ג' תמוז: "לפרסם זהות המשיח – כי זו האמת" • ראיון מיוחד

הרב אברהם רייניץ, בית משיח

ארבעים וחמש שנה חלפו מאז זכה הרב שלום דובער קלמנסון להכנס ליחידות אצל הרבי מלך המשיח יחד עם – להבחל"ח – רעייתו מרת שטערנא שרה ע"ה (שנלב"ע בי"א ניסן האחרון לאחר מחלה קשה).

באותה יחידות הגיש הרב קלמנסון לרבי פתק עם הצעות שונות לשליחות. הרבי התעלם מההצעות, והציע בעצמו: "למה לא לחשוב על סינסינטי?". הרב קלמנסון, שעד אז לא שמע על סינסינטי ולא ידע היכן היא ממוקמת במפת ארצות הברית, הסתער על היעד כמו חסיד אמיתי, וכשהוא מלווה בליווי צמוד מהרבי על כל צעד ושעל, הצליח להקים אימפריה חסידית. מלבד בית חב"ד המרכזי שהוא עומד בראשו, נוספו עוד מרכזים חב"דיים שמהווים קהילה חב"דית גדולה המבוססת על אברכים שהתקרבו לחסידות במהלך השנים. כולם חיים בפשטות עם משיח, ואם תשאלו את הרב קלמנסון, זה סוד ההצלחה.

כשליחו של הרבי בסינסנטי, הנחשבת ל'עיר הבירה' של התנועה הרפורמית, נכונו לרב קלמנסון מאבקים אין-ספור. מהם מתוקשרים שהשפיעו באופן דרמטי על שאר השלוחים בארצות הברית, כמו מאבקו בעניין החנוכיות הציבוריות ברחובה של עיר; ומהם מאבקים פחות ידועים אך לא פחות קשים. במאבקים אלו יכול היה הרב קלמנסון לסגת מעט, להוריד פרופיל ולחיות חיים רגועים יותר. אבל כאחד שזכה לקבל את ברכת-הבטחת הרבי הריי"צ ש"א חסיד וועט ער זיין…" [= הוא יהיה חסיד], הוא התנהג תמיד כחסיד הבטוח במאת האחוזים בצדקת דרכו של הרבי, ואף פעם לא התפשר בעניינים של הרבי. הוא עמד בתוקף, וכשצריך אף נאבק ונלחם, עד שנצח. בכוחו של הרבי כמובן. כי כאשר יודעים ובטוחים שזו האמת – חייבים ללכת איתה עד הסוף.

– עם האמת, הולכים עד הסוף. זה המסר שעלה מתוך הראיון שקיימנו השבוע עם הרב קלמנסון, לקראת ג' תמוז. בימים אלה, כאשר אנ"ש והתמימים בהתעוררות גדולה לקיום הוראותיו של הרבי, בפרט בענייני גאולה ומשיח, כדי להביא לפועל ממש את ההתגלות השלימה של הרבי מלך המשיח, עוד לפני ג' תמוז – פנינו אל הרב קלמנסון, ושוחחנו איתו על האופן הנכון בפרסום בשורת הגאולה.

אמונה אמיתית, לא יכולה להיחלש

אנו עומדים בתוך 'שלושים יום' לפני ג' תמוז, וכולנו מתחלחלים מהמחשבה שעברו כבר כמעט 25 שנה מאז ג' תמוז תשנ"ד, ועדיין אנו בגלות ר"ל. איך אפשר להתחזק, למרות השנים הרבות שחלפו?

כל רגע שחולף מאז ג' תמוז, ועדיין לא זכינו לראות בהתגלותו של הרבי מלך המשיח – צריך לזעזע אותנו. כפי שהרבי האריך בעניין בקונטרס פורים קטן תשנ"ב, שכאשר יהודי רוצה את הגאולה בכל לבו ונפשו, הרי הוא 'אינגאַנצן צוטרייסלט' [= שבור/כתית לגמרי].

יחד עם זאת, הימים שחולפים לא יערערו את אמונתנו וביטחוננו בנבואתו של הרבי מלך המשיח שהנה זה משיח בא, ודורנו הוא דור האחרון לגלות ודור הראשון לגאולה, ותיכף ומיד בא הרבי משיח צדקנו וגואלנו גאולת עולמים.

אם אלפיים שנות גלות לא ערערו את האמונה הכללית בביאת המשיח, ויהודים בכל הדורות המשיכו להאמין "באמונה שלימה בביאת המשיח"; לא זו בלבד: בחלוף השנים האמונה הולכת וגוברת, וכפי שהרבי התבטא ש"בזמן דעקבתא דמשיחא, כשעומדים על סף הגאולה – אז הוא אמיתית המצב ד"ממתין ומצפה מתי יבוא", שהרי אחכה לו בכל יום שיבוא, ולא רק בכל יום ויום, שמחכים שיבוא ביום זה, אלא בכל יום ויום גופא – בכל שעה ושעה, כמו שאומרים ג' פעמים ביום (בימות החול) "לישועתך קוינו כל היום"" (לקו"ש חל"ה עמ' 162), – על אחת כמה וכמה שהשנים הללו שחלפו לא יערערו את אמונתו הטהורה והאיתנה, במילוי נבואת הגאולה של הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

ולמה? כי בעולם השכל יש תמיד מקום לספק, וככל שעובר הזמן – הספק מתרחב. אם אתה בטוח במשהו מסויים ב–99.9 אחוז, כי כך הבנת בשכל – תמיד נשאר אותו חלקיק אחוז שאולי זה לא יקרה… וככל שעובר הזמן וטרם הגיע הדבר, הספק הולך ומתחזק, עד שנשארים עם חלקיק אחוז של תקווה…

אבל אנחנו מחכים להתגלות המשיח לא בעקבות הבנה שכלית. אמונתנו הכללית במשיח היא בעקבות נבואותיהם הברורות של נביאי ישראל במשך הדורות, ואמונתנו כי הגאולה העתידה תתרחש בדורנו וביום זה ממש – היא תוצאה מנבואתו הברורה של הרבי מלך המשיח, שהרבי הדגיש כי הוא אומר זאת "לא רק בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא, שזהו בוודאות". ומכיוון שהאמונה היא בוודאות, במאת האחוזים – הזמן לא יכול ולא מסוגל לפעור סדק כלשהו בחומת האמונה.

שוב, אין ספק שכמעט חצי יובל – זה המון זמן, ואם הרבי דרש שנזעק על עיכוב של יום בביאת המשיח – מובן מעצמו עד כמה צריכים אנו לזעוק 'עד מתי' על השנים הרבות שחלפו. אבל יחד עם זאת, כאשר בטוחים באמת במאה אחוז – אין חלישות.

עלינו ללמוד מאמונתו של הרבי בדבריו של הרבי הריי"צ, שלא זו בלבד שלא התעמעמה במהלך השנים, אלא אף התחזקה והתגברה משנה לשנה. כך למשל בשיחת שבת פרשת נשא תנש"א, כאשר הרבי מזכיר את עדותו של הרבי הריי"צ שסיימו כל ענייני העבודה וצריכים רק 'לצחצח הכפתורים' ולעמוד הכן לקבלת פני משיח צדקנו – הרבי מציין שהכרזה זו הייתה "לפני עשרות שנים", אך השנים שחלפו לא החלישו, אלא כלשון הרבי: "לאחרי ריבוי העבודה דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה מאז ועד עתה . . בוודאי ובוודאי שסיימו גם 'לצחצח הכפתורים' ועומדים הכן לקבלת פני משיח צדקנו".

זהות הגואל – כן או לא? ולמה?

כחלק מההתעוררות הכללית לקראת ג' תמוז, רבים מאנ"ש והתמימים מעוניינים להשקיע את זמנם, כוחם ומרצם בהפצת בשורת הגאולה. העיסוק בנושא מעלה את השאלה מה הצורך והחשיבות בפרסום זהותו של הרבי כמלך המשיח? האם זה רק תוסף לא–הכרחי לבשורת הגאולה, או שאי–אפשר להנחיל את בשורת הגאולה ללא זהות הגואל?

כאשר מדברים על דבר מסויים, לא משנה באיזה נושא – אם אתה לא יכול לזהות אותו ולהורות עליו באצבע, זה לא נתפס כדבר מציאותי. בפרט כאשר מבקשים להנחיל את האמונה בביאת המשיח, שכל כולה תקופה עתידית שטרם באה לעולם, גדל הצורך לקשר את האמונה למשהו מוחשי.

כאשר מתבוננים במקורות שלנו, אנו רואים כי כבר בזמן הגמרא הבינו שכדי שנבואות הגאולה תהיינה מוחשיות, עליהן להיות מחוברות לדמות של אדם גשמי, בן הדור. הגמרא במסכת סנהדרין מספרת שתלמידי התנאים והאמוראים חיפשו ומצאו רמזים לכך שרבם הוא המשיח: "מה שמו [של המשיח]? דבי רבי שילא אמרי שילה שמו, שנאמר עד כי יבא שילה. דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו, שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו. דבי רבי חנינה אמר חנינה שמו, שנאמר אשר לא אתן לכם חנינה, ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו, שנאמר כי רחק ממני מנחם משיב נפשי… אמר רב נחמן אי מן חייא הוא כגון אנא, שנאמר והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא. אמר רב אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש".

מדוע היה חשוב להם לדעת מיהו המשיח? ויותר מכך: מדוע היה חשוב לרב אשי, מסדר הגמרא, להכניס את דבריהם של האמוראים הללו לתוך הגמרא, לדורי דורות?
ברור, כי הדברים נכתבו לדורות כדי שנלמד מהם. ובאופן כללי יש שני דברים בולטים שאפשר ללמוד מהם:

א. שלא להשאיר את האמונה במשיח כאמונה ערטילאית, אלא להשתדל לחבר אותנו לעולמנו הגשמי, ודווקא דרך עמוד התווך של הגאולה – הלוא הוא מלך המשיח, שאותו מבקשים לזהות כדי שיוכלו להורות עליו באצבע ולומר "הנה, זה האדם שעשוי להיות מלך המשיח ולגאול אותנו".

ב. כפי שהרבי אומר שמגמרא זו עלינו ללמוד שחסידים צריכים להאמין שרבם הוא המלך המשיח. וכלשונו (בהערה 67 לשיחת תזריע–מצורע תנש"א), ש"אנן (חסידים) נעני' אבתרייהו (בנוגע לרבותינו נשיאינו, ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) – יוסף שמו, שנאמר "יוסיף אדנ–י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל גו'", יצחק שמו, שנאמר "אז ימלא שחוק פינו"".

הצורך לקשר את הגאולה עם איש גשמי, שהיה דומיננטי מאוד בזמנם של האמוראים – נחלש מעט עם השנים, למרות שלא נמוג לגמרי. הבולט ביותר הוא הרמב"ם, שהקדיש הלכות שלימות לתיאור דמותו של המלך המשיח ולקריטריונים הנדרשים כדי לזהותו (וכאשר מישהו שלח לרבי פלפול בו כתב כי הרמב"ם רמז על עצמו שהוא המשיח, קיבל הרבי את הדברים ואף הוסיף ראייה נוספת, וסיים שהרמב"ם 'מתייחס לרבינו הקדוש שהוא מזרע דוד המלך ע"ה' – ראה ב'אוצר המלך' חלק א עמ' 185).

וגם בשנים הבאות יש עדויות על גדולי ישראל שרמזו על עצמם או שאחרים אמרו עליהם שהם ראויים להיות משיח. וכפי שידוע על רבי שכנא, רבו של הרמ"א, שהגיה בלשון הגמרא וכתב "אני אומר שכנא שמו שנאמר 'לשכנו תדרשו'; ורבי חיים ויטאל שאמר על האריז"ל שהוא המשיח; ובמכתב תלמיד המהר"ל לרבו, כותב בזה הלשון: "משיח צדקנו, בראשנו מלכנו, מלך יהודה וכו' הגאון המופלא מהור"ר יהודה ליווא יחי אדוננו לעולם"; וכן ידוע שהאור החיים הקודש רמז על עצמו שהוא המשיח (בפירושו לפרשת ראה טז, ז – "משיח ה' שמו חיים"). וכפי שסיכם את הדברים בעל השדי–חמד, במילים הבאות: "ובדרך הזה היה משוער אצלם בכל דור מי הוא".

אך מאז התנוצצות אורו של הבעל–שם–טוב, ולאחר עליית הנשמה הידועה להיכל המשיח, שאז החל שלב חדש בהתגלות אורו של מלך המשיח בעולם, על ידי הפצת מעיינות תורת החסידות – האמונה בביאת המשיח הלכה ונהייתה מוחשית יותר ויותר. ובמקביל למוחשיות הגאולה – התחזקה המגמה לחפש ולהצביע על הצדיק הראוי להיות משיח. בספריהם של גדולי החסידות מובאים סיפורים רבים בנושא, וכפי שנאספו הדברים בשעתו בקונטרס 'משיח שבכל דור' להרב יוסף יצחק קעלער שי', ושם מביא עדויות על יותר ממניין אדמו"רים מחסידויות שונות, שאמרו על עצמם או שחסידיהם אמרו עליהם שהם ראויים להיות המשיח.

גם במסורת החב"דית מובא שחסידי אדמו"ר הצמח–צדק האמינו שהוא הראוי להיות משיח, וכפי שנכתב בסיום ההקדמה לדרך מצוותיך במהדורה הראשונה "ונזכה כולנו במהרה בימינו לביאת הגואל מנחם שמו והוא חלקנו", וכך חסידים בדור הקודם האמינו שהרבי הריי"צ הוא המשיח כידוע הסיפור על ר' איצ'ה דער מתמיד שציטט את אמרת אדמו"ר הזקן, בשם המגיד ממעזריטש: "מוצאו של משיח יהיה מזקני התלמידים או מצעירי התלמידים". זקן תלמידי המגיד היה רבי נחום מצ'רנוביל, והצעיר שבהם היה אדמו"ר הזקן. כדי לצאת מהספק, שידך אדמו"ר הזקן את בתו של אדמו"ר האמצעי עם בנו של רבי מרדכי מצ'רנוביל. וסיים ר' איצ'ה דער מתמיד: "הרבי הריי"ץ הינו מיוחס הן אל אדמו"ר הזקן ואל רבי נחום מצ'רנוביל".

והעולה על כולנה – עשרות ואולי מאות הפעמים בהן התייחס הרבי אל הרבי הריי"צ כאל משיח צדקנו, בביטויים שונים, וכפי שהרבי סיכם פעם את הדברים: "כל חסיד מאמין באמונה שלימה שהרבי שבדורו – בדוגמת נשיא דורנו – הוא הוא המשיח" (משיחת הרבי בליל ה' דחג הסוכות תשמ"ז)

לאור כל הנ"ל, ברור שעצם האמונה שהרבי הוא מלך המשיח, אינה חידוש של הדור האחרון, אלא המשך ישיר של דרכם ושיטתם של גדולי ישראל במשך כל הדורות.

החידוש של הדור האחרון הוא בכך, שבכל הדורות הקודמים – הצדיק שזוהה כמשיח היה בספק האם דורו יהיה זכאי לכך, ולכן נחשב רק ל'ראוי להיות משיח'; אבל בדורנו, לאחר שהרבי הודיע מיד בתחילת קבלת הנשיאות שדורנו הוא דור הגאולה, ולאחר שחזר על כך מאות פעמים במהלך השנים, תוך הדגשה כי "דבר ברור הוא שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות, ודור הראשון של הגאולה", ואף הודיע שכבר ישנו מלך שהוא בחזקת משיח. ועד שבשנת תנש"א פרסם את נבואת הגאולה – בהתבטאויות אלו, הגדיר הרבי את המשיח בדורנו כמשיח בפועל ולא רק כראוי.

וכפי שהדברים נאמרו ברור בשיחה לכינוס השלוחים תשנ"ב, בה הסביר הרבי כי ה' כבר הורה לאותו משיח שבדור לצאת ולגאול את ישראל: "על פי הידוע ש"בכל דור ודור נולד א' מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל", "א' הראוי מצדקתו להיות גואל וכשיגיע הזמן יגלה אליו השי"ת וישלחו כו'", ועל פי הודעת מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, השליח היחיד שבדורנו, המשיח היחיד שבדורנו, שכבר סיימו את כל העבודה – הרי מובן, שמתחיל להתקיים ה"שלח נא ביד תשלח", השליחות של מו"ח אדמו"ר".

ונחזור לשאלתך: לאחר שלומדים את המקורות, ורואים בצורה כל כך ברורה את החשיבות שייחסו חכמי ישראל בכל הדורות לזיהוי המשיח – מובן עד כמה חשוב ללוות את בשורת הגאולה, בזהות הגואל – הרבי מלך המשיח – בכך הופכים את בשורת הגאולה ממשהו חלומי וערטילאי, למציאות ממשית ומוחשית.

לצערנו, כאשר מאמינים רק באופן כללי בביאת המשיח, בלי לדעת מיהו הגואל – האמונה חלשה מאוד, וכך יכולים להיות יהודים שאומרים כל חייהם "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח", אבל כאשר מדברים איתם על ביאת משיח כמשהו מעשי, הם מפטירים: נו, באמת, הלוואי שהנכדים שלי יזכו לזה…

היה איסור זמני והרבי הסיר אותו!

ולמרות כל זה, היו שנים בהן הרבי אסר על פרסום זהותו של משיח, ואף התבטא בחריפות שהעיסוק בכך עלול לרחק יהודים. מה השתנה?

כבר משאלתך ניתן להבין, את שהיום ידוע לכולם, שכבר לפני שנים רבות האמינו חסידים שהרבי הוא מלך המשיח, ואף ביקשו לפרסם זאת לעולם, וזה מתחבר עם מה שדובר לעיל. אלא שבשלב ההוא הרבי אסר על הפרסום, וכפי שנבאר בהמשך.

א. גם בשנים בהן הרבי אסר את הפרסום, הרבי מעולם לא התבטא בשלילת עצם האמונה של חסידים שהרבי הוא מלך המשיח. ידוע על חסידים רבים שבמכתביהם היו פונים אל הרבי בתואר "מלך המשיח" ואף פעם לא נענו בשלילה בהקשר לזה. האיסור של הרבי היה רק בנוגע לפרסום.

ב. הרבי ליווה את האיסור בטעם ברור, שזה גורם לרחק יהודים מחסידות. שמזה עצמו מובן שכאשר זה לא מרחק מחסידות – אין כל מניעה לפרסם זאת.

ג. גם בזמן הפרסום, היה ברור שזהו איסור זמני. הרי כולם מסכימים שלאחר שהרבי יתגלה – לא יהיה טעם באיסור על פרסום זהותו כמשיח, כי כולם יידעו זאת.
לסיכום: התחושה הטבעית של חסידים הייתה תמיד שצריכים לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח, אך בתקופה מסויימת הרבי הטיל על כך 'ווטו' זמני, מטעמי הריחוק מעולם החסידות.

ולכן, ברגע שהרבי עצמו החל לפרסם בשיחותיו הק', כולל גם המוגהות שפורסמו בעיתונות, רמזים ברורים על כך שהוא המלך המשיח, כמו בסוף שיחת משפטים נ"ב, שהמובא בשיחה שמשיח יבוא תיכף ומיד, כולל כל הפירושים של מי"ד – הוסיף הרבי: ובפרטיות יותר נוגע במיוחד לדורנו זה – שבראשי תיבות ד"מיד" נרמזים ג' התקופות השייכות לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ועל סדר הקרבה אלינו – משיח (מנחם שמו), יוסף יצחק, דובער". הרבי מונה כאן את שלושת הנשיאים האחרונים בשושלת חב"ד, מתחיל בו עצמו, וכותב ברור "משיח מנחם שמו". ואת ההערה הזאת מוסיף הרבי בסיומה של שיחה שחלקה הגדול מוקדש לתגלית שמלך המשיח כבר החל את פעולותיו על אומות העולם, ומהיכן הוא פועל? מהעיר ניו–יורק… צריך להיות עיוור מושלם כדי לא לראות שהרבי אומר על עצמו שהוא משיח.

– הרי מזה עצמו היה אפשר להבין שתקופת הזהירות הסתיימה, והרבי עצמו מתווה את הקו החדש, שאפשר ורצוי וצריך לפרסם מיהו מלך המשיח, ושהוא מתחיל כבר לפעול את תפקידיו של משיח, כמעין והתחלת ייעודי הגאולה.

אלא שכיוון שחסידים זהירים הם, שאלו בבירור את הרבי, וכאשר ביקשו רשות לפרסם את זהות הגואל – כמעט כולם קיבלו את אישורו של הרבי. וכבר נדפסו מענות קודשו של הרבי בעניין זה בריבוי מקומות.

ולשיא הגיעו הדברים בשנים תשנ"ג–תשנ"ד, כאשר עינינו ראו ולא זר כיצד מעודד הרבי את הכרזת החסידים "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", גם מול רשתות טלוויזיה ותקשורת וכו'.

ומכיוון ש(א) זו האמת. (ב) חשוב לפרסם את האמת. (ג) הרבי הסיר את המניעה לפרסום – ברור שכיום חשוב מאוד לפרסם את בשורת הגאולה עם זיהוי הגואל.

מה הרבי דורש מחסיד 'נורמלי'?

אתה מרצה בכל רחבי תבל, ונפגש עם יהודים מכל מיני חוגים. איך הם מגיבים לדיבורים על כך שהרבי הוא מלך המשיח?

פעם דיברתי בקהילה של 'יקים' באנגליה. הסברתי להם את כל נושא האמונה במשיח. ולאחר שהבינו שמתחילת בריאת העולם הייתה כבר 'רוחו של משיח', וקלטו בקווים כלליים מהו עניינו של משיח, ובמקביל: מה עניינו של רבי בכלל, ומה עניינו של הרבי בדור השביעי בפרט – הם קלטו לבד שהרבי הוא מלך המשיח. הם סיכום במילים האלה: איך לא חשבנו על כך קודם?

אמרתי להם שזו הבדיחה בכל הנושא הזה: אתם, שאומרים בכל יום לאחר התפילה את נוסח "אני מאמין" – לא ממש מאמינים, ואילו אנחנו שלא נוהגים לומר את נוסח "אני מאמין" – כן מאמינים…

ולאלה שבאים מחוגים כאלה שקשה להם להתחבר לאמונה שהרבי הוא מלך המשיח, אני עושה 'תרגיל' קטן, ומציע להם: אם זו בלבד הבעייה שלכם, מדוע שלא תצביעו על אחד הגדולים שלכם, שהוא המתאים להיות משיח? הם צוחקים בעצמם על הרעיון, ואני מחדד להם את המציאות: הבעייה שלכם אינה עם הזהות של המשיח, אלא בכללות האמונה בביאת המשיח. כשאין מאה אחוז אמונה שמשיח הוא מציאותי, לא מחפשים לדעת מיהו המשיח.

ולאלו מתוכנו הטוענים שלמרות הכל יש דברים ש'לא מתאים' לומר בחוגים מסויימים, אזכיר את דבריו של הרבי בשיחת פרשת צו תשמ"ה, שמחסיד חב"ד מצופה שכאשר הוא נפגש עם יהודי אחר, לכל לראש עליו לצעוק "משיח נאו", ולצעוק עד כדי כך שגם הזולת עצמו יתחיל לצעוק "משיח נאו".

ושואל שם הרבי, שלכאורה אפשר לטעון: היתכן, כאשר רוצים לפעול על הזולת – צריכים להתנהג כמו ג'נטלמן… לכל לראש צריכים לתת לו "שלום עליכם", ולשאול אותו: מה שלומך ואיך אתה מרגיש, ובשפת המדינה דוקא: "האו דו יו דו", ואח"כ להתעניין בשלום אשתו ובני ביתו, לשאול אותו כיצד מתנהלת פרנסתו, מה עשה ומה מתכונן לעשות, וכיו"ב, ואח"כ להתחיל לדבר עמו אודות עניני יהדות, החל מאל"ף בי"ת של יהדות, עד שיגיע ל"אחרית הימים", אט אט קומט משיח…

וקובע הרבי כך: לאמיתו של דבר – ההיפך הוא הנכון: אדם נורמלי לחלוטין – לבוש כאדם נורמלי ומדבר כאדם נורמלי כו' ולפתע מתחיל לצעוק "משיח נאו"… דוקא הנהגה כזו היא היא זו שפועלת ומעוררת אצל הזולת את הפנימיות שבו, שלאמיתו של דבר, גם נפשו צועקת "משיח נאו"… כאשר יגש אליו עם כל גינוני הנימוס – לא יוכל להוריד אפילו את האבק והבוץ שמכסה על הקליפה החיצונית; מה שאין כן כאשר יגש אליו ויצעק "משיח נאו"… על ידי זה יסיר את הקליפה החיצונית, ובמילא תתגלה פנימיות נשמתו!

איך יתכן להיות חסיד בלי 'קאך' במשיח?

איך אתה מסביר את העובדה שיש שלוחים שנרתעים מעיסוק בענייני משיח, ובפרט מזהות הגואל?

נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ביציאת מצרים מסופר כי כשמשה רבינו הביא לעם את בשורת הגאולה, הוא קרא תחילה לזקנים להצטרף אליו בדרכו לפרעה. הזקנים האמינו לדברי נבואתו והלכו עמו, אולם כשהגיע לפרעה גילה כי נשאר עם אהרן בלבד. להיכן נמלטו הזקנים? – אומר רש"י שהם נמלטו אחד אחד. מה הסיבה שהם נמלטו? מסתבר שמצד הרגש הם האמינו למשה, אך מצד השכל הם לא האמינו כי הם מסוגלים לומר את בשורת הגאולה באוזני פרעה; הם היו בטוחים שפרעה לא יקבל את הדברים וממילא הסתלקו.

כשהרבי ניבא את בשורת הגאולה, בשנים תנש"א–תשנ"ב, כולנו האמנו לדברי הרבי, אך למרבה הצער, במשך השנים יש שלוחים ש"נשמטו" אחד אחד. יש להם חששות שונים כמו: "אצלי בבית הכנסת זה לא יתקבל", "בעיר שלי זה לא מתאים", "הגבירים יפסיקו את התרומות", וכדומה.

אולם עלינו להיות בביטול מוחלט כל הזמן כלפי הרבי, ולהבין שאם זהו רצונו של הרבי – זה ודאי מה שאנו צריכים לעשות, ואם כך, אין ספק שזה יצליח. אני יכול לומר מנסיוני כשליח מזה 45 שנה, שכאשר הולכים עם רצונו של הרבי עד הסוף, מצליחים, ובגדול!

חשוב להדגיש: כל חילוקי הדעות שבמחננו בענין פרסום זהותו של מלך המשיח, נובעים מאי לימוד מעמיק של השיחות בשנת תנש"א ותשנ"ב. אם כולם היו יושבים ולומדים בעיון את השיחות הללו, מזמן היינו מגיעים למסקנה אחת ויחידה, כי רצונו של הרבי שנפרסם ברבים את בשורת הגאולה, כולל זהותו של משיח.

בתקופה זו – לאחר כל הביטויים והשיחות של הרבי אודות "סיום עבודת הבירורים", וש"העבודה היחידה שנותרה היא לקבל פני משיח צדקנו", ובפרט הביטוי הידוע של הרבי כי הוא "קרייזי על משיח" – אז איך אדם יכול להחשיב עצמו כחסיד של הרבי בכל המובנים, כאשר בענייני משיח הוא עוסק רק לפי הבנתו ולא בהתאם לשיחותיו של הרבי?!

אנחנו נמצאים עכשיו במלחמה האחרונה של הגלות. ולפני שיוצאים למלחמה יש לזכור מה שנצטוו השוטרים להכריז לפני היציאה לקרב: "מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו, ילך וישוב לביתו" – מי שבנה בית חב"ד חדש וחושש שכתוצאה מן הפרסום בעניני משיח ילעגו עליו ויזיקו לו בפעילות – שישוב לביתו, וישמור את המלחמה לאמיצים ממנו! ו"מי אשר אירס אשה ולא לקחה" – מי שיש לו קשר התחלתי עם "גביר" מסוים, וחושש שעכשיו הפרסום בעניני משיח ירחיק ממנו את הגביר – שישוב לביתו!

על כל שליח להיות מסור לשליחות 24 שעות ביממה. יש לחשוב על הרבי בשליחות כל העת, ואז מצליחים! שלא תעלה חלילה מחשבת פיגול על לב מישהו מישראל שהשתנה משהו בשנים האחרונות.

רכבת היהדות בת 20 קרונות

מצד שני, בשנים האחרונות אפילו אצל חוגי הליטאים רואים שינוי לטובה בכל הנוגע לאמונה בגאולה ומשיח…

אספר לך סיפור: בשנת תשנ"ב נערכה סעודת "מלווה מלכה לקבלת פני משיח צדקנו", של נשי חב"ד. הדבר היה בברכתו ובעידודו של הרבי, ואני הוזמנתי ע"י נשי חב"ד במונטריאל לנאום בסעודה זו. כיוון שגרתי בעיר זו לפני שנים רבות, היה לי בעיר ידיד טוב, "מתנגד" שניהל את בית הספר "בית יעקב" במקום.

כשהגעתי לעיר קיבלתי ממנו טלפון נזעם: מאיפה העוז והחוצפה לשלוח לאשתו הזמנה למלוה מלכה? והוא המשיך בטענותיו: "מילא אתם רוצים לעשות מלווה מלכה של משיח – תעשו, אבל מה זו ההתגרות לשלוח לאשתי הזמנה?"…

עניתי לו: ראשית כל, לא אני שלחתי לה את ההזמנה, וייתכן ששלחו לה בטעות. אך בוודאי שלא התכוונו להרגיז אתכם, ואם היה רוגז, הרי מבקשים מכם סליחה ומחילה. שנית, הרי אנחנו ידידים טובים כבר 20 שנה, ועד כמה שאני מכיר אותך, אם היינו עושים אירוע כזה לפני 20 שנה, היית אומר שעצם קיום הארוע הוא חוצפה גדולה. ברוך השם שהיום אתה כבר לא כועס על עצם האירוע, אלא על כך ששלחו לאשתך הזמנה/ חכה עוד מעט זמן וגם עם זה תסכים…

לאחר מכן חשבתי על הענין, וציירתי זאת לעצמי, שאנחנו נמצאים ברכבת של 20 קרונות, כאשר הרבי והחסידים נמצאים בקרון הראשון ואילו שאר 'העולם' נמצא בקרונות הבאים. הרבי הוא המוביל שגורר אותנו לפעולות ולמבצעים, ובמשך השנים כולם נגררים וממשיכים את ה"המצאות" של הרבי. והמציאות אכן מוכיחה שוב ושוב, כי כשאנחנו מתקדמים אל השלב הבא, הרי אלו הנמצאים מאחורינו מתחילים להתעסק בדבר בו עסקנו קודם, ומודים – באיחור כמובן – שאכן זהו דבר נכון.

כך היה במגמה לעסוק בקירוב יהודים ליהדות, כאשר בתחילה כולם צחקו על כך, ואילו היום אין חוג בציבור החרדי שלא עוסק בזה/ כך גם בפעילות עם יהודי רוסיה, היום כל החוגים שולחים לשם פעילים, אך כולם יודעים מי התחיל בזה. כאחד שהסתובב במקומות רבים בעולם, ראיתי לא פעם ארגונים שונים שמעמידים רכבים מקושטים ועליהם רמקולים וכך הם מפיצים יהדות/ ממש "טנקי מבצעים"…

אולם למרות שכל החוגים עוסקים בדברים שבהם עסקנו כל השנים, הרי שחב"ד עשתה את הדברים באופן ייחודי, עם הלהט החסידי השמור לה. דבר זה מזכיר את הבדיחה על שני חייטים שפרנסתם היתה דחוקה. משום כך התעצב אחד מהם ללבו, אך חברו נותר שמח. פנה הראשון אל חברו ושאלו: "מדוע אתה שמח הרי אין לנו פרנסה?" השיב החבר: "עוד מעט יבוא משיח, והמעדנים יהיו מצויין כעפר ובטח הפרנסה שלנו תהיה הרבה יותר קלה, משום כך אני שמח". החזיר לו הראשון הדואג: "אבל שכחת שתהיה תחית המתים ואז יקומו לתחייה עשרות אלפי חייטים לתחיה, ושוב לא תהיה לנו פרנסה?" גיחך החייט השמח ואמר: "אל תדאג חבר, כולם יבואו רק אלינו, כי אנחנו היחידים שיודעים את האופנה האחרונה"…

האופנה האחרונה ההולכת ופושטת בכל מקום, היא אופנת משיח. כיום גם חוגים אחרים, רחוקים מחב"ד, עושים סדנאות, ימי עיון והרצאות בנושא הגאולה והמשיח. רק לאחרונה הייתה התארגנות מדהימה של נשים מכל החוגים, שסידרו ערבי גאולה בכל רחבי העולם, בברכת גדולי הרבנים מכל החוגים.

רק זאת עלינו לזכור: אנו עושים את שליחותו של הרבי מה"מ, ואל לנו להסס להעביר בקול רם וצלול את המסר: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!!!