להביא את המשיח בפועל ממש, ומתוך תחושת אחריות זו, לפעול בהתאם. אם כל אחד ירגיש שזו המשימה המוטלת עליו כעת באופן של "בשבילי נברא העולם" – האחריות שלי להביא את העולם לשלימות, אין לי ספק שנוכל לסיים את העבודה עוד לפני י' שבט תש"פ.
תגיות: הרב יוסף העכט, י' שבט, מגזין בית משיח, ראשי, שבעים שנה