-
עם תחילת חודשי אדר, שהוגדרו על ידי הרבי כ”שישים ימי שמחה” – אנו מפרסמים ראיון שנערך בעבר עם הרב יקותיאל ראפ ע"ה, יו”ר מטה ‘שירה וזמרה’ המארגן בבית–חיינו ריקודי שמחה בכל לילות חודש אדר, שסיפר על הקשר המיוחד בין השמחה להבאת הגאולה • לקריאה
חב"ד אינפו|א׳ באדר א׳ ה׳תשע״טר' ירון צבי, בית משיח
באי בית–חיינו מכירים את המודעות של “מטה שירה וזמרה לקבלת פני משיח”, המעוררים את הקהל בכל הזדמנות במהלך השנה להגיע ולהשתתף בריקודי שמחה להחשת הגאולה. בט”ו אלול, יום התייסדות ‘תומכי תמימים’, כותרת הריקודים היא “חאדאראם”; בי”ג תשרי נקראים אנ”ש לריקודי שמחה של “לכתחילה אריבער”, ובשנה מעוברת, כמו השנה הנוכחית – מתקיימים שישים יום של ריקודי שמחה!
במוצאי שבת האחרון, כאשר השתתפתי בריקודי השמחה ב–770, שהחלו עם צאת השבת ונמשכו שעה ארוכה בהשתתפות מאות חסידים – הבטתי סביבי, וראיתי את השמחה המיוחדת שניבטת מעיני הרוקדים. לא הייתה זו ‘עוד שמחה’, אלא שמחה שמבטאת את הגאולה שבפתח, והתגלותו המיידית של הרבי מלך המשיח.
מי שעומד מאחורי התופעה המדהימה הזאת, הוא הרב יקותיאל (קותי) ראפ, שלצד תפקידו העיקרי כמשגיח בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש המרכזית ב–770, מוצא זמן גם לנהל את הפעילות של חב”ד בשדה התעופה קנדי, וגם לעורר את קהל החסידים למילוי הוראת הרבי להוסיף בשמחה.
22 שנה ברציפות עוסק הרב ראפ בהגברת המודעות לחשיבות השמחה, כזרז מרכזי להבאת הגאולה. השבוע, עם הריקודים הראשונים של חודש אדר, פנינו אל הרב ראפ בבקשה להבין מה עומד מאחורי התופעה המשמחת.
מה הרעיון מאחורי הריקודים?
מאז התייסדות החסידות, הייתה השמחה אבן יסוד בהווייה החסידית. אך בשנים האחרונות הרבי שם דגש על כך שצריכים להיות בשמחה מיוחדת בתור הכנה וזירוז לגאולה השלימה.
בשיחת שבת פרשת תצא תשמ”ח הביע הרבי תמיהה מה עוד אפשר לעשות לזירוז הגאולה? מסקנתו של הרבי הייתה, ש”הדבר שעדין לא עשו בשביל להביא את המשיח הוא – עבודת השמחה הרצויה בשביל להביא את המשיח. נוסף לכך ששמחה פורצת כל הגדרים, גם גדרי הגלות, יש בשמחה סגולה מיוחדת להביא את הגאולה…”.
והרבי הבהיר, שאין בכוונתו רק לעשיית מצוות מתוך שמחה – אלא מדובר “על השמחה כשלעצמה, שמחה בטהרתה, עבודה של שמחה לשם מטרה ותכלית של ביאת המשיח…והשמחה תביא את המשיח”.
ואם יבוא מישהו וישאל: אם השמחה מסוגלת לזירוז הגאולה, מדוע לא שמענו על כך בדורות האחרונים? מדוע אף אחד מגדולי ישראל לא עורר על כך? הרבי התייחס אף לשאלה זו, והסביר, שבגלל קשיי הגלות, לא היו ליהודים את הכוחות לשמוח שמחה טהורה ואמיתית. רק כעת, בגלל שמוכרחים להביא את הגאולה על ידי שמחה – לכן, “נותנים כוחות מיוחדים שיוכל להיות עניין השמחה בטהרתה”.
וסיים הרבי: “שבמקום אריכות הדיבור והשקלא–וטרייא כו’, יתחילו במעשה בפועל: לצאת בקריאה והכרזה על דבר הוספה מיוחדת בשמחה, כדי להביא את המשיח, ובוודאי שעל ידי זה יביאו את המשיח בפועל ממש, ובזריזות הכי גדולה, לא עיכבן כהרף עין”, ואדרבא – ינסו ויווכחו!!”
בהזדמנות אחרת, בקשר לשמחת בית השואבה, אמר הרבי, שאם יבואו וישאלו מדוע שמחים כל כך – ישיבו: האם לא שמעתם? הרי מפורסם בעיתונים, שמשיח צריך להגיע כל רגע!
אם בכל השנה צריכים להיות בשמחה גדולה, על אחת כמה וכמה בחודש אדר, שכדברי חז”ל “מרבין בשמחה”, ובפרט בשנה זו – שנת העיבור – כאשר יש 60 יום רצופים של שמחה, כמו בשנת תשנ”ב, אז עורר הרבי “להרבות בכל ענייני שמחה”!
מאז ומתמיד ביטאו חסידים את שמחתם בשירה וריקודים, וכפי שמוסבר בתורת החסידות, שהריקוד ברגליים מסמל שהשמחה חדרה את כל מהותו של האדם, עד לרגליים! כלומר, שכאשר האדם מתעורר בשמחה, הוא פועל שכל הגוף שלו כולל האברים הכי מגושמים יחושו גם הם את השמחה הפנימית בה הוא שרוי ויצאו בריקוד.
ומתי החלו לארגן ב–770 ריקודי שמחה בכל לילות חודש אדר?
בחודש אדר א’ תשנ”ב, לאחר שהרבי עורר פעמים רבות על הצורך בשמחה מיוחדת בשישים ימי חודש אדר, לבטל בשישים את כל העניינים הבלתי–רצויים; ולאחר שזכינו לתשובה מיוחדת על פעולות ‘מטה משיח’: “הזמן גרמא להרבות בשמחה ובכפליים “שישים יום” אזכיר עה”צ [על הציון]”,
– ארגנו מטעם ‘מטה משיח’ שירה וריקודים ב–770, בליווי כלי זמר, בליל שושן פורים קטן. הריקודים החלו בשעה 10 בלילה, ונמשכו עד חצות. במשך שעתיים אלו רקדו מאות אנ”ש והתמימים, ובין לבין חזרו הרב שלום דובער ליפסקר והרב שלמה מאיעסקי על תוכן שיחת הרבי בלילה האחרון.
לאחר הריקודים, כתבו דו”ח לרבי, וסיימו בבקשה “שכשם שזכינו הערב, כן נזכה מחר (היום) טנצ’ן מיט משיח’ן [= לרקוד עם משיח]. מבקשים ברכת כ”ק אדמו”ר שליט”א שנוכל להמשיך בזה ובהצלחה”. על דוח זה חתמו הרה”ח יצחק שפרינגר ע”ה ויבלחט”א הרה”ח שלמה מאיעסקי והרה”ח שמואל בוטמן.
הריקודים התקיימו גם למחרת, ביום חמישי. אבל בשבוע לאחר מכן הם הופסקו, לאחר שהיו שטענו שזה מפריע וכו’. כעבור ימים ספורים, ביום רביעי כ”ב אדר, התקבל המענה המעודד בו הורה הרבי “ותהא פעולה נמשכת ובהוספה” והבינו שהרבי רוצה את זה, המענה נתן דחיפה לעשות ריקודי שמחה בכל לילה.
כשהגיע כ”ז אדר בלילה, לאחר האירוע הבריאותי באוהל הקדוש, התלבטנו במטה משיח האם יש טעם ומצב רוח לעשות ריקודים גם בלילה זה… עלינו למשרדו של הרב מארלאו ע”ה, המרא דאתרא דשכונת קראון הייטס. הרב מארלאו התקשר לחדר של הרבי ושאל לדעתו של הרב גרונר, שענה לו “בוודאי! הרי זה מה שהרבי כל הזמן אומר, לבטל את העניינים הבלתי רצויים – על ידי השמחה”. מיותר לציין שהריקודים התקיימו בשמחה גדולה.
באותו שבוע ביום חמישי, התקיים סיום הרמב”ם ובאמצע פתאום דיבר הרב גרונר בשידור מהחדר של הרבי והודיע שעכשיו שמע את הרבי אומר “תהיה רפואה קרובה ברוב שירה וזימרה”. רקדו אז כל הלילה בשמחה עצומה עם הניגון של ‘יחי’ והמילים “דער רבי איז געזונט משיח קומט שויין” [= הרבי הוא בריא, המשיח כבר מגיע].
במהלך התקופה שאחרי כ”ז אדר תשנ”ב, לא זכינו לשמוע את הרבי. אבל מהרופא של הרבי, ד”ר אלי רוזן, שמעתי כמה וכמה פעמים שבמהלך אותה תקופה שמע את הרבי אומר פעמים רבות את המילים “שירה וזמרה”, ודווקא מילים אלו נשמעו באופן ברור ביותר מפי קודשו של הרבי! כששמעתי על כך, החלטתי שהפעילות להגברת השמחה והריקודים תהיה תחת הכותרת “מטה שירה וזמרה לקבלת פני משיח”.
בשנת תשנ”ג, כאשר הרבי החל לצאת ולעודד את שירת ‘יחי אדוננו’ לאחר התפילות, חשבתי שמן הראוי ללוות את השירה בכלי נגינה, כדי להוסיף בשמחה. הבאתי מנגן עם כלי נגינה, אולם היו שלא ראו זאת בעין יפה, ולא אפשרו לו לנגן. בפועל, באותה תפילה, למרות שהרבי השתתף בתפילת הציבור מחדרו המיוחד במערב 770 – הרבי לא יצא לאחר התפילה אל המרפסת הפתוחה לעודד את שירת ה’יחי’. רק כעבור כשבועיים הסתדר העניין, ובראש חודש כסלו תשנ”ג הבאתי מנגן שיוכל ללוות בנגינתו את שירת החסידים מול פני הקודש. ואכן, כולם זוכרים את התאריך המיוחד ההוא, שבו עודד הרבי את השירה באופן מיוחד, כולל עידודים חזקים ביותר בידו הקדושה. מאז והלאה הבאתי פעמים רבות כלי נגינה כאשר הרבי יצא לתפילה, ושירת ה’יחי’ לוותה בשמחה גדולה. פעמים רבות היה אפשר לראות כיצד הרבי בוחן בפניו ובעיניו הקדושות את התזמורת, ושמח מזה.
מה התוכן הפנימי של הריקודים?
באחד ממכתביו של הרבי הריי”צ (אגרות קודש שלו, חלק ד’ עמ’ רצ), משווה את הריקוד החסידי לניגון החסידי, שבשניהם הכניסה תורת חב”ד תוכן עמוק, והפכה אותם לחלק מעבודת ה’. על פי ההדרכה של חסידות חב”ד, הריקוד של הרגלים צריך להיות תואם את רגשותיו הפנימיים של האדם, וככל שתגדל הבנתו – כך תגדל גם שמחתו. לכן, בזמני שמחה והתעוררות בחצרות הקודש של רבותינו נשיאינו, מסופר שראשי הרוקדים היו דווקא זקני החסידים והמובחרים שבחבורה.
ברור אם כן, שמאחורי כל ריקוד עומד תוכן פנימי ורגש מיוחד, שבא לידי ביטוי בריקודים.
לגבי הריקודים לזירוז הגאולה – הרי הרבי עצמו הסביר את תוכנם הפנימי, בשיחת שבת פרשת תצא תשמ”ח: “שמחה זו נעשית על ידי התבוננות שתיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו, שאז תהיה בכל העולם שלימות השמחה, שלכן, ישנו כבר רגש של שמחה בטהרתה (מעין ודוגמת שמחת הגאולה)”.
ורואים בפועל, שמי שחדור בנבואת ובשורת הגאולה של הרבי, וחייו חדורים באמונה הטהורה שהרגע הנוכחי הוא הרגע האחרון בגלות, ומיד נכנסים לגאולה השלימה – אין לו שאלות לגבי הריקודים, והוא מצטרף בשמחה לריקודי הגאולה.
האם אנחנו לא משלים את עצמנו, כאשר אנחנו שמחים כעת את שמחת הגאולה? הרי בפועל, הגאולה טרם הגיעה?!
הרבי הדגיש פעמים רבות, שאנחנו נמצאים כבר ב”ערב שבת אחרי חצות”, ועל פי הלכה צריכים לטעום בערב שבת ממאכלי השבת. וכשם שהדברים אמורים לגבי לימוד החסידות, שהוא כטעימה מלימוד פנימיות התורה לעתיד–לבוא, כך גם עלינו לטעום מהשמחה של הגאולה השלימה. כמו כן ידוע ש”במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא”, וכאשר אנו חווים ושמחים בשמחת הגאולה, הרי זה עצמו מעמיד אותנו במצב של גאולה!
מעניין לציין גם לפירוש השל”ה הקדוש, שמביא את המדרש בו מסופר שהקב”ה גער “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!”, ומפרש שלא כמקובל – שטענתו של הקב”ה הייתה: מדוע רק כעת, כאשר המצרים טובעים בים, אתם נזכרים לומר שירה? הרי הייתם צריכים לומר את השירה עוד קודם לכן, לאחר ההבטחה “ה’ ילחם לכם”!
כך גם לגבי חזקיה המלך, כתוב ש”ביקש הקב”ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב – גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקב”ה: ריבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו כל הניסים הללו, ולא אמר שירה לפניך – תעשה משיח?!”, ולכאורה – הרי בישעי’ יש נוסח שלם איך שחזקיה המלך הודה לקב”ה על הניסים שנעשו לו (“מכתב לחזקיה” – ישעי’ לט)? ומפרש השל”ה הקדוש, שחזקיה היה צריך להודות לה’ לפני שהניסים התרחשו, ולא לאחריהם, וזוהי כוונת המדרש “ולא אמר שירהלפניך – לפני הניסים”!
לכן חשוב שעוד ברגעי הגלות האחרונים – בכל ימות השנה, ולאו דווקא בחודש אדר – נהיה בשמחה עצומה, כטעימה מהשמחה שלעתיד לבוא, וגם כהודאה לה’ על ניסי הגאולה העתידים לבוא בקרוב מיד.
הרי עומדים אנו בערב שבת, וכמו בהכנות לשבת – הרי אחרי כל ההכנות של הבישולים וכו’, מגיע הרגע של כניסת שבת, ואז עוסקים בקבלת השבת בשמחה. כך גם אנחנו, אחרי כל ההכנות של התורה והמצוות, שפעלו בכל הדורות – כעת הגיע הזמן של קבלת שבת, וזהו ה”מכה בפטיש” – השמחה לקראת שבת המלכה. וכאמור, שמחה זו צריכה להיות בכל ימות השנה, והשמחה והריקודים של חודש אדר – הם רק סימן ותזכורת, שבכל השנה צריכים להיות בשמחה.
יותר מכך: הרבי סיפר פעם (שבת לך לך תשמ”א) על אחד מגדולי ישראל, שרצה לאכול תפוח, ואביו מנע זאת ממנו. בראותו שלא יוכל לקבל את התפוח בבקשות והפצרות, הזדרז ובירך ‘בורא פרי העץ’, וכך הוכרח אביו לתת לו התפוח, כדי שלא תהא ברכתו – ברכה לבטלה… כך, אמר הרבי, על ידי זה שיהודי שמח בשמחת הגאולה, מצד הביטחון שהקב”ה יביא את המשיח במהרה – זה עצמו כביכול מזרז את הקב”ה, אבינו שבשמים, למלא את משאלות לבבם של בניו.
חשבתי על כך: איך הרבי משווה את הברכה לשמחה, שכשם שאי–אפשר שהברכה תהיה לבטלה, כך אי–אפשר שהשמחה תהיה לבטלה. ולכאורה: מה הבעיה בשמחה לבטלה? אלא שבקדושה אין דבר שהוא לבטלה. לכל דבר יש תכלית. ולכן, כאשר יהודי שמח בשמחת הגאולה, הקב”ה לא ייתן שרגש שמחה זו תהיה ‘לבטלה’, ויביא תיכף את הגאולה.
כאחד שעוסק רבות בענייני שלימות הארץ, אתה יודע שהמצב בארץ ישראל מאוד לא פשוט. אם לא די בכך, אנחנו שומעים על אסונות וטרגדיות קורעות לב, וזאת מלבד ההתמודדויות של כל אחד עם הבעיות שלו. איך אפשר להיות בשמחה למרות כל זאת?
במשך השנים ראינו, ששיטתו של הרבי היא שדווקא בזמנים כאלה צריכים להוסיף בשמחה. כי כאשר יודעים שהשמחה ממתקת דינים, וכפירוש החסידי על “בשמחה תצאו”, שעל ידי השמחה יוצאים מכל העניינים הבלתי–רצויים, הרי דווקא כאשר נמצאים במצבים קשים, חשיבות השמחה גדולה הרבה יותר, וצריכים לעשות כל מאמץ ולהיות בשמחה.
אני זוכר שבעיצומה של מלחמת יום כיפור, כאשר המצב בארץ ישראל היה קטסטרופלי באמת ואלפי חיילים נהרגו בחזית, ביניהם גם חסידי חב”ד – היו כמה מזקני החסידים שנעמדו בגן עדן התחתון וביקשו למסור לרבי פ”נ לעורר רחמים. הרבי סירב לקבל את הפ”נ, ואמר: “אני בתנועה של שמחה, ורוצים להכניס גם אותי למרה שחורה?! אם אתם רוצים, קחו ותקראו את זה אתם באוהל!
בכלל, הרבי דורש תמיד שיהיו בשמחה. הרבי פעם התבטא, שמשיח לא רוצה לראות פנים חמורות, אלא שוחקות. בהזדמנות אחרת אמר הרבי על מאמר הגמרא ש’אזלת לקרתא הלך בנימוסיה’, שיש מנהג באמריקה, שלא זו בלבד שאינו נגד התורה, אלא שהוא מצווה בתורה, ומהו המנהג הזה? שנהוג באמריקה לומר: ‘Say it with a smaile’ – ‘תאמר זאת בחיוך’, וזה מתאים להוראת התורה “עבדו את ה’ בשמחה”.
בימי השבעה של הרב פרץ העכט, סיפר הרב יהודה לייב גרונר, שפעם נכנס הרב פרץ העכט לחדר היחידות, והרבי אמר לו: אינני רוצה לדבר איתך, כי אתה במרה–שחורה… והוסיף הרבי ואמר: לך לחלון, תפתח אותו ותזרוק את כל המרה–שחורה, ואז תחזור ונדבר’. בתחילה, הרב העכט נבהל, אבל אחר–כך הבין והלך לחלון, ואחרי כמה דקות חזר ואז הרבי קיבל אותו. אצל הרבי, הכל צריך להיות בשמחה!
יש הטוענים, שההוספה בשמחה צריכה להתבטא בתוספת בלימוד התורה, עליה נאמר “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב”, ולאו דווקא בריקודים.
הטענה הזאת עתיקת יומין, והראשונה שטענה אותה, הייתה מיכל בת שאול. כאשר דוד המלך הוליך את ארון האלוקים מבית עובד–אדום הגיתי, והגיע אל עיר דוד, רבתה שמחתו עד שהחל “מפזז (=רוקד) ומכרכר לפני ה’”. כשראתה זאת אשתו, מיכל בת שאול, בזה לו בליבה ואמרה, שהיום נגלה מלך ישראל “לעיני אמהות עבדיו כהיגלות נגלות אחד הריקים”.
מיכל הייתה צדקת גמורה שהצליחה להגיע למדריגה גבוהה של מוח שליט על הלב, וכפי שהגמרא (עירובין צו, א) אומרת שהייתה מניחה תפילין – ואומר הרבי, שמשמעות הדברים היא, שלא רק שהניחה את התפילין פיזית, אלא שהתורה שבעל פה מעידה שהנחת התפילין שלה הייתה בשלימות, שיעבוד המוח והלב! אך יחד עם זאת, מכיוון שאצל מיכל, משורש כ.ל.י., לא היה עניין של ‘אורות דתוהו’ – הכל היה צריך להיות מלובש ב’כלים’ – ולכן, כאשר ראתה שמחה שלמעלה מטעם ודעת, היא לא יכלה להכיל את זה.
על כך ענה לה דוד: “לפני ה’ אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אותי נגיד על עם ה’ על ישראל ושחקתי לפני ה’, ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ועם האמהות אשר אמרת – עמם אכבדה!”
דוד אינו בוש בריקודיו לפני ארון האלוקים, ואף אומר שמבחינתו מוכן להתנהג בקלות רבה יותר מזאת (אפשר לפרש בדרך הצחות את המילה ‘נקלתי’ – שגם ‘קולע’ היה דוד מוכן לעשות), וזהו כבודו!
בלקוטי שיחות לפרשת שמיני, שואל הרבי מדוע היה צריך דוד להזכיר למיכל את העובדה שה’ העביר את אביה ממלכותו ובחר בו. למה לזרות מלח על הפצעים?!
מסביר הרבי, שעבודת ה’ של שאול, הייתה לפי טעם ודעת, ולכן לא החרים את כל עמלק והבהמות, כי הבין בשכלו שראוי לזבוח לה’ את מיטב הצאן והבקר. וזאת הדגיש דוד בדבריו למיכל: שהקב”ה לא קיבל את דרכו ושיטתו של שאול המלך, ומשום כך ניטלה ממנו המלוכה וניתנה לדוד, שעבודתו הייתה בקבלת–עול: דוד עבדי. דוד לא פעל על–פי מגבלות השכל. כשהגיע לשמחה גדולה באהבת–ה’ – רקד ופיזז, בלי שום חשבון ושיקולים הגיוניים.
[על דרך הצחות אולי אפשר לומר שזהו גם הפירוש בפרק י”ח בתהלים, השירה שאמר דוד המלך על שהקב”ה הציל אותו ‘מכף כל אויביו ומיד שאול’ – שהקב”ה הציל אותו גם מדרכו של שאול, שעבודת ה’ שלו הייתה מוגבלת לפי טעם ודעת. ואכן, בהמשך הפרק, על הפסוק “מהולל אקרא ה’”, מפרש רש”י, שצריך להודות ולשבח את ה’ לפני התרחשות הניסים – שזוהי הנהגה שלמעלה מטעם ודעת, והיא בדוגמת השמחה על הגאולה, עוד בטרם הגיעה הגאולה השלימה].
ככל שמתקרבים אנו לזמן הגאולה, עלינו לנהוג במידת דוד, שהוא “נשיא עליהם לעולם” – לפעול למעלה ממגבלות השכל, גם בעניין השמחה: “מפזז ומכרכר לפני ה’”.
ובפרט שראינו אצל הרבי – שהוא מזרע דוד המלך – באופן הברור ביותר, שאת שמחתו הגדולה ביטא בכל ביטויי השמחה הגשמיים, החל מריקוד ומחיאות כפיים, ועד אפילו לשריקות שאף הן ביטויים של שמחה גדולה. ובכל פעם שנכנס ויצא, הניף ידו בחוזקה גדולה, להגברת ההתלהבות, השירה והשמחה – מה שלא ראו בכל הדורות אצל שאר גדולי ישראל.
חשוב לציין, שההסבר האמור לעיל בנוגע לדוד ומיכל – מופיע בלקוטי שיחות חלק א’, וידוע הרי, שהשיחות שבארבעת הכרכים הראשונים הוגהו על ידי הרבי כדי שהבחורים והאברכים יוכלו לחזור את תוכנם בבתי הכנסת של יהודים שאינם חסידי חב”ד. זאת אומרת, שמבחינת הרבי מדובר בהוראה שכל יהודי יכול וצריך להבין. ובוודאי שכחסידי חב”ד זה אמור להיות פשוט אצלנו.
וכפי שהרבי מדגיש, שהרמב”ם בסוף הלכות סוכה ולולב פוסק להלכה, שהנהגה זו צריכה להיות בעבודת ה’ של כל יהודי, בכל ימות השנה, כמו אצל דוד המלך, שהיה מפזז ומכרכר לפני ה’.
מעניין גם לשים לב לסיטואציה שבה הביע דוד את שמחתו העצומה – היה זה כאשר דוד המלך הביא את הארון לירושלים, ומבחינה מסויימת החל את התהליך שהוביל לבניית בית המקדש. גם אנחנו נמצאים כעת בעיצומו של תהליך שמוביל לבניית בית המקדש השלישי, ולכן עלינו להיות בשמחה עצומה!
תגיות: ראשי