היי, שימו לב גם למלכה

"איזה חייל אתה?" שאל אותי המחנך.

"חייל בצבאות ה'", אמרתי.

"אז קדימה", הורה, "להצדיע!".

הצדעתי. אבל הוא לא היה מרוצה. "לא. לא ככה מצדיעים. אוה, עכשיו אתה נראה כמו חייל בצבאות ה'".

זה היה בכיתה ד'. התחפשתי לחייל, עוד חייל. לפחות עוד שבעה חיילים היו בכיתה, אבל המחנך שלנו פשוט התעניין בכל אחד מה התחפושת שלו. אני זוכר שבשנים שלאחר מכן היו תחפושות מקוריות יותר, אולי אפילו 'מושכות' יותר. אבל באותה שנה משהו בי כל כך נהנה וכל כך התחבר לאותו חייל, שאפילו בתמונות רואים את זה.

האמת שהשבוע היה לי הרבה על מה לדבר. גם על פורים, ים של מושגים שמוארים בחסידות, ז' אדר…. אבל הפעם, בשביל הילדים שלנו, רציתי להתמקד באחד השיעורים, אם לא השיעור שמתקיים בכיתה. זה לא שיעור גמרא, גם לא שיעור בנושא התפילה, ואפילו לא הנהגות חסידיות. זה שיעור שמורכב בעיקר מדוגמא אישית והמון רגישות.

הילדים שלנו לומדים מאיתנו איך ללמוד וכיצד להתנהג, באמצעות החומרים שאנחנו מעבירים להם. אם זה חומר לימודי הלכתי או השקפתי. אבל השיעור החזק ביותר הוא השיעור בו הם לומדים מאיתנו כיצד להתנהג, ובעניננו: כיצד לשמוח.

*

אין ילד שלא אוהב את פורים. כל הילדים אוהבים להתחפש ולגלם איזשהו תפקיד, ואנחנו מסייעים להם למצוא תחפושת המשלבת גם מסר חסידי. אבל ישנה תופעה שקצת מצער אותי לראות בשנים האחרונות. לראות ילדים בכיתות ה' , ו', ואפילו ד', שפשוט לא רוצים להתחפש. או שיתאמצו להתחפש למשהו מאוד מקורי ויצירתי, אבל סתם לכהן גדול? או מרדכי? זה לא מתאים להם. יש הרבה סיבות לתופעה הזאת, חלקן טובות, אבל יש ענין שתלוי גם בנו. לפעמים הילד מתבייש להיות ולגלם תפקיד 'פשוט' של חייל או של כהן גדול, ומשתף פעולה רק אם הוא ממלא תפקיד מיוחד ו'בומבסטי' שמושך את העין. אחרת הוא לא במשחק. ויכול להיות שהמסר שהילד הזה קיבל בעקיפין מאיתנו. בלי משים שידרנו לו: או שאתה 'מסמר הערב' או שאתה פשוט לא חלק מכל העניין.

חשוב ללמד את הילדים שלנו לשמוח עם מה שיש. אחד הדברים שאני רואה הרבה פעמים, שכאשר הילדים האלה מתבגרים, בבר מצווה, או אפילו בחתונות של חברים — לפעמים הם מתרגלים להיות חלק מהשמחה רק אם הם במרכז הענינים. אחרת, הם פשוט לא מגיעים למסיבה…

כחסידים, שאנחנו יודעים ששמחה אמיתית איננה נובעת מהעובדה שאתה מרשים או נמצא במרכז, אלא פשוט שמשהו בך מחובר לעצמך, ואתה עושה את הכל מתוך שלימות, והרגשה טובה.

*

את השיעור הכי חשוב לענין הזה במהלך השנה, אפשר להעביר דווקא ביום שהילדים מגיעים עם התחפושות. נכון, זה טבעי שבתור מחנך, או סתם הורה, שמגיע למסיבת פורים המשפחתית אז תשומת הלב שלנו תהיה לתחפושת המקורית ביותר. אבל אל לנו לשכוח שאנחנו גם צריכים ללמד את ה'חיילים' ואת 'מרדכי היהודי' ו'הכהן הגדול', להרשות לעצמם, עם התמימות הילדותית שלהם (אמן שלא תיגמר…) להיכנס באמת לתוך התחפושת שלהם, וליהנות מזה.

איך עושים את זה?! אני חושב שקריאות 'וואו!' ועוד כל מיני הכרזות דרמטיות, שאולי הן חשובות, צריכות להופיע בנוסף להתעניינות הכנה והמפורטת. כמו המחנך שלי בכיתה ד', שדאג שכל ילד יתחבר לתפקיד שלו ונתן לכל אחד להרגיש שהוא מיוחד. מהחיילים ביקש שיצדיעו, מהכהנים דרש שיספרו בפרטות על שמונת הבגדים, וממרדכי היהודי ביקש שיספר איך תלה את המן וכו'. ככה התחברנו יותר לעצמנו ולתחפושת שלנו.

בשבוע הבא, כשנראה את כל הילדים מחופשים, לא נפסיק להתלהב מהיצירתיות ומהרעיונות החסידיים המבורכים שהביא איתו כל תלמיד מהבית. נשים לב לכל מלכה (וואו כמה יש…), לכל כלה ולכל חייל, וכל שוטר, ונלמד אותם איך להתחבר ולשמוח עם התחפושת שלהם, כדי שכאשר הם יגדלו — ידעו לשמוח עם מי שהם.